על הסכנה שבהיאחזות בתהילה, באהבה / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 2 מאת ד"ר רבקה נרדי, 24.8.2009

התאבדותו של דודו טופז מצאה הד בלבם של רבים. בסופו של יום  הכול דברו בדמותו הפאטתית,  חסרת החן, נואשת, דוחה. צקצקנו בלשוננו על זעמו הילדותי, על ימי תהילתו שאבדו. הנדנו ראשינו על קשייו (האם באמת היה מופרע?) להתמודד עם הזדקנותו ואובדן חינו בעיני כרישי התקשורת. תוך כדי שמיעת הקולות שהפכו לקול אחד סמיך ולא נעים –  קולם של העומדים מהצד וחוזים בנפילתו של זולתם, הרהרתי בטרגדיה שפקדה אותו – איש שלא ידע להיפרד בזמן.

אבל לא רק דודו טופז. אולי כולנו כך. נאחזים במוכר, כמו אדם הטובע במים מצחינים ומעדיף זאת על פני יציאה החוצה למרחב חדש. חשבתי על דודו שיכול היה למשל להנהיג פרויקטים חברתיים-חינוכיים למיעוטי יכולת, שהרי היה בעל לב רחב (כך סיפרו עליו) ואהב לעזור. או שמא כל זה היה מיתוס. מכל מקום חשבתי שיכול היה לפתוח פרק חדש בחייו שיכול היה להביע את עצמו כמנהיג חברתי הרחק מהזרקורים. אך צרתו הייתה שדבק בזרקורים, ומהם שאב את ערכו העצמי. לפני שנסב את ראשינו בתמיהה מתנשאת, שהרי  אולי רובנו לא נגועים בהתמכרות לאור הזרקורים, נחשוב לרגע שאולי בעיתו של דודו לא כל כך רחוקה מאיתנו. גם אנחנו "מכורים" לפעמים. זו אומנם התמכרות אחרת, אך דומה במהותה – התמכרות לאהבה.

רובנו יודעים מה זאת התמכרות. ולאו דוקא מניסיון אישי. הצורך הנואש בחומר, המוכנות לעשות הכול, ואני מתכוונת הכול! כדי להשיג את החומר. הזעם והייאוש כאשר החומר איננו בנמצא. הפאניקה או התקפי ה"קריז" כאשר עובר זמן והחומר עדין איננו בנמצא. אך בעיקר – הידיעה המרה שמה שקורה לנו זה נורא, זה לא הגיוני, מזיק לנו ולסביבה ולא מסתדר כל כך עם השכל הישר שלנו. אותם סימנים בדיוק מופיעים כאשר ההתמכרות היא ל"חומר" האהבה, או מה שאנחנו בוחרים לקרוא אהבה. אן ווילסון סקאף, מחברת הספר "בריחה מאינטימיות" (Escape fropm Entimacy,1990) מדברת על שני סוגי התמכרות: הסוג הראשון – התמכרות לאהבה כרעיון אבסטרקטי. "אני חייבת שתהיה לי אהבה בחיים. שאם לא – אני מתה…" הסוג השני – התמכרות לאהבה, לקשר עם אדם ספציפי. ""אני חייבת לשמור על הקשר הזה. אם הוא יעזוב אותי אני מתה…". כמו שאנחנו כבר רואים, הבעיה אינה ברצון בקשר, אלא באובססיה המתלווה אם אין לנו קשר. – בין אם הוא כרעיון, בין אם הוא קשר לאדם מסוים. האובססיה משפיעה על חיינו באופן מזיק והרסני, ממש כמו כל התמכרות אחרת. כמה דוגמאות:

1. כל החיים שלנו מרוכזים סביב העניין הזה. מצבי הרוח שלנו עולים ויורדים בהתאם. ניקח לדוגמא את הסוג השני של ההתמכרות – לאדם שאיתו יש לנו קשר. אם הוא נחמד אלינו, היום שלנו נפלא. אם הוא לא – אנחנו בדיכאון נוראי. טון הדיבור שלו, כמות תשומת הלב שלו, האם טלפן אלינו, מה הוא אמר לנו ועוד ועוד מיני פרטים קטנים ישפיעו לטוב ולרע על מצב רוחנו. אבל לא סתם. אנו נעלה ונרד מהגבהים של מצב רוח נפלא לעמקים של דיכאון נוראי.
2. יחולו שינויים קיצוניים בהרגלים שלנו. הנה כמה תופעות המאפיינות יותר נשים: החל מירידה קיצונית במשקל, דרך טיפוח מוגזם של הופעתנו החיצונית ועד וויתור על חברים ומשפחה, והכול – למענו. במילים אחרות ביטול טוטאלי של האני שלנו למען האהבה.
3. היאחזות נואשת ב"קשר". משהו דומה ל"חיזור גורלי" (מי שזוכר). אנחנו לא ניתן לקשר לחמוק מאיתנו. נעשה הכול שיישאר איתנו. נעקוב אחריו, או אחריה, נביא לו או לה עוד מתנות, נבטיח לו או לה הבטחות, ניתן לו או לה את כל הרכוש שלנו, נוותר עוד ועוד – רק שיישאר, רק שתישאר. ראיתי נשים וגברים שהביאו את עצמם לדרגת השפלה מוחלטת. אבל גם אז זה לא עבד.

אחת הבעיות בהתמכרות לאהבה שבהתחלה קשה לנו להבחין שאנחנו בעניין. לכאורה הרצון בקשר, ההשקעה וההתמסרות נראים טבעיים ואפילו מבטיחים סיכויים טובים. התרמית העצמית נחשפת כאשר הפרטנר איננו משחק לפי הכללים שלנו. יתכן והוא חש את הרשת הנכפית עליו לפני שאנו מודעים לכך. אכן. יש לנו כאן עסק חמור מאד עם שליטה. המתמכרים רוצים ש"החומר" יהיה בידיהם ויעשו בו כרצונם, לא משום שהיא באמת רוצים להזיק. חלילה. אלא משום שהם מרגישים בכל רמ"ח אבריהם שבלעדיו או בלעדיה אין להם חיים. במילים אחרות הם פועלים מתוך חרדה קיומית ואינם פנויים באמת ליצירת קשר בין שניים שונים ונפרדים.

לא יכולתי שלא לחבר בין התמכרותו של דודו לימי התהילה שלו לבין תופעת ההתמכרות לקשר. מדובר בתופעה נפשית עמוקה המאפיינת אותנו אנשי תרבות המערב – היאחזות בחומר, בנכסים, בנעורים, במצב חיים, ביחסים שעבר זמנם. אנחנו לא יודעים ללכת, להיפרד. שפת הפרידה, הוויתור זרה לנו. אנחנו למדנו להיאבק עד חורמה כדי להשאיר את המוכר והיקר לנו על כנו. אני מודה שזה קשה, מפחיד, מאיים, כמו לעמוד מעברו האחד של גשר רעוע (להערכתנו) ולעבור לצד השני. רק מי שהעז, שהעיזה לעבור, מכיר את הטעם הנפלא של חופש אמיתי. החופש לוותר וללכת הלאה.