על גברים ובגידות

 

זה בסדר שאדבר איתך דוגרי על הספר שלך?" יש אנשים, שכאשר אתה נותן להם להגיב על טקסט שכתבת, אתה יודע שתקבל מהם תמיכה ועידוד, יש כאלה שאתה יודע שתקבל מהם רעיונות חדשים, ויש כאלה, שאתה יודע שתקבל מהם את מה שהם באמת חושבים ומרגישים לגבי הספר. מ' היה שייך לסוג האחרון.
 הנהנתי בראשי והקשבתי.
 "תראה, הספר שלך קומם אותי מאוד. הפריע לי שאתה כותב הרבה יותר על בגידות של גברים מאשר על בגידות של נשים. על כל גבר בוגד יש גם אישה בוגדת. ובספר שלך אין איזון.
 "אתה נשמע צדקני ומטיפני ובצורה כזו איבדת אותי ולדעתי תאבד חלק גדול מהקוראים הגברים. אני עצמי התעצבנתי ואגיד לך מדוע. כפי שאתה יודע, אני לא איש צעיר," אמר. "אני יכול לספר לך על מאות נשים שחיזרו אחרי בצעירותי, נשים נשואות שהציעו לי את עצמן, בלי כל בושה ."
 הוא שתק והביט בי, בוחן אם לא נפגעתי יתר על המידה.
 "נכון, רוב הגברים בוגדים בנשותיהם, זוהי תופעה טבעית, נורמלית. מה אתה רוצה בעצם להגיד? שזה רע? שאתה צדיק גדול ושכולם חוטאים? אם זה המסר שלך, אז אתה לא מחדש לאף אחד שום דבר. אגיד לך את האמת, זה נשמע כמו נאום של כומר בטלוויזיה האמריקנית. אותי, הקורא הקטן, שקנה את הספר שלך ורוצה לבלות עם נושא מרתק חצי שעה לפני השינה, ההטפות שלך לא מעניינות. אם זו הסחורה, אני מצטער שקניתי את הספר ובוודאי שלא אמליץ עליו לחברים שלי."
 מדוע לכתוב ספר רק על בגידות גברים, ולא על בגידות של שני המינים? תהו והרימו גבה, נשים וגברים כאחד. הרמת הגבה הגברית היתה במחאה על האצבע המאשימה המופנית בספר כלפי הגברים, המתוארים כ'מין הבוגד'. הרמת הגבה הנשית היתה במחאה על אי השיוויון המשתמע לכאורה מכתיבת ספר על בגידות גברים בלבד.
 צדק מ'. "מים גנובים", אכן אינו ספר מאוזן. הוא עוסק בבגידות של גברים, משום שהוא מניח, שיש שוני מהותי בין בגידות גברים לבגידות נשים. הנחת היסוד של "מים גנובים" היא שגברים לא רק בוגדים יותר מנשים, אלא בוגדים באופן אחר מנשים, מרגישים שונה בבגידה, חושבים שונה על בגידה, מנמקים אותה לעצמם ולאחרים באופן שונה.
גס תוצאותיה של בגידת הגבר שונות מאלו של בגידת האשה. גברים ונשים נשפטים ע"י החברה באופן שונה: העיתונות, הטלויזיה והרדיו, החברים, המשפחה, האמנות, הספרות ואפילו מטפלים, חוקרים ואנשי אקדמיה מגיבים באופן שונה לבגידה הגברית.
"גברים מזיינים מהצד" בעוד ש"נשים בוגדות" – זה היה הקונצנזוס שגיבשה התרבות המצ'ואיסטית סביב אחת הפגיעות החמורות והאלימות ביותר במשפחה. "זיון מהצד" קיבל תעודת יושר בחברה הגברית, ושם התואר "בגידה", שהוצמד ל"זיון מהצד", נדחה נמרצות ע"י גברים. רוב הגברים לא הכירו מעולם ב"זיון מהצד" כפשע משפחתי כלפי בת הזוג וכלפי הילדים.
מאז כתבתי יחד עם רעייתי רבקה את "גברים בשינוי – בדרך לגבריות אחרת", הלכה והתגבשה בי ההכרה, כי חלק גדול מהבעיות בין בני זוג נובע מהקושי של נשים וגברים להכיר בשוני ובהבדלים ביניהם ולהפוך אותו ממקור של קונפליקטים למקור של הנאה וצמיחה.
גברים ונשים חווים את העולם באופן שונה. בספרו "גברים ממאדים, נשים מנוגה", מתאר ג'ון גריי את השוני הזה כשתי תרבויות הבאות מכוכבים שונים: תרבות גברית הבאה מכוכב מאדים, ותרבות נשית הבאה מכוכב נוגה. דימוי הכוכבים הוא דימוי מצויין, אולם הוא לוקה במיגבלה אחת: בעוד שבחלל כלל לא ברור מי למטה ומי למעלה, נוגה או מאדים, הרי שכאן למטה, על פני האדמה, ברור גם ברור מי למעלה ומי למטה: גברים מלמעלה, נשים מלמטה. תולדות האנושות הן תולדות שליטת הגבר באשה: בזוג, במשפחה ובחברה. התרבות הגברית היא תרבות כוחנית, המתבססת על כיבוש ושליטה בזולת. זו אינה שפתם של המשוררים, והאמנים. השפה הגברית היא שפת "השורה התחתונה", שפה העוסקת בעיקר בתוצאות ובתפוקות, זוהי שפת סימני הקריאה, שפה דלת ביטויי רגש ועתירת מילים אלימות. למרבה הצער, זוהי השפה השלטת בעולם ההצלחה – העולם הגברי.
השפה ה"נשית" היא שפת הרגש, שפת הפכים הקטנים של החיים, שפת המשפחה, שפת התהליך, שפת ההתחברות הרגשית, נחשבת לשפה נחותה.
בתרבות שבה המלה "נקבה" מהווה שם תואר בזוי ונלעג לגבר, בעוד המלה "גבר" מהווה שם תואר מכובד הן לגבר והן לאשה, בתרבות כזו, גברים אינם מסתערים ללמוד את השפה הנשית. הם לועגים לה ומבטלים אותה. את מחיר ההתנשאות על השפה הנשית משלמים גברים בזירה המשפחתית.
 חיי המשפחה הם אנטי-תיזה לתרבות ולשפה הגבריות. גברים רבים מעדיפים לבלות את רוב זמנם בעבודה מאשר לבוא הביתה בשעה מוקדמת ולהתמודד עם האתגרים שמציבים חיי המשפחה: יחסים שויוניים ולא הרארכיים, תקשורת אמוציונלית ולא אינסטרומנטלית, יצירת קרבה ואינטימיות ולא הפקת פרויקטים, רגישות ודאגה לצורכיהם של ילדים, ספונטניות, הקשבה ועוד. הבגידה המינית היא רק אחד מפתחי המילוט, שבאמצעותם בורחים גברים מהמחויבויות הללו. היא ניצבת בשורה אחת עם פתחי מילוט הרסניים לא פחות: וורקוהוליזם (התמכרות לעבודה), אלכוהוליזם, סמים, אלימות כלפי נשים, נטישת המשפחה, ועוד: הבגידה המינית היא פן נוסף בפרופיל המצ'ואיסטי ההרסני, שהשפעתו המזיקה על גברים ועל סביבתם עדיין לא עלתה במלואה למודעות הציבורית.
 המחצית הגברית של המין האנושי אחראית ל- 90 אחוז מהפשעים האלימים, 90 אחוז ממקרי הניצול המיני וההתעללות בילדים, ל-90 אחוז ממקרי הרצח והאונס בנשים, 90 אחוז מפשעי המלחמה (רצח שבויים, רצח עם, החלטות על מלחמות הרפתקניות), לזיהום האויר והסביבה, לאלימות בדרכים, והרשימה עוד ארוכה.
 קיים קונצנזוס חברתי כמעט מוחלט על שליליותן של התופעות שלעיל. אולם מעולם – עד למאה העשרים – לא קמו כל כך הרבה אנשים, בעיקר נשים, שהפנו אצבע מאשימה כלפי הגבר, או ליתר דיוק כלפי האישיות המצ'ואיסטית במובנה הרחב, והתיחסו אליה כאל מחלה קשה הדורשת טיפול דחוף.
 מדוע אף אחד לא קם עד למאה שלנו וזעק "המלך עירום?"
 הסיבה ברורה. מי שבידיו הכוח לשלוט באחר לא יגדיר את עצמו כחולה או כזקוק לעזרה. יש ביכולתו להטיל את האחריות על הזולת, בדרך כלל על קורבנותיו. "היא הוציאה אותי מהכלים. היא הזמינה את המכות", יאמר הגבר האלים ויתכחש לאחריותו להתנהגויותיו שלו הגוררות הידרדרות היחסים בינו לבת זוגו: בריחה מהשתתפות וממחוייבות לנשיאה בעול המשפחתי, אדנות והתנשאות, התחמקות מפניה ליעוץ זוגי ועוד.
 מחצית זו של האנושות, המחצית הזכרית האחראית לפשעים שתוארו, היא השולטת בעולמנו. היא זו המאכלסת את הפרלמנטים, הממשלות, קברניטי המלחמות, ראשי התעשיה הצבאית, את האוניברסיטאות ואת ההנהלות הבכירות של רוב מוסדות הכוח בעולם: הנהלות הבנקים, הפיקוד הבכיר והזוטר בצבאות העולם. זוהי המחצית המאיישת את רובן של המשרות הניהוליות בחברה המערבית מאז ומעולם. זוהי המחצית המחזיקה כ-90 אחוז מהרכוש שיצרו נשים וגברים עלי אדמות.
מדוע אפוא לכתוב ספר דווקא על גברים ובגידות? והרי אפשר היה לכתוב על הפירות הבאושים האחרים של התרבות המצ'ואיסטית: גברים ואלימות, גברים והתמכרות לעבודה, גברים ובדידות, גברים ואלימות נגד ילדיהם, גברים וזנות, גברים ופשע.
בניגוד לתופעות האחרות שהוזכרו, צילה המאיים של הבגידה המינית נמצא כמעט בכל בית. קשה להדחיקה או לשייכה לרמת השכלה או לקטגוריה עדתית. בגידות מיניות נוגעות כמעט לכולנו. לרובינו בגידה או כמעט בגידה בעברנו, לכולנו מחשבות ופנטזיות על בגידה. הפיתוי לבגוד הוא לעיתים יומיומי.
יש להודות: "מים גנובים" תופס 'טרמפ' על העניין העצום שלנו בבגידה המינית. ספר זה הוא תרגיל, פיתוי, שנועד להביא לתשומת לבו של הקורא את המחלה המצ'ואיסטית, ולהעלות בפניו הצעות להתמודדות עימה.

                                       ***
"מים גנובים" מתמודד עם קלישאות ודעות מוטעות רבות. אחת מהן קובעת: "אין הבדל בין נשים וגברים בבגידות: על כל גבר בוגד יש אשה בוגדת, שהרי עם מי בוגדים הגברים?"
לא נכון.
ממצאי מחקר מראים, כי גברים בוגדים יותר מנשים. אמת, גברים בדרך כלל בוגדים עם נשים, אבל גבר נשוי בוגד לא בהכרח עם אשה נשואה. רבות מהבגידות מתרחשות בין גברים נשואים לבין נשים פנויות. הזנות היא מנגנון חברתי, המאפשר לגברים רבים לקיים יחסי מין עם נשים מעטות.
קלישאה נוספת גורסת: "כולם בוגדים. מדוע? כי נאמנות מינית היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה." לא נכון. ממצאי מחקר מראים, שלא כל הגברים בוגדים בבנות זוגן. גם אם מדובר במיעוט קטן. בין מי שבגדו, יש כאלה שבגדו פעם אחת וחדלו מכך.
אין זה נכון שגברים חייבים לבגוד. הנחת היסוד של "מים גנובים" היא שנאמנות מינית אפשרית גם אפשרית. היא תלויה ברצונו של האדם. בפני גברים, המעוניינים לשמור על נאמנות מינית, לטפח את זוגיותם ולשפר את חיי המין שלהם במסגרת הזוגית, פתוחה הדרך לשינוי. לא תורשה גנטית ולא חינוך מצ'ואיסטי, אין בכוחם להכתיב לנו התנהגות בוגדנית. לא לחץ חברתי ולא גרויים אלו ואחרים, אינם יכולים לעמוד מול הבחירה החופשית הנתונה בידינו כבני אדם.

                                  ***

חלקו האחרון של הספר עוסק בהתמודדות עם פיתויי הבגידה ופיתוח "שיכבת האוזון" של זוגיות: מחוייבות הדדית.
 ההתמודדות עם פיתויי הבגידה המינית היא סיפור המאבק הפנימי בין שלושת היועצים הפנימיים שלנו: הסרדין-הברחן, הכריש-התוקפן, והדולפין-החכם. בסיפור המאבק הקדום הזה עוסק חלקו האחרון של "מים גנובים". בגידות סרדיניות מקורן בבריחה ממחויבות ובקושי ליצור אינטימיות עם בת הזוג. מקורן של הבגידות הכרישיות הוא באידיאולוגיית הטריפה, המניעה את הכריש לספק את יצריו ללא כל מעצור. הבגידה הסרדי"שית (סרדין וכריש) היא כמובן השכיחה ביותר, והיא נובעת משילוב מניעיהם של הסרדין והכריש.
 מיהו הדולפין החכם וכיצד הוא מתמודד עם פיתויי הבגידה? מה בהתנהגות בן/בת זוגנו משגע את הכריש שלנו, מבריח ומדכא את הסרדין שלנו? כיצד אנו בוחרים את יועצינו? האם אנחנו בכלל בוחרים בהם או שמא אנו מובלים על ידם? האם אנחנו בוחרים בבגידה או שמא הבגידה בוחרת בנו? האם אנחנו מנהלים משא ומתן דולפיני על הצרכים, הרצונות והאינטרסים שלנו בנישואין? או שמא אנחנו משלחים את הכריש שלנו להילחם כדי להשיג נצחון בכל מחיר? מי מוביל אותנו בזוגיות: הסרדין, הכריש או הדולפין?
 למרות ש"עריקתי" המוצהרת מהמחנה המצ'ואיסטי זיכתה אותי לעיתים בהערות ציניות מצד בני מיני, שנאמרו ספק בבדיחות הדעת ספק ברצינות, ("הנה הבוגד שחצה את הקווים") למרות זאת אינני יכול להתלונן על מחיר כבד.
 מאז נכתב "גברים בשינוי – בדרך לגבריות אחרת", שבו תיארתי את המצ'ואיזם ואת הרסנותו, נמוגו כמה מהפחדים שמילאו אותי באותה תקופה. נוכחתי לדעת כי נטישת כמה הרגלים מצ'ואיסטיים שלי ואימוץ הרגלים הנחשבים לנשיים (כמו למשל: שיתוף אנשים קרובים אלי בפחדים ודאגות המציקים לי והקשבה לאלה שלהם), לא זו בלבד שלא הזיקו לי, אלא שיפרו את יחסי עם עצמי, עם רעייתי, ילדי ועם סביבתי הקרובה. יתר על כן גיליתי, כי רבים מחברי הגברים וממרואייני לספר זה חטאו וחוטאים ב'עריקה' דומה.
ואף על פי כן נבהלתי.
ואף על פי כן, בשלוש השנים שבהן כתבתי את "מים גנובים", ליוותה אותי בהלה קבועה. בהלה זו גברה לאחר שיחתי עם מ' שהאשים אותי בהתנשאות ובצדקנות.
כעסו של מ' הפך את הבהלה שלי לאקטואלית ביותר. היכן עובר הגבול בין הקביעה, שמחויבות לנאמנות מינית היא שכבת האוזון של הזוגיות, לבין יומרנות צדקנית ומתנשאת כלפי הזולת? האם חציתי את הגבול הזה? האם "מים גנובים" יתפס כספר צדקני, כגירסה יאפית לחומיניזם תרבותי, תוצר הבהלה מאיידס?
 
וידויים
בטרם אסיים דברי פתיחה אלה, ברצוני להתוודות על דברים אחדים:
* הכללות מעצבנות. "מים גנובים" בנוי על סט של הכללות מעצבנות אודות גברים ונשים. לא כל ההכללות מבוססות על מחקרים מדעיים. חלקן לוקט מספרות מחקרית, חלקן מספרות טיפולית, חלקן משיחות עם מרואיינים ואנשי מקצוע וחלקן הינו פרי ניסיוני המקצועי והשקפת עולמי שלי.
כמעט כל הכללה אודות ציבור כלשהו – נשים וגברים, מזרחיים ומערביים, עשירים ועניים – מקוממת אותנו באופן אוטומטי מאחר שהיא מתעלמת מהייחודי שבנו ותוחבת אותנו למשבצת שרירותית המתיימרת להגדיר את מהותנו. רתימת הסטטיסטיקה לשירות הסוציולוגיה ושאר מדעי ההתנהגות מאפשרת באמצעות טכניקות מדעיות לנבא בהסתברות גבוהה את התנהגותנו, רגשותינו, החלטותינו, את הרגלי הצריכה שלנו, את שכיחות יחסי המין שלנו, את טעמנו במזון, בלבוש, בדיור ועוד ועוד.
הדימיון הרב הקיים בינינו לבין האחרים אינו מחמיא לנו במיוחד, בעיקר לאור העובדה שאנו אוהבים להאמין כי אנו עצמאיים בהחלטותינו ומחוסנים מפני היסחפות עם הזרם. אכן, "מים גנובים" חוטא בהכללות עבות אודות נשים וגברים ובכך חוטא לשונות העצומה הקיימת בתוך כל אחד מהמינים: נשים וגברים.
כדי להתמודד עם הטעות ההכרחית הגלומה בכל הכללה, מוצע לקוראים לשפוט את ההכללות בכמה מבחנים: א. מבחן השכל הישר – קרי – באיזו מידה ההכללה מדברת אל השכל הישר שלהם. ב. באיזו מידה ההכללה מסתמכת על תצפיות הנראות אמינות. ג. באיזו מידה ההכללות אינן סוחפות ומוחלטות אלא מסויגות ומותירות מקום לשונות. ד. באיזו מידה משרתות ההכללות אידיאולוגיה הומניסטית המכבדת את האדם, אשה כגבר.
* "מים גנובים כסלט. ספר זה הוא "סלט" של סיפורים פיקטיביים, ראיונות אמיתיים, ממצאי מחקרים מדעיים, קטעי ספרות מקצועית וספרות יפה בנושא הבגידה. סרטים וקטעי עיתונות המתעדים פרשיות בגידה בישראל ובעולם. הסלט הזה רחוק מלהיות מחקר מדעי. הספר הוא בראש ובראשונה השקפה אישית שהתעצבה במשך עשרים שנות נישואי ושהושפעה מלקחים מקצועיים בעבודתי עם גברים כקצין בריאות נפש בצה"ל, כמנחה קבוצות גברים וכמטפל בגברים, בנשים ובזוגות.
* אני והרהורי הבגידה. שיבה בפאותי, מצחי ההולך ומתגבה, שני חריצים שניבעו בזוויות פי ועיני, כל אלה וסימנים אחרים שהצינעה יפה להם, מעידים שעברתי את גיל ארבעים. בכל יום שעובר כך נשים חושקות בי פחות. כך קרה שהירהורי החטא, שלא היו זרים לי מעולם, צברו תאוצה מדאיגה עם היכנסי לעשור החמישי לחיי. הפרידה מהנעורים עוררה בי ביתר שאת את התשוקה לטעום מהפרי האסור כל עוד שיניים בפי. שלוש שנות כתיבת "מים גנובים" לא הפחיתו את עוצמת הרהורי הבגידה שלי, אבל הן בהחלט חיזקו בי את ההחלטה שלא לממשם.

תודה למיה דבש
כחצי שנה לפני שהספר ראה אור, לאחר שלוש שנות כתיבה בהפסקות, הנחתי בתחושת מיאוס על שולחנה של מיה דבש – עורכת ההוצאה, את טיוטת הספר שהיה לי לזרא זה מכבר. ספר שאיבדתי בו את ידי ורגלי. ביני לביני החלטתי שאם מיה תשלח אותי לכתוב את הספר מחדש, אודיע למו"ל כי אני יורד מהספר סופית.
 שלושה חודשים לאחר פגישתי הראשונה עם מיה כתבתי מחדש את 'מים גנובים'. תודה מיה.