על בחירה והצבת גבולות בחוויה הנשית / ד"ר רבקה נרדי

המלך ארתור, כך מספרת האגדה, (1) יצא לרכב יום אחד, ונקלע לקרחת יער, הרחק מארמונו. אביר רכוב על סוסו יצא לקראתו ורצה להורגו. "אל תהרגני, אני המלך", זעק המלך ארתור נואשות לעבר האביר, אשר כבר שלף את חרבו. הירהר האביר רגע או שניים, ואחר-כך, כמי שגמלה בלבו ההחלטה, אמר בפסקנות; "אהיה מוכן להשאיר אותך חי בתנאי שתדע לפענח את חידתי". "ומה החידה ?" מיהר המלך ארתור לשאול מלא תקווה. "החידה היא", השיב האביר בטון מסתורי, "מה רוצות הנשים ? ואל תמהר להשיב", יעץ האביר למלך, "שוב לארמונך וחזור לכאן בעוד שנה, וראה: אם תפענח חידתי – תחיה, ולא – מות תומת".

 

חזר המלך לארמונו, סיפר ליועצו הנאמן, סיר גווין, ושכח מכל העניין.
היועץ, שהיה גם חכם וגם נאמן, לא שכח. סבב בכפרים, בכיכרות הערים, בשווקים, נועץ עם שועי הארץ, עם איכרים קשי-יום, עם צעירים וזקנים, גברים, נשים וטף. איש לא ידע. כעבור שנה בא סיר גווין למלך והודיעו בצער, כי אין בידו התשובה, וכי עליהם לצאת לדרך ולמלא את ההתחייבות.

 

רכבו השנים לאיטם, מהורהרים ומוטרדים מהגורל הצפוי למלך. לפתע הבחינו בדמות אשה לבושת שחורים, אשר ככל שהתקרבה התגלתה כמכוערת ודוחה למראה.
"לאן פניכם ?" שאלה. סיפרו לה את סיפורם.
"אני יודעת את פשר החידה", אמרה האשה בפסקנות, "אהיה מוכנה לומר, בתנאי שסיר גווין יסכים לשאתי לאשה". המלך היה מזועזע. האם שווה מחיר חייו את אושרו של חברו הטוב ? היועץ הסכים כהרף עין, לאחר ויכוח קצר שיכנע את מלכו, כי מוטב כך, והם רכבו שלושתם, מצפים לבאות.
כאשר הגיעו למקום כבר המתין שם האביר.
"ובכן", שאל הלה, "מה רוצות נשים?"
התבוננו המלך ויועצו באשה המסתורית, והיא התבוננה בשקט באביר- והשיבה:

 

 

"נכון!", אמר האביר בפליאה מסוימת, ונעלם.
המלך ניצל. שמחו השניים ושלושתם רכבו לעבר הארמון, שם הוכן להם משתה כיד המלך. סיר גווין לא שכח את הבטחתו לשאת את אשת המסתורין, וכך עשה.
הגיע הלילה, עת לממש את הנישואין. סיר גווין, איש-כבוד, היה מוכן לתפקידו. ניגשה אליו האשה ובקריצת-עין אמרה לו: "אני יכולה להפוך עצמי למה שאני רוצה. מה היית מעדיף – שאהיה בשבילך יפה בלילה ומכוערת ביום, או שמא מכוערת בלילה ויפה ביום ?". חשב, חשב סיר גווין, נזכר במאורעות היום וענה לאשה, אף הוא בקריצת-עין: "אני משאיר זאת לבחירתך".
חייכה האשה והשיבה לו בקריצת-עין נוספת: "אם כך, אבחר להיות בשבילך גם יפה ביום גם יפה בלילה".

א. המועקה
את חמדה ראיתי לראשונה בראיון קבלה לקורס. אשה גבוהה, יפת-תואר, אצילה למראה, בעלת עינים כבויות.
ידיה רעדו בזמן שיחתנו, היא סיפרה לי על החרדות, על כדורי-ההרגעה, על כאבי-ראש ועל יאוש מסויים, שהשתלט על חייה.
אני זוכרת את המלים, הן מצלצלות באוזני כמו קינה, כמו זעקה:
"אני מרגישה תשישות גופנית, לא רוצה לקום, מעולם לא הייתי במצב כזה. אני 'על כדורים', אולי עשרה ליום, אני מטושטשת לגמרי, לא מבינה איך הגעתי למקום כל-כך נמוך".
"באמת איך הגעת לשם ?" שאלתי אותה בהרבה צער, והירהרתי ביני לבין עצמי: "איך זה שאנחנו מצליחות לעשות זאת לעצמנו שוב ושוב?"

 

וכך גוללה חמדה את סיפורה.
בשנות הארבעים לחייה, גרושה כעשר שנים, מגדלת שני ילדים בגיל ההתבגרות. מתפרנסת בכבוד כמורה לאמנות וכאמנית בזכות עצמה, מוקפת חברות, מחזרים, מתגוררת בבית כפרי קטן מצויד בצניעות, אך בכל הדרוש, לכאורה אשה עצמאית, ניחנה בכישורים רבים, חן טבעי, יופי חיצוני ובריאות גופנית. ובכן מה חסר?

 

חמדה אינה מנהלת את חייה כאשה אוטונומית.
היא נעה, בתחושת מועקה ואשמה, בין שני קצוות של פעולה – בקצה האחד עומדות בחירותיה שלה, כמו ללמוד אמנות, להתגרש, ובקצה האחר הבחירות של האחרים בשבילה, כמו לעסוק במקצוע "מתאים לאשה", להיכנע לתכתיבים של "בעל לשעבר".
התנועה המתמדת בין שני הקצוות קורעת אותה מבפנים.
"אני מרגישה", היא אומרת לי ביאוש שקט, "שאני מותשת מכל המלחמות האלה, מזה שאני כל-כך רוצה להיות עצמאית ולעשות דברים לטובתי, ולאו דווקא מה שמוצא חן בעיני אחרים. העימות הזה קשה לי, הגעתי למצב נפשי מעורער", היא מוסיפה ואינה מיישירה אלי את מבטה, מכונסת בעצמה, "אני כבר לא יכולה יותר, מה לא בסדר אצלי?"

ב. מי מנהל את חייך ?
במקרה של יעל החליטו ההורים "על מי יוציאו את הכסף" בנושא המשך הלימודים. ההכרעה נפלה על אחיה הצעיר, "שהרי אני", כך יעל, "ממילא אתחתן, אז בשביל מה?"
זה סיפור בנלי. מעטות דילגו מעל למשוכה הזאת בזמן, אחרות השלימו את החסר מאוחר יותר, ויש שנשארו מאחור לתמיד.

 

אז מי מנהל את חייך? הציפיות החברתיות? "נסיבות החיים" (משפחה, ילדים)? מסרים שקיבלת בילדותך?
כאשר אני פוגשת נשים בהרצאותי – שבהן אני מדברת על הקושי לבחור בחירות של אמת כאשר את כבולה לכל-כך הרבה מוסכמות חברתיות – אני פוגשת עיניים מבוהלות ו/או לחילופין כועסות.
– "אני כול החיים שלי עושה מה שאני רוצה".
– "בעלי לא מפריע לי לעשות את כול מה שעולה בדעתי".
– "הורי נתנו לי תמיד לבחור".
– "מעולם לא הרגשתי, שמישהו החליט בשבילי".
אני גם פוגשת אחרות, המהנהנות בהיסוס ובשקט; מאחורי הקלעים הן לוחשות באוזני "כמה את צודקת", "כול החיים שלי אני עושה מה שאחרים רוצים ממני".

 

אז היכן האמת האובייקטיבית? היכן האמת שלך?
כה רבות מאתנו בוחרות את "הדבר הנכון" ואינן מסתכנות באותו עימות, מסוכן, שעליו דיברה חמדה, בין בחירותיה שלה ל"בחירות הנכונות" – "שלהם". "הדבר הנכון" הוא הדבר ה"מסתדר נכון" עם המוסכמות החברתיות, שמייצגיהן, הנאמנים הם הוריך, כאשר היית ילדה (אולי גם היום), בן-זוגך (אם נישאת) ומיני דמויות סמכותיות, ש"יודעות יותר טוב" איך צריך ומה רצוי לבחור.
אם את "ילדה טובה", מאוחר יותר "בחורה שלא עושה בעיות" – את לומדת לבחור את מה שממילא בחרו בשבילך. את גם מאמינה, שזה טוב לך, ואם, חלילה, עולים הספקות – כי את רואה סביבך אפשרויות אחרות, כי את כבר חווה את העולם אחרת, אולי משום שבגרת, אולי משום שהעזת לתת דרור לרגשות רדומים – את, אולי, כמו רבות שהכרתי, תמהרי להכחיש, להסביר, לטשטש, ורק לא לעמוד מול מציאות, שיש בה אולי בשורה חדשה מאיימת לפי תפיסתך. את עוצמת עיניך מלראות את הסיכוי שבחופש. וייתכן, שהצורך בשינוי יהיה חזק מהפחד, ואת תעזי להתבונן פנימה ולהסתכן בשינוי, בבחירות של אמת.

מה קרה לחמדה? מי ניהל את חייה?
חייה של חמדה נוהלו שנים ארוכות על-ידי שתי דמויות סמכותיות: אחיה הגדול (גדול ממנה בשנתיים) והבעל (מאוחר יותר "לשעבר").
"הקונפליקט עם האח שלי היה קיים לאורך שנים. החלטתי להילחם בזה ולא הצלחתי. ידעתי שאני צודקת, והגעתי איתו לעימותים חריפים – והוא תמיד ניצח", מציינת כמו נזכרת בסיוט רחוק שעבר.
"הוא סימל בשבילי משהו כל-כך סמכותי. לא יכולתי להתמודד עם זה למרות שידעתי בדיוק מה אני רוצה. תמיד חזרתי ונשברתי. הרגשתי אבודה – אני לא יכולה גם להילחם בו ולנצח וגם לא לוותר על הרעיונות שלי".

 

 חמדה מתארת את אחיה "הגדול' כאיש פשוט, שאינו מצטיין בחוכמה יתירה, אך היא ממשיכה ורואה בו דמות סמכותית, שעליה לציית לתכתיביה גם כשהיא כבר אדם בוגר, אחראית לחייה.
"חייתי עם התחושה", היא משחזרת בלגלוג עצמי, "שאח זה דבר קדוש, זאת אומרת, לא יפה לריב עם אח. אני צריכה להיות הילדה הטובה, נחמדה ומוותרת, אני הנותנת, אני המזמינה, כך חונכתי" – היא מסיימת בנימה של עצב.
ולפתע היא מוסיפה בסערה: "לא היו לי כל גבולות, לא הייתי מסוגלת לדפוק על השולחן ולומר: 'בסדר, עד כאן'".
האם את דומה לחמדה? האם חווית אי-פעם שמץ מהתווייה של ילדה – בחורה – אשה, אשר צופה על החיים מעמדה של אדם המחויב לציית לקולם של "המבוגרים", כי הם יודעים יותר טוב מה נכון בשבילך ?
לחמדה זה קרה גם עם הבעל, אשר מאוחר יותר ימשיך לנהל את חייה מעמדה של "בעל לשעבר". חמדה מאפשרת לו.

ג. למה את תלויה בהם ?
תלותן הפסיכולוגית של נשים בגברים היא עובדה.
שורשי התלות הם כה עמוקים, עד כי קשה להכריע בוויכוח אם התלות היא משהו, שהאשה למדה "לשחק אותו" (2) בגלל יחסי-הכוחות המוסכמים על שני הצדדים, או היא משהו, שבאמת-באמת קורה לה. (3)
מה שאנחנו רואות בשטח הוא נשים תלויות בגברים – פסיכולוגית וכלכלית – עד כאב. יש רצון להשתחררות, לעצמאות, לצד פחד מאובדן ההגנה, מהבדידות. אשה לבד – אם אין איזה גבר המטפל בה – זוהי תופעה כמעט מגונה. "עדיף לי שאטופל רע מאשר לא אטופל בכלל" – מחשבה שאת, אולי, אינך מוכנה להודות בה.

המסרים החברתיים מחזקים את נטייתך לתלות.
אומרים לך, שאת פגיעה ושברירית, זקוקה להגנה, נוטה להיות ילדותית ובלתי הגיונית בהחלטותיך, ולכן עדיף שתקשיבי לעצותיהם של "המבוגרים הסמכותיים", שהם, בדרך כלל, "הגברים בחייך".
"שלושה גברים ניהלו את חיי", כך מצוטטת אשה אחת בספרה של גיליגן (4) "אבי, בעלי והכומר".
במקרה של חמדה, כפי שראינו, הם היו האח (שמילא את מקום האב) והבעל.
ברוב המקרים את גם נשארת "מחוץ לתמונה" או בשוליה. כוונתי לשולי התמונה הכלכלית, הפוליטית, החברתית.
את אינך צריכה לדעת הרבה דברים, כי יש מי שמקבל את ההחלטות בשבילך. את הרי שקועה בתפקידיך המשפחתיים, שהם "קדושים", אבל משום מה פחות נחשבים, פחות חושפים אותך לאפשרויות של התמודדות ופעולה, ואם את אשה עובדת, מצליחנית ובעלת כישורים, שאותם רכשת בעמל רב בשנות לימודיך ובשדה עבודתך את, ברוב המקרים, תנועי בין שני העולמות: העולם הפרטי, שם תחווי כמו הרוב את תוויית התלות הפסיכולוגית, והעולם הציבורי, שם תרגישי עצמאית, בעלת יכולת. החווייה המבלבלת הזאת כונתה על-ידי הרייט ברייקר (5) בשם "מבוכת האגו". ואולי את, כמו חמדה, שהצליחה לבסוף להשתחרר, מהתלות כמובן.

 על איזו תלות אנו מדברים ?
 האם כל מצב של תלות רגשית הוא משהו, שצריך לשאוף להשתחרר ממנו? האם אין אנו מכירים מצבים של תלות הדדית, המזינה אותנו ומספקת כמה מצרכינו היסודיים ביותר?
אז על מה אנו מדברים ?

סוזי אורבך ולואיס איכנבאום, בספרם המרתק מה רוצות נשים ? (2), מצליחים לערער כמה מהמושגים המקובלים על תלות ועצמאות בקרב גברים ובקרב נשים.
"חוט התלות", הם אומרים, "עובר כמחרוזת בכל יחסי-האנוש. חיי-הנישואין המודרניים הם מיכלול של תלות, מין ועצמאות, והנשים הן חסרות יוזמה, חסרות ישע וכמהות לתלות. ניסיונה של התנועה לשחרור האשה לנתץ את הסטראוטיפים האלה נכשל לרוב, מפני שהנשים עצמן לקחו חלק והאמינו בכסות הרגשית הזאת. מדוע?"
התיאוריה שפיתחו המחברות, על בסיס ניסיון טיפולי ממושך, חושפת תופעה מוכרת, קרובה כל-כך, מהחיים של כולנו.
הכול כמהים לחום, אהבה וחיזוקים, מגיל רך ועד זיקנה. בנים כבנות, גברים כנשים. זה המזון הרוחני שמזין את הילד רגשית ומאפשר לו לצמוח לתוך עולם של הרפתקאות וסיכונים. כאשר ניתן "המזון" בזמן ובכמות הנחוצה – המקבל מרוצה ואינו נצרך להקדיש ל"מזון" זה מחשבה אחת נוספת, שהרי הוא ניתן לו באופן טבעי, ללא כל מאמץ מצידו. כך נוצרת אצל המקבל אשלייה, שאין הוא תלוי באותו מזון, עד שה"אספקה" מתעכבת מסיבה זאת או אחרת.

אורבך ואיכנבאום טוענות לאורך ספרן, כי זה המצב הטבעי אצל בנים, ומאוחר יותר גברים, בעולמנו. מזונם הרגשי – חום, אהבה, תמיכה, חיזוקים – מסופק להם בשפע ובטבעיות על-ידי אמותיהם ומאוחר יותר נשותיהם בלי שעליהם להיאבק על כך. סיפוק "המזון" על-ידי הנקבות הוא מצב חברתי טבעי, שהכול הסכימו עליו. כך קורה, שהגברים בעולמנו מקבלים אותו דבר – שאת ואני כמהות לו כל הימים – באופן טבעי ופשוט, והם חווים את עצמם כאנשים עצמאיים, אוטונומיים מבחינה רגשית.

ומה קורה אצל נשים ?
"הנשים לומדות, וגדלות להאמין, שצריך לסמוך עליהן. הן צריכות למקם את דרישותיהן הרגשיות במקום שני, לאחר דרישות האתרים. לפי המסורת תלויות הנשים כלכלית, אבל תמיד הן המשגיחות על מצבה הרגשי של המשפחה, ובאותו זמן, שהנשים הן תומכות וסומכות של הרגש והטיפוח – הן לומדות להתנהג כתלויות. ילדות לומדות משחר ילדותן את צורת ההתנהגות התלותית (פאסיביות, חוסר ישע, ציות), שתשיג להן את מה שהן מחפשות מישהו, שידאג להן בהתמדה".

 נשים למדו, כך יטענו המחברות, לשים את צרכיהן הרגשיים במקום מישני, פחות בחשיבות.
כל חייהן הן כמהות לאותו דבר, שלעולם אינו מסופק להן מיידית, טבעית ובשפע הנחוץ להן.
הן ימשיכו לנצח להתגעגע, לחלום על אותו משהו החומק מידיהן – אהבה.
וכך הן לומדות להיות תלויות במי שבידיו הכוח להעניק להן את חלומן.

כאשר אנחנו מדברות על שחרור מתלות, אין כוונתנו להיאבק בצרכים רגשיים אנושיים יסודיים ביותר לקיומנו. הנקודה הכואבת בסוגיה זו היא מה עושים, כאשר צרכים אלה אינם מסופקים על-ידי הגברים שבחיינו. עצרי וחשבי מה את עושה כדי לספק את צרכיך בבטחון רגשי ובאהבה.
– האם את מתחנפת?
– מספקת עוד יותר את צרכיו?
– דבקה?
– זועקת חמס?
– מפתחת תופעות פסיכוסומטיות?
– מפעילה סחטנות רגשית?
– מתחננת על נפשך?
– סופגת בשקט?
במלים אחרות – האם את נשלטת לחלוטין על-ידי מי שאמור "לספק לך את הסחורה" ?

אם זה מה שקורה לך, את עלולה למצוא את עצמך במערכת-יחסים, שבה אינך יכולה לבחור להיות מי שאת רוצה באמת להיות, אבל לא תמיד את יודעת בבירור, שזה מה שקורה לך.

כעס ואשמה יעזרו לך לזהות את מצבך. הם צמד רגשות, המאפיינים מצבים של תלות, והם עלולים להופיע לסירוגין – כעס כאשר את עושה משהו שאת לא באמת רוצה, ואשמה כאשר עשית משהו שבחרת ללא אישור של הדמויות הסמכותיות בחייך. כך את הופכת לאדם פגיע, נתונה לשיפוטם ולמצב-רוחם של האחרים. כדי לחבר את מה שעובר עליך רגשית למציאות חייך את זקוקה גם למודעות אישית וגם לאומץ-לב.
לפעמים מאותתים לך מצבך הגופני ומצב-רוחך הירוד לפני שאת יודעת.
כך קרה לחמדה.

ד. מה עוצר אותך מלהציב גבולות ?
כדי לצאת ממצב של תלות מזיקה למצב של יכולת בחירה ושליטה בחייך עליך ללמוד להיות אסרטיבית, לתקשר את צרכיך בבהירות, ובעיקר להציב גבולות לסביבתך ולהתמודד עם ביקורת המנסה להחזיר אותך למקומך הקודם. כן חשוב, שתבני לעצמך מערכות-תמיכה רגשיות חליפיות. בפרק 1 למדת על הפילוסופיה האסרטיבית ועל חשיבותה לבריאות נפשך. בפרק זה תלמדי כיצד להציב גבולות ולהתמודד עם ביקורת.

אבל קודם בואי נדבר על מה שעוצר אותך לכאורה, את הרי מבינה את המחיר, שאת משלמת כאשך את מסתגלת למצבים, שאינך שלמה עמם, כאשר את אינך מבטאת את אשר על לבך, כאשר את "מתקפלת" ונוהגת לפי הציפיות. אז למה את ממשיכה?

חוה סיפרה לי את סיפורה הקשה ללא שמץ של מודעות לחלקה המרכזי בדרמה. נשואה, פעם שנייה, לאלמן עם שתי בנות הביאה אף היא לנישואין אלה שני ילדים מנישואין קודמים. הנישואין נמשכים כבר 22 שנה. היא מגוללת לפני את האירועים האחרונים, שהאיצו את פנייתה לעזרה, ומתארת מערכת-יחסים עם בן-זוגה, המושתתת ברובה על מנהיגותו החד-משמעית לטוב ולרע. חוה עסוקה בשתי מטרות: האחת – לשמר בכל מחיר את ההרמוניה המשפחתית, הנפגעת לעיתים קרובות על-ידי התפרצויות-זעם של האב על ילדיו ועל ילדיה; המטרה השנייה – לתרץ ולהסביר את התנהגויותיו התוקפניות של בן-זוגה הן כלפיה והן כלפי הילדים כנובעות מקשיי-פרנסה, מצבי-רוח, גיל, מזג-אוויר ונטיות טבעיות.
בתהליך זה, שעליו עמלה 22 שנה, היא מאבדת בהדרגה את יכולתה לשפוט את המצב לאשורו.
חוה מסתגלת.
כאשר שאלתי אותה מה היא מרגישה – הביטה בי מבוהלת.
בלי להיישיר מבטה היא חמקה להסברים נוספים.
במישחק-תפקידים, שעשינו מאוחר יותר בין ה"בעל' לבינה, גילינו כמה היא פוחדת.
"פעם", היא נזכרת, "כאשר העזתי להעיר לו על התנהגות, שפגעה בי באירוע חברתי – הוא לקח סט חדש של קפה וניפץ אותו אחד לאחד".
חוה לא הסתכנה עוד.

ה. את מציבה גבולות
כאשר את מציבה גבולות, את אומרת שוב ושוב "מי את", "מה חשוב לך", "מהם צרכיך", "מה את לא מוכנה שיעשו לך", "סגנון-דיבור שאת לא מוכנה לסבול" ו"מהן עדיפותיך" – באהבה, ביחסים, בסגנון-חיים, בבילוי, בתכנון קריירה, בכסף ובעצם בכל תחום מתחומי החיים.
הרבה אנשים מתקשים להציב גבולות – "לומר לא" לדרישות ולבקשות ולבטא ישירות את רצונם; לנשים קשה עוד יותר. המסרים החברתיים – כפי שראינו בפרק 3, בסעיף העוסק בזכותנו לומר לא – שאותם היפנימו חוסמים את אפשרות הבחירה הראציונאלית, לכן עלינו לעבוד כל-כך קשה כדי ללמוד התנהגות, שאולי פעם, שהיינו ילדות צעירות, היתה יותר טבעית.
חמדה הצליחה, אבל לא לפני שהתמודדה בייסורי-נפש עם הצורך להיפרד מכמה הרגלים ישנים. מול העבר המוכר הצבנו לפניה אופציות חדשות, במלים אחרות: עשינו יחד את מאזן הרווח וההפסד שבשינוי, הכרוך בהצבת גבולות ביחסיה עם הדמויות ששלטו בחייה.
 אני מציעה גם לך להתבונן עכשיו במאזן הזה, לחבר אותו למציאות חייך ולבדוק אם יש משהו, שגם את יכולה לקחת.
 כאשר את אינך מציבה גבולות, את מרוויחה:
– הגנה מהאחרים.
– תגמולים וחיזוקים על היענותך לעמידה בציפיותיהם.
– הישארות בתוך דפוסי-התנהגות מוכרים.
– אינך חייבת לקחת אחריות, ליזום ולבצע תוכניות.
– את נמנעת מלהתמודד עם קונפליקט וכעס ודחייה וקבלת אחריות לרגשותיך.

לעומת זאת שימי לב מה את מפסידה:
– עצמאות.
– הכוח והעוצמה שבקבלת החלטות.
– אמת ויושר ביחסים בין-אישיים.
– יחס של כבוד לזכויותיך ולשאיפותיך.
– יכולת-שליטה ברגשותיך (את אינך חייבת "להתפוצץ" לאחר שספגת תקופה ארוכה).
– יכולת-השפעה על סביבתך, בעיקר בכל הקשור ביחס אליך ולציפיות ממך.
– סיפוק הנובע מיוזמה וביצוע של תוכניותיך.

כדי לעבור את המחסום עשינו עם חמדה אין-ספור מישחקי-תפקידים עם ה"אח" ועם ה"בעל לשעבר"; שוב ושוב תירגלנו איך להתמודד עם ניסיונותיהם להביא אותה לוויתורים על חלקה ברכוש המשפחתי, במזונות, בשותפות בטיפול בילדים, וכן לעמוד מול עוצמת הביקורת הסרקסטית, המושמעת בהתנשאות של מי "שיודע יותר טוב".

ו. איך את מציבה גבולות ?
חיי היום-יום אינם תמיד דרמטיים כמו סיפורה של חמדה. הם שופעים מצבים "קטנים", שוליים לכאורה, שבהם כול מיני אנשים "עולים לנו על הראש", מתערבים שלא לצורך ופולשים לתחום הפרטי שלנו.

זוכרת את דבורה, שאפתה לשכנתה עוגה חצי שנה? כך סמדר, המתפוצצת כל פעם שילדיה רבים. "איך להפסיק את זה ?" היא שואלת אותי בפליאה, כאילו מדובר בהמצאת המאה.
או חוה, הצופה בחוסר אונים איך בן-זוגה "מפלרטט" עם אחת מידידותיה. בלילה היא מרטיבה את הכר; וכי כדאי לסכן עוד סט אחד של קפה ?
ונעמה, שהוריה האהובים נוהגים לבקרה ביקורי-פתע, "וכי אפשר לפגוע באנשים כל-כך טובים, שכל החיים רק עזרו לי?" היא שואלת אותי בתוכחה.
כך גם רוב האמהות למתבגרים / מתבגרות, שהכרתי בקבוצות. הן תמיד "נאלצות" לתת את המכונית, הכסף, השירותים השונים מעבר למה שהן מאמינות כי נכון לעשות.
ומה עושים עם שכנה, המבקרת כול יום אחר-הצהריים ואינה זוכרת ללכת?

הראש שלי מוצף דוגמאות – הכול מוביל לאותו מקום.
בואי נתבונן בעקרונות, אחד לאחד, כאשר חלקם יודגמו בעזרת מישחק-תפקידים, הממחיש את המיומנויות הספציפיות.

העקרונות להצבת גבולות8
1. היי בהירה וברורה במסר שאת מעבירה.
2. השתמשי גם בהצבה חלקית של גבולות.
3. הסתייעי במינון הנכון של "השרירים הנחוצים".
4. הגיבי על סגנון, אם נחוץ, לפני שאת מטפלת בתוכן.
5. הבחיני בין כוונותיו הטובות של בן-שיחך לבין יכולתך ו/או רצונך להענות
להצעותיו

היי בהירה וברורה
האם לא קורה לך לעיתים, שאת מנהלת שיחה "עקומה", "מרגישה בבטן" שזה "לא זה", ובכל זאת מתקשה להגדיר מה בדיוק מפריע לך?

כך קרה לי יום אחד, כשנסעתי עם בתי הקטנה בת השמונה לבריכה. היא ישבה במושב האחורי של המכונית ולא הפסיקה "להטיף לי מוסר" על האופן, שבו אני מחנכת את אחותה בת השבע-עשרה וחצי. "למה את נתת לה עשרה שקלים?" היא שאלה בתקיפות, "את אומרת, שאין לך מספיק כסף, אז למה את מבזבזת אותו עליה ?" המשיכה בטון של מבוגר, היודע את החיים. "אז אם את נותנת לה – גם אני רוצה!" המשיכה את שטף-דיבורה הצייצני כשניצוצות ראשונים של דמעות עולים בעיניה הכחולות.
אני חושבת עצמי אם טובה, המאמינה, ש"חשוב להסביר לילד כמעט כל דבר". ניסיתי להשיב לה בנחת, להסביר, להרגיע, לרצות, לפייס – ולשווא. התחלתי להרגיש את "הדם עולה לראשי" ואת השינויים ההדרגתיים החלים בנימת קולי, המקבל "מוסיקה" צורמת משהו.
זה נמשך דקות ארוכות, אבל לבסוף תפסתי.
מה שהפריע לי זה עצם קיומה של השיחה הזאת. הפתח, שפתחתי לילדה קטנה לנסות ולנהל אותי – במקרה זה בקשר לסגנון החינוך שאני נוקטת לגבי בתי. ואז אמרתי, מאוד בשקט: "טלי, אני מבינה שקשה לך עם העניין, למרות זאת אני לא רוצה להמשיך בשיחה הזאת".
היתה דממה, שמעתי מאחור את בכיה השקט. לבי כאב, ובכל זאת ידעתי שנהגתי נכון. כאשר הגענו, פתחתי את דלת המכונית בחיוך רחב והזמנתי אותה לצאת. גם היא חייכה אלי, מתרצה.
יותר לא דברנו בנושא.
איתורו של מקור ההפרעה נמשך לפעמים יותר מכמה דקות. ברוב המקרים חוסם אותך פרץ של רגשות אי-ראציונאליים מלראות. את מוצפת ברגשות אשמה, עלבון, כעס או סתם אי-נוחות כללית "בלתי מזוהה", ואת מתקשה להגדיר לעצמך מה את רוצה.
כדי להתגבר על קושי זה אנו נוהגות בקבוצות האימון לאסרטיביות לפתוח בתרגיל מודעות להצבת גבולות, שבו מתבקשות המשתתפות לזהות:
א. מקרים שאת "מרגישה בבטן", שפולשים לגבולותיך.
ב. דברים שרוצים / תובעים / מבקשים ממך, ואת נותנת בתחושת אי-נוחות. הרשימות, בראשית התרגיל, מאוד דלות. הן "לא נזכרות" במקרים ממשיים. רק לאחר שאני משגרת כמה תזכורות ודוגמאות אישיות, הן "מתנפלות" על התרגיל בהתלהבות ומספקות שפע של מצבים, שתקצר היריעה מלתארם.
בואי הצטרפי אלינו, עשי אתנחתא והכיני רשימה מהסוג הזה.
בפעם הבאה ש"זה" יקרה לך – את כבר תהיי בקשר עם מקור ההפרעה ותוכלי לומר בשקט לבן/בת-שיחך מה מפריע לך ומה את רוצה שיקרה אחרת.

השתמשי גם בהצבה חלקית של גבולות
נעמה נרשמה לקורס, כי לא ידעה איך נפטרים משכנה, שהיא חברה קרובה, שהשתלטה, לדבריה, על חייה, "כמעט גרה אצלה" – היתה נכנסת ויוצאת, שוהה שעות ארוכות בביתה עד כדי שיבוש מוחלט של סדר-היום שלה.
"מה עושים ? מה עושים ?" היא שואלת ביאוש אותי ואת הקבוצה. "הרי אי-אפשר פתאום לקום ולומר לה: 'אני לא רוצה שתבואי אלי יותר', חוץ מזה", היא מוסיפה, מהורהרת, "היא אדם יקר לי מאוד, אני לא רוצה לאבד אותה וודאי לא ארצה לפגוע בה".
נעמה הרגישה "בפינה". אין פלא.

כמו הרבה אנשים חושבת נעמה במונחים של שחור-לבן (תזרי לפרק 2 על עיוותי-חשיבה):
או – לגרש את השכנה.
או – לסבול אותה כל היום ולנצח.
זו חשיבה המולידה קונפליקט.
זו צורת חשיבה מלחיצה, שהרי אינה מותירה אפשרויות-תמרון, ואין בה הגמישות הנחוצה להתמודדות עם מצבים אנושיים.
בניתוח המצב למדנו, כי מקורו של הקונפליקט הוא בערך הרגשי השווה, שמייחסת נעמה ליחסים עם שכנתה, מצד אחד, ולפרטיותה – מצד שני, והרי לכאורה שני הדברים סותרים. דרך ללא מוצא.

הצענו לנעמה את העיקרון של הצבה חלקית, כלומר להגביל ולצמצם את הביקורים, וכך לתת לשני הצדדים סיפוק חלקי. למדנו מאוחר יותר, כי פתרון הנראה, לכאורה, חלקי, "פשרה", יכול להביא הקלה של ממש.
שימי לב למישחק-התפקידים, שעשתה נעמה עם "שכנה דמיונית", "לאה", ולטכניקות שנקטה.
בזמן שתיית הקפה, לאחר רבע שעה:
נעמה: "'לאה', בואי נקצר היום, אני זקוקה למנוחה" (אמירה ישירה).
"לאה":"מה קרה? את מרגישה לא טוב?"
נעמה: "אני מרגישה בסדר, רק קצת עצבנית על זה שאני לא מספיקה שום דבר ממה שתכננתי. חוץ מזה אני זקוקה למנוחה. מה דעתך, שנעשה לנו פגישות קבועות, יותר קצרות, ואז אוכל 'לתפוס 2 צפורים ביד אחת' – גם ליהנות ממך וגם יישאר לי זמן למנותה ולסידורים שהזנחתי בזמן האחרון" (ביטוי רגשות והצהרת כוונות).
"לאה" (בלגלוג): "מה הפורמליות הזאת עליך? פגישות קבועות! נפלת על הראש? מפריע לך שאני באה אליך… ?"
נעמה (בחום): "ודאי שלא, יש לי עוד המון מה לדבר איתך, באמת חבל לי, שאני נשמעת כל-כך פורמלית. אני, למעשה, מתכוונת לדבר פשוט. אני רוצה ליהנות 'משני העולמות' – גם מחברתך וגם לא להזניח עניינים אחרים, לכן חשבתי להכניס מעט תכנון לסדר-היום שלי ולפגישות המשותפות שלנו ("תקליט שבור"). מה דעתך?"
"לאה" (בהבעה נעלבת): "בשבילי חברות זה משהו שלא עושים עליו תכנונים וחשבונות. זה נשמע כל-כך קר ומתנשא. אני יכולה להפסיק לבוא בכלל ואז תיפטרי מהבעייה".
נעמה (בשקט): "'לאה', כל-כך חבל לי, שככה את מקבלת את הדברים (אמפאתיה). האמיני לי, אין קשר בין רגשותי אליך לבין הרצון שלי להכניס מעט יותר סדר לימים שלי ("בידוד בעיות"); בואי עשי מאמץ להבין אותי, אולי זה בסופו של דבר יהיה טוב לשתינו".
בסופו של דבר התרצתה 'לאה', והן קבעו לעצמן שתי פגישות שבועיות, שחלקן יועדו לבילויים משותפים גם מחוץ לבית.

במישחק-תפקידים זה למדנו שתי טכניקות חדשות (9), שנמצאו מועילות במיוחד בהקשר של הצבת גבולות:
1. "תקליט שבור" – טכניקה זו טובה למצבים, שבהם אדם מתגונן מפני "נדנוד" ולחץ של הזולת, או כאשר מנסים להתחמק ממילוי בקשה. הטכניקה פועלת בצורה זו: חוזרים על הדרישה כמו "תקליט שבור", ועושים זאת בשלווה ובלי להיכנס לוויכוחים.
2. "בידוד בעיות" – על מנת להיות ענייני ולמנוע מאנשים ליצור בך מבוכה ורגשי אשמה עליך להפריד בין הנושאים השונים ולעסוק בכל אחד מהם בנפרד. לדוגמה: כאשר אדם מאשים אותך "אם היית חבר אמיתי היית מוכן לחתום לי על שטר ערבות" – הפרידי בין נושא החברות לנושא החתימה.

הסתייעי במינון הנכון של "השרירים הנחוצים"
חמדה החליטה לקיים ישיבה משפחתית, שכללה, מלבדה, את שני בניה הבוגרים ואת אביהם, בעלה לשעבר.
בישיבה נדונו עתידם הכלכלי של הבנים ועוד נושאים עקרוניים, שמעורבותו של האב בהם היתה, להערכתה, חיונית.
חמדה, ששליטתה באסרטיביות הלכה וחזקה מיום ליום, תיכננה את השיחה העתידה עם ה"X" תוך שהיא צופה את התנגדותו ואת בקורתו.
היא החליטה להתמודד עם המצב בגישת "ארבעת השרירים".
לשיחה העתידה התכוננה חמדה בעזרת הקבוצה במישחק-תפקידים עם "X" דמיוני – "שאול".

חמדה (בטון החלטי): "'שאול', אני מתכננת שיחה רצינית עם הבנים, ואני מזמינה אותך להשתתף' ("שריר" ראשון).
"שאול" (בהתנשאות): "על מה בדיוק את הולכת לדבר, את לא יכולה לומר לי בטלפון? מה כל-כך חשוב?"
חמדה (מתעלמת מהפרובוקציה, בטון יותר תקיף): "קשה לי לומר בטלפון, זה כולל הרבה נושאים הקשורים לעתיד הבנים, וחשוב שאתה תשתתף בהחלטות, שיש להן גם משמעות כספית, אני חוזרת ומציעה לך להשתתף בשיחה" ("שריר" שני).
"שאול" (בטון עוין): "לא נראה לי כל המסתורין הזה, את רוצה משהו – תגידי בטלפון!"
חמדה (בטון יותר תקיף): "אני מבינה, שאתה לא מתכוון לבוא, אם כך חשוב שתדע, שאני מתכננת לקיים את השיחה – אתך או בלעדיך" ("שריר" שלישי)
"שאול": "נראה אותך מקיימת את השיחה בלי להכניס אותי לעניינים בטלפון. כלום לא תקבלי".
חמדה (בשקט מלא תקיפות): "אין בכוונתי לפתוח בשיחה זו בטלפון, הסברתי את עצמי שלוש פעמים. אני מודיעה לך, אם כן, אני מתכוונת לקיים את השיחה בלעדיך" ("שריר" רביעי).
ואכן, השיחה התקיימה בלעדיו.

וכך דיווחה לנו חמדה לאחר המעשה:
"קיימתי את השיחה בלעדיו. אני והבנים החלטנו על התוכניות של כל אחד מאתנו, אחר-כך טלפנתי אליו והודעתי לו על תוצאות השיחה. הוא נכנס ללחץ, ואז הוא הזמין אותי לשיחה איתו (לא היה מסוגל, כנראה, לשוחח איתי בדרכו התוקפנית בנוכחות הילדים. הוא יודע, שהבנים כבר גדולים ומבינים). ובכן הזמין אותי לכוס קפה במלון מפואר, שם דיווחתי לו בשקט מה היו מסקנות השיחה בהתייחס לנסיבות הכלכליות, שבין השאר לקחו בחשבון את האפשרות שלא יעזור לנו כספית. לתדהמתי הוא שלף במהירות פנקס צ'קים והתכוון לתת צ'ק דחוי, אמרתי לו: 'זה בסדר, אם אתה רוצה להשתתף – אז עכשיו', וכך נפלה החלטה, וזה הפך להיות סידור-קבוע באמצעות הוראת-קבע". "אני חושבת", ממשיכה חמדה את סיפורה כלא מאמינה, "שהוא נבהל ממני. הוא בעצם מעריך אותי, אבל הוא ידע גם את חולשותי ועד עכשיו הוא הרס אותי. עכשיו הוא לא יכול לעשות זאת יותר" היא מסיימת בגאווה.
בודאי הבחנת, כי טכניקת ארבעת השרירים מטפלת בבן-שיחך "הסרבן" / "הפולש" בהדרגה – מהצהרה שקטה זה צומח להבהרה תקיפה של כוונותיך, כאשר אינך מותירה ספק ביחס לרצינותך לעמוד מאחוריהן.
טכניקה זו מתאימה במיוחד למצבים, שבהם עומדת מאחוריך סמכות פורמלית או אחרת למימוש כוונותיך – לדוגמה עם ילדיך בנושאי משמעת, ניקיון, שיעורי-בית וכיו"ב, עם זרים, במקום שהחוק והתקנות לצידך, שמירה על זכויות שלך כצרכנית, הפסקת עישון במקומות ציבוריים וכיו"ב.
 במקרה של חמדה, כפי שראינו הייתה הסמכות שהפעילה אישית. ברגע שהוסר מחסום הפחד איבד "בעלה לשעבר" את הכוח המאגי, שהיה לו עליה, ואשר העניקה לו שנים רבות במו ידיה.
 וכך היא חוותה לראשונה את עצמה כאדם חופשי.
 
 
הגיבי על הסגנון, אם נחוץ, לפני שאת מטפלת בתוכן

  בפרק 5 כבר ראית, שהטיפול בסגנון לפני הטיפול בתוכן שומר עליך מליפול ל"פחים סמויים". כדאי להרחיב קצת בנקודה זו.
האם לא קרה לך, שהיית "מוצפת מעל הראש" בתכנים קשים של שיחה חשובה עד כי לא נעצרת לחשוב על הסגנון, דרך-הביטוי, המסר הסמוי שבדרך העברת הדברים?
לי זה לקח שנים ללמוד "לתפוס מרחק", להתבונן בסגנון הדובר ולהגיב בהתאם. לפעמים את צריכה לדחות את תגובתך על התוכן, כי הסגנון דורש תגובה דחופה יותר.
הסגנון הוא מסר לעצמו.

כך קרה לשרונה, אשר במשך שנים "התרגלה" לסגנון הביקורתי של בעלה, שהפך להיות כמעט צורת-הביטוי העיקרית ביחסים ביניהם, וזה כלל את מירב תחומי-החיים – צורת ניהול הבית, חינוך הבנות, על מה הולך הכסף, סגנון-החיים – כמעט הכול.
שרונה למדה לחיות עם הסגנון. היא, אומנם, היתה מתכווצת קצת כשבן-זוגה היה "נכנס לתפקיד המבקר", ולמדה להגיב בהכנעה, הסבר, התנצלות או דמעות. לעיתים רחוקות נכנסה לעימות חזיתי.
מעולם, עד הגיעה לקבוצה, לא חשבה שרונה, כי אפשר לטפל בסגנון וכי אין "חובה קדושה" להתייחס לכל תוכן שמישהו, אפילו בן-זוגך, זורק לחלל האוויר. אגב, זה יכול לקרות לך גם עם הממונה במקום עבודתך, עם ילדיך, עם חברה טובה ועם אנשים אחרים – מקרובים מאוד עד זרים.

איך מטפלים בסגנון?
עם שרונה תירגלנו שיחה דמיונית עם ה"בעל" – "אורי".
שרונה יוזמת שיחה עם "אורי" על רקע מתיחות שנוצרה בינו לבין אחת הבנות.
שרונה: "'אורי"', שמת-לב, ש'ניצה' מאד מתוחה לאחרונה? דיברתי איתה והיא אמרה לי, שמאוד קשה לה בבית והיא רוצה לעזוב. היא אמרה שהיא מאוד כועסת עליך. תהיה מוכן לדבר איתה?" (תאור עובדות).
"אורי" (בזעם מאופק): "תפסיקי להתערב בכל דבר, אני ו'ניצה' נסתדר. ככל שאת הולכת ליותר קורסים את מדמיינת יותר דברים ומסבכת את החיים, תרדי מזה!"
שרונה (חושבת רגע, משיבה בשקט): "לפני שאנחנו ממשיכים, אני רוצה לומר לך, שלא נראה לי כי נוכל לשוחח בשקט כאשר אתה מדבר אלי בזלזול ובהתנשאות. אם תהיה מוכן לשנות את הסגנון – נחזור לנושא השיחה" (מזהה את הסגנון בשמו המפורש").

האפקט של התנהגות זו הוא מדהים – בן-שיחך אינו מורגל לתגובה מעין זו. הוא עלול להגיב בזעם, בסרקזם, באיום, בלגלוג. אם את לא תיבהלי, ו"תתפסי את המרחק הנכון" כדי להתבונן במעט אובייקטיביות בקשיים שלו לתקשר איתך, תלמדי משהו חשוב מאוד לחייך – הבנה אמיתית של הגבולות שלך. ישנו הוא וישנה את, ואתם שונים ונבדלים. זה קצת מבהיל בהתחלה, במיוחד אם היית מורגלת ליחסים סימביוטיים של מעורבות-יתר וטשטוש גבולותיך.
 אם, כמו שרונה, היית שם שנים רבות ביחסיך עם הכול, אולי תרצי להסתכן במשהו חדש, שיביא תחושת עוצמה חדשה לחייך.
את גם תלמדי את סביבתך – עד היכן מותר להם לגעת.

הבחיני בין כוונותיו הטובות של בן-שיחך לבין יכולתך
ו/או רצונך להיענות להצעותיו

– עבר עליך יום קשה, את מתכננת לשכב לישון מוקדם. בן-זוגך מציע לך בילוי משגע להעלאת המורל.
– הזמנת מקום בבית-מלון לצורכי נופש וכתיבה; כאשר הגעת למקום ראית, שאין הוא מתאים לך משום בחינה. בעלת-המלון עושה הכול כדי להנעים את שהותך.
– הממונה עליך מציע לך תפקיד נוסף, שלהערכתו יתרום להתפתחותך המקצועית. לך יש תוכניות אחרות.

שלושה מצבים אנושיים מוכרים, שהמכנה המשותף להם הוא כוונותיהם הטובות של המציעים.
כוונות טובות הן משהו, שקשה לסרב לו. אם את אדם רגיש לזולת ומצפונך עובד "שעות נוספות" – "אין לך לב" לדחות את הצעותיהם האדיבות של בני-שיחך, במיוחד אם את קולטת את מאמציהם הכנים לעזור לך.
כך קרה לי, יותר נכון קורה לי ממש עכשיו.
שורות אלה נכתבות בעיצומו של אירוע מעין זה.

לקחתי לעצמי חופשה קצרה לצורכי נופש וכתיבת פרק זה. היעד שלי היה עיירת-קיט מוקפת ירק והרים בתוספת אוויר צלול וקריר, רחוקה ממרכז עירוני. הזמנתי טלפונית את המקום לאחר שתיארתי את מטרת בואי ואת צרכי הספציפיים. חלמתי על חדר ממוזג ומרווח, נוף "שוויצרי" ושקט חלומי.
קיבלתי חדר קטנטן, בלתי מותאם למגורים, ודאי לא לנופש, בלתי-ממוזג, מלא זבובים וחדיר לרעש הקל ביותר מהחדרים הסמוכים. גם שולחן פשוט לכתיבה לא היה בו, וגודלו המינימלי לא איפשר לפתוח את דלת הארון בלי שתיחסם לחלוטין דלת הכניסה. זהו.
בעלת-המלון ראתה את מצוקתי. היא השתדלה: הביאה שולחן קטן, מאוורר, "פליט", מנורת-קריאה, ואני הגבתי במאמץ נפשי להסתגל ולומר לעצמי, ש"זה בסדר".
רק כעבור יממה חדרה לתודעתי ההכרה, שאין קשר בין מאמציה של הגברת לבין העובדה, שהחדר אינו מתאים לי, ולהערכתי אינו ראוי למגורים כלל.
ועזבתי. שורות אלו כבר נכתבות במלון אחר.

  את הטכניקות המתאימות לעיקרון זה נדגים בשיחה, שהיתה "צריכה" להתקיים ביני לבין בעלת-המלון עם הגיעי למקום ולאחר שראיתי את החדר ואת תנאיו הקשים.
לצורך ההדגמה תכונה בעלת-המלון בשם "תמרה".
אני: ראיתי את החדר, הוא קטן ללא התנאים המתאימים.
"תמרה" (בפליאה): "זה הסטנדרט הרגיל לחדר ליחיד (ברצון טוב), בואי נראה מה, חסר לך".
אני: "אני מעריכה את נכונותך לעזור לי, בכל זאת אני בספק אם אביזרים מסוימים שתכניסי יפתרו את הבעייה".
"תמרה" (במהירות): "בואי, תני לי לעזור לך; אין בעיות. אני אכניס לך שולחן מתאים. רק תגידי את הגודל שאת רוצה, את תראי, שאפשר לפתור כל בעייה".
אני (חושבת רגע, בשקט): "אני באמת מעריכה את נכונותך (אמפאתיה); בכל זאת אני משוכנעת, שהבעייה היא לא רק האביזרים החסרים אלא גודלו הכללי של החדר ("תקליט שבור"). אם אין לך להציע לי חדר אחר, שיש בו…. (פירוט התנאים הנחוצים) – אני איאלץ לבדוק אפשרות של מקום אחר. מובן שאם לא אמצא, אתפשר על מה שיש".

אם את יודעת בבירור מה את רוצה במצב נתון, את תהיי מסוגלת לעמוד מול כוונותיהם הטובות של האחרים, שבדרכם שלהם מנסים לתעל אותך לכיוונים אשר אינם עולים בקנה אחד עם צרכיך.

זכרי: כוונה טובה של מישהו איננה מעניקה לו זכויות-יתר.

ז. סיכום: להיות אשה אוטונומית במציאות חייך
התנועה הפמיניסטית הביאה בשורה חדשה לנשים בעולמנו. היא נגעה בכולנו – בין שאהבנו את מסריה ובין שדחינו אותם. היא אמרה לנו, בדרכה הבוטה, המרגיזה לפעמים, כי אנו יצורים חופשיים וזכותנו לבחור את דרך חיינו.
– את יכולה, אם תרצי, להינשא או להישאר רווקה.
– את יכולה להחליט אם תהיי אם או תוותרי על ילדים.
– את יכולה לבחור את המקצוע המושך את לבך בין אם זה מקצוע "גברי" ובין אם הוא "נשי".
– את יכולה להחליט להיות אשת-קריירה או "אשה בבית".
– את יכולה להחליט מי את רוצה להיות ואיך תחיי.
חמדה בחרה.
היא החליפה את עיסוקה, שינתה את יחסיה עם אחיה ועם בעלה לשעבר, חיה כאשה עצמאית המחפשת קשר של אהבה, אולם לא מעמדה של אשה נואשת.
 
היא מספרת לי: "אני הרבה יותר רגועה ביחסים שלי עם גברים. לא פוחדת, שיעזבו אותי. תמיד היה לי הפחד הזה, כאילו היו להם הזכות או הסמכות להחליט מתי לעזוב ומתי לא; גיליתי שזה המון תלוי בי וזה גם לא נורא כל-כך".
לאחר כמה דקות של שתיקה היא מוסיפה, מהורהרת: "אני לא אומרת, שהחלום הוא פחות רומנטי, אני מרגישה יותר על קרקע המציאות, אין ורוד, אבל גם אין שחור" – היא מסיימת בחיוך קל.

מציאות חיינו מורכבת יותר מכול הספרים שנכתבו. קשה לכולנו לעשות בחירות "נטו". חיינו משולבים בחייהם של אנשים, שהם יקרים לנו ואשר אי-תמיכתם בדרכנו יוצרת ספק בתוכנו אם אנחנו עדיין רוצות באותה דרך.
מאידך גיסא, כפי שראינו, ויתור מוחלט תובע מחיר פסיכולוגי גבוה ביותר. אם כבר שילמת אותו, תדעי מה כוונתי.
מה שאני מציעה לך זה להיות ערה וקשובה לרצונותיך ולצרכיך, לתקשר אותם בבהירות, ואם תיתקלי באי-הבנה / התנגדות תתחילי במשא-ומתן שקט וענייני עם אלה, שעמדתם לדרכך חשובה לך.

זכרי: כאשר אומרים לך לא – זה הרגע לפתוח במשא-ומתן;
ואם גם אז זה אינו פועל ואת עומדת לבד ללא תמיכה – בדקי היטב וקבלי החלטת-אמת "על מה את הולכות". כל דרך שתבחרי תתבע את מחירה.
אבל בכל מקרה את תרוויחי משהו יקר – את זו שבחרת !

ביבליוגרפיה

על בחירה והצבת גבולות בחוויה הנשית

1. Hagberg J. O., Real Power, Winston Press, 1984.                                   
2. איכנבאום ל. אורבך ס., מה רוצות נשים, מודן 1985.
3. דאולינג קולט, סינדרום סינדרלה, הוצאת שוקן, 1983.
4. A Different Voice, Gilligan C., In Harvard University Press, 1982.        
5. Bariker H., The Type E Women, Angus & Roberston Publishers,    Australia & United Kingdom, 1986.        
6. דייר ווין וו. איזורי המשגה שלך, רעים, 1976.
7. Bloom Lynn Z, Coburn K, & Pearlman J., The New Assertive Women, Dell Publishing Co., Inc., 1975.               
8. Butler P.E., Self-Assertion for Women, Harper & Dolf Publishers, Inc.  San Francisco, 1976.                                
9. סמית ג, מנואל, אמור לא ואל תרגיש אשם, אוניפרס, 1979.