על כתיבת הספר "להיות דולפין" / ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי

על כתיבת הספר "להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות, בהורות, בעבודה ובצבא", מאת דר' רבקה נרדי ודר' חן נרדי, הוצאת מודן, 2006
פורסם בכתב עת "נפש" בעריכת פרופ' אדיר כהן, 2006

 

 

ראשי פרקים:
1. מבוא  – הקושי והאתגר שבכתיבה על כתיבה
2. אתגר הכתיבה המשותפת
• מעיין היצירה – מאין וכיצד נובע?
3. הפגישה המחודשת עם עולמות תוכן מוכרים

 

 

 

כתיבה על כתיבה… מחשבה ראשונה שחולפת במוחי – מרתק. הזדמנות לסוג של התבוננות פנימית וחידוד מודעות… הדולפין הפנימי שלי אומר לי שיהיה נפלא לכתוב על חווית הכתיבה. הזדמנות לצלילה אמיתית למקומות שבדרך כלל נשכחים ומוזנחים משהו לאחר שנשלמת מלאכת הכתיבה. כך אכן לוחש לי הדולפין ומעודד אותי לשבת ולזרום עם כל המחשבות… ואכן אחר צוהריים אחד התכנסתי עם עצמי בבית קפה קסום סמוך לביתנו והמתנתי להשראה. שלא כהרגלי ולהפתעתי המוחלטת ישבתי מול המסך והמתנתי לזרם המילים. המסך נשאר ריק. בהיתי בחלל והמתנתי עוד. דבר לא קרה. לאחר זמן מה חשבתי שפשוט "אין לי מה לכתוב" ואפילו גרוע מכך ש"לא בא לי לכתוב דבר". נבהלתי. הסרדין הקטן שבתוכי הלך וגדל, וכפי שהוא מורגל מאז ומעולם, החל להטיל עלי את אימתו תוך שהוא מזכיר לי ש "זהו זה, מעיין כתיבתך תם. נגמר. את יבשה. ומי בכלל אמר שיש לך חוויה ראויה להתחלקות עם אנשים. סגרי את המחשב והניחי לכל הענין". הנחתי. כעבור דקות ספורות פרץ הכריש הקטן שלי, שאף הוא הלך וגדל, ובשום פנים לא היה מוכן לקבל הנחיות מסוג זה. "מה פתאום. את חייבת למלא את המשימה ויהי מה. בודאי שיש לך מה לומר והרי לא תוכלי להניח לחן לבדו לכתוב את המאמר. גם כך הענינים לא פשוטים כאשר מדובר בך, בו ובציבור". השניים דחפו זה את זה. ההמולה מילאה אותי בתחושת מיאוס, כיביתי את המחשב ועזבתי את בית הקפה.
יותר מאוחר הזמנתי לשיחה אישית את הדולפין הפנימי שלי. שאלתי אותו:
 "אתה יכול להבהיר לי מה קורה אתי? למה אני לא מצליחה לכתוב ולו מילה אחת. מה הולך פה לכל הרוחות?" הדולפין שלי שמכיר אותי לפני ולפנים חייך אלי ובקולו השקט, תוך שהוא מישיר לעיני את מבטו הידידותי, אמר לי:
"את לא יכולה לכתוב כי את מפחדת שתזייפי". 
"אני לזייף? על מה אתה מדבר?!".
והוא, הטוב והנאמן שבידידי, הדולפין שלי, חייך אלי בנועם ואמר לי: "מה דעתך שנשוחח על כך יותר מאוחר. אני רואה שעכשיו את נתונה לאיזה סערת רגשות קטנה. אפשר לדחות את השיחה הזו. מתאים לך?"
"סליחה? על מה אתה מדבר?!" התערב הכריש שלי בטון תוקפני וסמכותי להבהיל. "אולי תפסיק לבלבל את המוח. אתה לא רואה שפשוט אין לה מה לומר. תפסיק עם הבולשיט הפסיכולוגי הזה ותן לה מנוחה".
באותם רגעים התחבא הסרדין שלי מאחורי גבי ושתק, ובעיקר ריחם על עצמו. "כל כך קשה לה, אתם לא רואים?" הוא צייץ בקולו החלוש. "היה לה שבוע קשה, היא עברה תאונת דרכים ממנה יצאה בנס. היא מבוהלת ומתוסכלת".
 "זה לא מצב לכתיבת מאמר מלומד. אתה לא רואה?", צעק הכריש, "תעזוב אותה, תסתלק מפה"!
"אני מבין", לחש לי הדולפין באוזן. "אני באמת רואה שקשה לך. זכרי שרגשות קשים ומפחידים אינם נשארים לנצח. אני לצידך כשרק תרצי". אמר וצלל למעמקי "המים".
הרוח הנעימה שנשבה מבחוץ באותו יום חורפי-אביבי דיגדגה את עור פני והחזירה אותי באחת לעצמי. כלומר למי בדיוק. התבלבלתי. 'הרי השלושה הללו הם "אני", רציתי לצעוק בקולי קולות. 'שלושתם הם "אני" וגם לא…' לפתע ראיתי עצמי מרחפת מעל "עצמי" מתבוננת משועשעת בוויכוח הסוער ש"הם" ניהלו אך לפני דקות, רואה אותם כישויות אמיתיות ביותר. ובדיוק באותו רגע שמעתי את קולו החרישי של הדולפין לוחש לי: "את רואה, זה לא נורא כל כך. את עוד תראי שהכול יהיה בסדר."

הוויכוח הפנימי הזה שהתחולל בתוכי נותן רמיזה ראשונה לכוחו של המודל הדולפיני, פרי רוחו היצירתית של בן זוגי חן, אותו פיתחנו מאז 1992 כשנתיים לאחר שהקמתי את מכון "דיאלוג" ב1990. יחד פיתחנו את המודל תוך שאנו שוקדים על הפנמתו בחיינו שלנו ומתרגמים אותו לעשיה טיפולית והדרכתית בכל תחומי החיים, הן בזירה האישית והן בזירה הציבורית. ראשיתו העוברית של המודל בחוויה רבת עוצמה שחן ואנוכי עברנו בסדנה בה השתתפנו עם הפסיכולוג הנודע דר' מרשל רוזנברג. איש צנוע עם גיטרה המסתובב בעולם ושוקד ללא ליאות  ללמד אותנו בני אנוש מוגבלים וייצריים את אמנות התקשורת הלא אלימה. הוא מישיר מבט ידידותי לכולנו – מאסירים חסרי תקווה ועד בכירי המנהלים מזכיר לנו מאיפה באנו ולאן נשוב. הוא החזיק בידיו שתי בובות: בובות תן ובובת ג'ירף. בעזרתן המחיש לנו את קיומו של הדיאלוג/עימות הפנימי שלנו בין הכוח הטוב, הרגשי, כוח הלב (הג'ירף) לבין הכוח הרע, האלימות, הניכור, השליטה (התן). בחן ובקלילות הוא חיבר את כולנו לחוויות אנוש בסיסיות ומשותפות. ישבנו שם נשים וגברים בעלי יידע וניסיון עשיר בשיטות טיפול והעלינו דמעה. האיש המחיש את עוצמת הכוח הטוב (הג'ירף) המחבר בין נפשות תועות ומביא נחמה ומרפא. כל זה אירע בראשית שנות התשעים. ואז בבוקרו של יום אחד שבועות מספר לאחר הסדנה חן בא אלי זורח כולו מאושר לספר לי על הסרדין והכריש כשני כוחות יצריים המפעילים אותנו (תוקפנות וחולשה), תוך שהוא מחפש עדיין את השלישי (החכם, האסרטיבי, האמפאתי)  שימצא את ביטוי המטאפורי כעבור זמן קצר בדמותו של הדולפין. למען הצדק הפואטי אהיה גלוית לב ואספר לכם שתגובתי הראשונית היתה קצרת רוח. לא קלטתי בדקות הראשונות מה יוסיפו לנו המטאפורות הללו, שהרי בספרי "אשה בזכות עצמה" (מודן 1989)  סיפרתי בהרחבה על שלושה דפוסי תגובה בשמותיהם "הרשמיים" – פאסיבי, אגרסיבי ואסרטיבי. האם חששתי שם ואז שהמודל החדש יאפיל על עבודתי רבת השנים בתחום האסרטיביות? יתכן. האם חששתי מ"הילדותיות" של המודל ש"יוזיל" את עבודתנו ואפילו יסכן את מעמדנו המקצועי? אולי. שני החששות הללו ליוו אותי זמן מה. המציאות אף חיזקה את חששותי, בהתחלה.  מהבחינה האישית – אתגר השינוי עמד לפתחי. המטאפורות – סרדין כריש ודולפין מציעות את עצמן כתחליף רענן וחדשני להרגלי עבודה וטיפול שקניתי בזכותם שם לעצמי. הסרדין הקטן לחש לי שאני מסכנת את מעמדי המקצועי אבל מאידך אין לי ברירה ועלי לקבל את הדין. הכריש פרץ החוצה במלוא כרישיותו והזהיר אותי שאל לי להסכים "למכור בזול" את כל היקר לי ולהמיר את השיטות הטובות והבטוחות שלי במודל ילדותי ומגלמוני… השניים הסיטו אותו וגררו אותי לוויכוחים קשים עם בן זוגי על הדרת שיטותי ודחיקתי הצידה וגם למידה לא מבוטלת של רחמים עצמיים. ורק לאחר זמן יכול היה הדולפין הפנימי שלי להתערב ולהנחות אותי בדרך החדשה. רק לאחר שיכולתי להקשיב לקולו הרך והבוטח ולשמוע את בשורתו המנחמת ששום דבר מהיקר לי לא ייגזל ממני ושהחידוש במודל הנפלא הזה הוא בחיוניותו, בהמחשת הרגשות המורכבים שלנו בעזרת הבובות (הסרדין והכריש) אותן עיצבה ובנתה עבורנו הגב' אירנה וינברג עובדת תיאטרון "הבימה". אגב, גם לחלק מלקוחותנו היה קושי בתחילה לקבל את שיטותנו החדשות, בעיקר כשמדובר היה במשתלמים גברים בעמדות בכירות. הם לא היססו להביע בפנינו את החשש שהמודל ייתפס בעיני המשתלמים כילדותי ולא רציני. אין ספק שגם אצלם ליהק הסרדין כשחקן ראשי – "מה יגידו?" "אם זה לא יתקבל – זה הכישלון שלי". "אף אחד עוד לא עשה את זה אז למה אני?" "זה לא רציני". ועוד… לקח זמן עד שהמציאות בשטח, תגובותיהם של המשתלמים והמשתלמות בכל רמות השכלה ומעמד אמרו את שלהם באופן נחרץ: המודל עוזר לנו לראות את עצמנו הפנימי כמו גם את המקום הפגיע של זולתנו ללא התוספות המעיקות של המונחים הפסיכולוגיים, כל זאת בגובה העיניים ובתוספת הומור מנחם ומרגיע.

ועכשיו, לאחר שגיליתי לכם כמה מסודותי הכמוסים ביותר (ושוב בעזרתו של הדולפין הפנימי שלי, הטוב שבידידי) אוכל לגשת בנחת לכתיבת המאמר איך זה היה בשבילי לכתוב את הספר "להיות דולפין" בשיתוף עם בן זוגי חן.

 

 

כתיבתו של הספר "להיות דולפין" אינה דומה לכתיבתם של ספרי האחרים, ולא רק בגלל המובן מאליו שהרי כל ספר לוקח אותנו למחוזות נפש אחרים, אלא בשל העובדה הפשוטה שכתיבתו היתה מעשה משותף שלי ושל בן זוגי, חן. הכתיבה במשותף מאתגרת. היא מחייבת בראש ובראשונה לקיים דיאלוג רציף עם אדם נוסף, עולם ומלואו מבחינת סגנון כתיבה, התנהלות, שיקולי עריכה וכיו"ב, ובנוסף הוא גם בן זוגי לחיים. אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין את המשמעויות הניגזרות ממורכבות זו הכוללות, מעבר לדיונים האינטלקטואליים-רעיוניים, גם אמוציות חזקות המעוגנות בחוויות חיים משותפות כמו גם בתחרות מקצועית רבת שנים. והנה אנחנו ניצבים מול עצמנו, נידרשים ליישם את המודל הדולפיני שלנו על עצמנו, ביום יום הטריויאלי של חיינו בכלל, של עיסוקנו וכתיבתנו בפרט. ניסיתי להמחיש לכם את "חייו העצמאיים" של המטאפורות בכמה התנסויות אישיות שלי שתוארו לעיל. בשורות הבאות אתאר בקצרה את איפיוניו:

הסרדין והכריש  שוכנים בתוכנו ככוחות נפש רבי עוצמה, כיועצים פנימיים המהווים חלק בלתי נפרד מחיי הנפש שלנו.
הכריש  שבים שונה מאוד מזה שבנשמתנו. אם נפתח את בטנו של הכריש הימי נגלה שם את קורבנותיו. אם נפתח את בטנו של הכריש הפנימי שלנו, נגלה שם את סודו הכמוס ביותר: סרדין רועד מפחד! אבל כלפי חוץ הוא מפגין את בטחונו המגאלומני להשיג ולכבוש כל אשר יחפוץ. הוא מכור לשליטה וכוח וכמו מכור וותיק אינו יכול בלי "החומר" שלו ולכן יפעיל את כל כוח תוקפנותו-אלימותו כדי להשיג שליטה – על אנשים ומשאבים כמו גם על רגשותיו שלו עצמו. הוא בז לכל גילוי של רגש וחולשה אנושית – בתוכו ובזולתו. דפוסי התנהגותו מונעים מצורכי השליטה הללו ובאים לביטיו בתקשורת כוחנית, בהתנשאות, זילזול, פגיעה בכבוד האדם ועד אלימות מילולית ופיזית.
גם הסרדין שבתוכנו שונה מאוד מהסרדינים שבים. אלה האחרונים לעולם אינם מנצחים את המבקשים לצוד או לטרוף אותם.  אולם במציאות הנפשית שלנו, הם מנצחים גם מנצחים. הסרדין הפנימי שלנו, כאשר משתלט עלינו בשעת מצוקה או פחד מייעץ לנו להימנע מכל מצב שיש בו סכנה, ולו דמיונית, של עימות, התבלטות שעלולה לעורר כעס או קנאה של זולתו כלפיו וכמובן שינוי. היותו מכור לאהבה ולאישור הזולת על ערכו האנושי גורמת לו לעשות הכול כדי לרצות את הסובבים אותו.
הדולפין – עולם ומלואו של יכולות ואיכויות ומקור השראה לחוכמה ואמנות החיים.
"הדולפין על-פי המסורת האינדיאנית  הוא מקור החיים, מנא. הדולפין, אומרים האינדיאנים,  מדבר אלינו על נשימת החיים. הוא מלמד אותנו לשחרר את רגשותינו ומתחינו באותה דרך שבה הוא משחרר את לחץ האוויר מתוכו בעלותו ממצולות. מנא הוא האנרגיה האצורה בכל אטום ביקום ומהותה של הרוח הגדולה. הדולפין מלמד אותנו כיצד להשתמש במנא של החיים דרך נשימתנו – לחדש  כל תא ואיבר בגופנו ולשבור את ממדי היקום הפיזי".
(אברהם שליו, המרפא הפרוותי: חיות מחמד כאמצעי תראפי: תיאוריה, מחקר ומעשה. הוצאת צ'ריקובר, 1996.)

בשפתנו אנו תרגמנו את קסמו של הדולפין לשלוש איכויות מרכזיות המקפלות בתוכן את סוד החוכמה: (1):  יכולתו לראות גופים פנימיים, כמו למשל לראות את העובר בבטנה של היולדת ולשחות בקרבתה בעדינות תוך שהוא משרה עליה רוגע. יכולת זו, בזכות הסונר שלו, משולה בעיננו ליכולת האנושית "לראות פנימה" את עצמנו הפנימי הפגיע – "הילד הפנימי שלנו" כמו של זולתנו. במילים אחרות – יכולת אמפאתיה. (2): יכולתו לצלול למעמקים משם יאגור אנרגיה לזינוק החוצה. יכולת זו משולה בעיננו ל"צלילה" שלנו למעמקי נפשנו – כדי לחשוב, להרגיע את הסרדין והכריש שלנו, לראות באמפאתיה את אלו של זולתנו, לתכנו ולהתכונן לזינוק לחיים. (3): יכולתו לזנק לגבהים משולה בעיננו ליכולת האנושית לחולל שינויים, להתנהג באופן שקול ואמיץ ולקבל החלטות.
 גם אם נחליט לבחור בכוחו של ה"דולפין הפנימי" שלנו – החזק  והרך כאחד – עדיין  יש מקום מכובד ביותר גם ל"סרדין" וגם ל"כריש".  אם היינו  מצליחים חלילה לחסל את הסרדין והכריש שבתוכנו, היינו מאבדים באחת את יכולתנו לחוש את מורכבותנו כבני-אדם, כמו גם את יכולתנו לחוש אמפטיה כלפי עצמנו, כלפי ילדינו, כלפי בני-הזוג שלנו, ואנשים אחרים. רק הודות לקיומם  של שלושת היועצים – הסרדין, הכריש והדולפין – בתוכנו  אנו יכולים להבין את השפעתם על זולתנו. הסכנה הגדולה ביותר האורבת לכולנו היא הכחשת הפגיעות הסרדינית שלנו היא מקור לביטחון מופרז ולפתרונות כוחניים לבעיות שרק דיאלוג אמפתי יכולה להתמודד עימן. בדיאלוג זה עוסק ספרנו.

כתיבתנו המשותפת אילצה אותנו לעתים במודע ולעתים, רק לאחר שעיבדנו את רגשותנו זה לזו, להיעזר במודל שלנו כדי להתמודד עם מחלוקות – בין אם נבעו מטעם אישי, בין אם נבעו משיקולים מקצועיים ובין אם נבעו מהרגלי עבודה שונים.
כמה דוגמאות:

 

 

מעיין היצירה – מאין וכיצד נובע?
את ספרי הראשון שיצא ב1981 (היה מיועד לאנשי מקצוע בלבד) כמו גם כל ספריי האחרים* "ראיתי" עוד לפני שנכתבו. כלומר, חזיתי אותם בתבניות כאותו פסל הרואה את פסלו בגוש הסלע ממנו חוצב. אני רואה אותם בנויים כאילו כבר הושלמו. ורק אז אני ניגשת למלאכת הכתיבה. אומר מיד כי שונה כתיבה מקצועית-עיונית מכתיבת רומן, ועל כך אוכל להעיד בהרחבה לאחר שהשלמתי את כתיבתם של שני רומנים. (השלישי כבר נולד בתוכי ממתין להריון שיעניק לו חיים). במסגרת מאמר זה אדבר אך ורק על כתיבתי המקצועית. סגנון יצירה זה עוזר לי לראות את התמונה כולה בפרספקטיבה רחבה דייה כדי שאוכל "לסתת" את החומר כרצוני, להוסיף ולגרוע על פי שיקול דעתי. אך מה שכה ברור לי ואפילו קל ופשוט הופך למסובך ומורכב ביותר כאשר מדובר בכתיבה משותפת ובעיקר כאשר בן זוגי לכתיבה שואב את יצירתו ממעיין אחר הזורם בנופים אחרים ונהנה ומתברך מעצם זרימתו. למותר לציין שרק הוא בלבד יכול להעיד על כתיבתו, עדותי שלי היא
מהמקום שאני נמצאת, מהמקום בו אני פוגשת את החומרים אותם הוא מביא. ההומרים שלו, אם כן, זורמים אלי בשצף כמימי מעיין שופע היישר לתבניות שלי
ו"משבשים" אותן. כך אני חשה בתחילה. הכריש שלי צועק שרק הדרך שלי היא הנכונה. אני מנסה להראות, ללמד, להוכיח. אני מתווכחת. אני מתמרמרת שעלי מוטלת עבודת העריכה וההבניה של הספר, כאותה עקרת בית שבסופו של דבר עליה מוטלת עבודת סידור הבית. רגשות ממקומות אחרים מתערבבים והמהומה גדולה.
 הסרדין שלי נעלב ומבוהל שמא כל הבנין היפה שבניתי עומד להתמוטט. ואיה הדולפין? אני צוללת למעמקי "הים" שלי, בוחנת את רגשותי הכמוסים ביותר, פוגשת אותם, את "ידידי-אויבי" שאינם עוזבים לעולם, הסרדין והכריש שלי, משוחחת איתם ומרגיעה אותם. והפלא ופלא, באותם רגעים ממש נגלים לעיני הסרדין והכריש של בן זוגי ואיני חוששת עוד. וככל שאני מתיידדת איתם, עם אלו שלי ואלו שלו, כך הם הולכים ונרגעים, כמו ילדים קטנים ומבוהלים שחייבים כל פעם מחדש באישור ההורה. ורק אז כאשר הם ישנים בשלווה במעמקי הים שלי אני מבחינה בדולפין היפיפה השוחה אלי בחיוך רחב. סבלנותו אלי אינה פוקעת לעולם. הוא חוזר ומזכיר לי שערכי העצמי קיים לעולמים, לעולם אינו חייב בהוכחה, הוא עומד שריר וקיים בזכות היותי. כך פשוט. הוא חוזר ומרגיע אותי שאל לי לפחד פן ייגזל ממני משהו, הוא אפילו מציע לי ללמוד סוג חדש של מתמתיקה: אחד ועוד אחד שווה יותר משניים… ורק אז אני מוכנה לדיאלוג כן ואמיתי עם בן זוגי לכתיבה. אנחנו, בכוחות משותפים ובעבודת צוות, יוצרים את השלם שלנו ונפעמים מגודל ההישג.

*"אישה בזכות עצמה" (מודן 1989 ), "בין העונות" (מודן 1991), "נישואים שניים" (מודן  1994, 2005),  "איתך בגובה העיניים" (מודן 1996), "זוגיות בסערה", (הקיבוץ המאוחד, סדרת "קו אדום", 2003), "ליאורה", (רומן), (ברקאי ספרים, 2004), "להיות דולפין – להתמודד עם תוקפנות וחולשה בהורות, בזוגיות, בעבודה ובצבא, מודן, 2006 (בשיתוף עם דר' חן נרדי), "נשים חסרות מנוח" – על שיח נשים בדרכן לשיוויון, בתהליך הוצאה לאור, "זר יקר שלי" (רומן), בתהליך הוצאה לאור.  כמו כן שותפה משנית לספרו של דר' חן נרדי "גברים בשינוי" (מודן 1992).

 

רצינו להקיף את הכול, כלומר לגעת נגיעה רכה ולו קצרה במירב תחומי החיים המעסיקים אותנו, את רובנו, אנשים עמוסים ולחוצים בעולם המודרני. ואכן מחציתו של הספר העוסק בהסבר מעמיק ומפורט של המטאפורות (סרדין, כריש, סרד"יש ודולפין) גדוש בדוגמאות לרוב מתחום החינוך, הזוגיות, וכמובן מצבי לחץ הפזורים ביומיום של חיינו. בחרנו לומר יותר ובהרחבה על  שלושה תחומים: הורות, עולם העבודה והצבא.

 

הורות – למידה שאינה נגמרת לעולם
תחום ההורות קרוב ללבנו במיוחד הן כהורים לשלושה ילדים גדולים, מהם למדנו רבות על הורות דולפינית, והן כאנשי מקצוע הנדרשים לסוגיה זו כמטפלים, כמרצים וכמנחי סדנאות. אנו פוגשים שוב ושוב את הבטן הרכה שלנו כאנשים מבוגרים שלא השכלה, לא מודעות עצמית , לא מעמד כלכלי או חברתי יכולים להציל אותם מחווית האשמה-דאגה-כעס-אינאונים-תקווה-תיסכול-פחד – כאשר מדובר בילדיהם. ולעתים אותם רגשות פורצים בעוצמה מצד הילדים כאשר בגרו – כלפי הוריהם. האם הייתי "ילד טוב", "ילדה טובה" דיי להורי? אולי יותר מידי, אולי פחות מידי. האם אני "הורה טוב" דיי? נשים וגברים חווים את חווית ההורות באופנים שונים, ועל כך גם הרחבנו בפרק שהוקדש לנושא זה. נראה כי ביחסי הורים ילדים הציפיות ההדדיות מרקיעות שחקים עד שהן הופכות למיתוסים. אנחנו רוצים אותם – את הורינו, את ילדינו מושלמים – למעננו. אנחנו מרגישים אשמה כבידה כאשר התוכנית משתבשת ואז פורצים להם הסרדינים והכרישים במלוא כוחם. למצוא בתוך עצמנו את ההורה הדולפיני, כמו גם את הילד הדולפיני – שמתירים לנו להיות אנשים בשר ודם היא אמנות החיים עצמם. היא מחייבת תיקון ותיקון ושוב תיקון –  לאורך כל חיינו. תיקון הטעויות הבלתי נמנעות שכולנו עושים. כתיבת הפרק חידדה את חושי ופתחה את לבי לכל מה שהחסרתי. היא החזירה אותי לחוויות של תיסכול וכישלון שלי כאם, היא חיזקה את רוחי כאשר כתבתי על תיקון ומחילה וזכרתי בגאווה את מלאכת התיקון שלי שלעולם לא תסתיים. בפרק זה שזורת דוגמאות רבות, כולל דוגמאות אישיות שהובאו והוצגו ממקום של ידיעת הלב.

 

עולם העבודה, הצבא – נשים וגברים בעולם של גברים
בנאיביות מושלמת ניגשתי לכתיבת פרק זה. הצעתי לחן לראיין אותו על התנסויותיו בעולם העבודה שלו שמרביתו היה בצבא שם שירת 22 שנה. חשבתי לתומי שאם אבנה מסגרת תיאורטית הולמת לדברים ממנה יוצגו עקרונות אוניברסאליים ברוח הדולפין – דיינו. ולא שמתי לב כי במו ידי צמצמתי/הדרתי את התנסויותי כאשה, את החוויה הנשית ככלל מפרק חשוב זה. חודשים מאוחר יותר ולאחר עריכה כמעט סופית של הספר כאשר הראיון עם חן שהובא (על פי עצת העורכת) בגוף ראשון והפך לחלק אינטגראלי מהכתוב שמתי לבי לעובדה מצערת זו. דוגמא עדכנית זו ממחישה את הבעיה עליה דיברתי (למרות הכול) בצימצום רב בפרק זה. מקורות לחץ רבים וידועים חווים נשים וגברים בעולם העבודה. לדולפין המלצות מופלאות כיצד להתמודד עם סוגים שונים של רמיסת כבוד האדם – גבר או אשה. אהבנו לכתוב על כך. עם זאת לא מספיק הדגשתי פן עצוב בחוויה הנשית בעולם העבודה – בעיית ההדרה. אולי משום שזו בעיה חמקמקה שחובת "ההוכחה" עליה מונחת על כתפי האשה.  הדבר קשה שבעתיים גם בשל העובדה כי העולם הגברי ככלל נוטה להאשימה שהיא רואה חזיונות שווא, שהיא רגישה מידי, קנאית ומונעת מרגשי הנחיתות שלה. הטלת האצבע המאשימה על "רגישות הייתר" שלה גורמת לנשים רבות בושה וקושי להיאבק להשמעת קולן במיגזר הציבורי. למותר לציין כי קולן של נשים מודר ממוקדי כוח גם בשל העדרותן מהמקומות הללו בגלל תפקידיהן המשפחתיים שאינם מתחלקים שווה בשווה עם בני זוגן. במבט לאחור אני מודה כי חסרה לי סוגיה זו בספרנו המשותף. 
כל שאמרתי עד כה תקף שבעתיים כאשר מדובר בצבא.  בפרק העוסק בצבא שמתי לב לעובדה זו תוך כדי כתיבה, אף התבטאתי באירוניה עצמית:
"כמעט דילגנו על הסוגיה הנשית בבואנו לחתום פרק זה. האין זה אומר משהו? נראה שגורלן השולי של נשים בצבא כמעט ולא פסח עלינו… באסוסיאציות האישיות והחברתיות של רובנו הצבא שייך לגברים."
אין ספק שנדרש לאשה דולפין פנימי גדול כדי להתמודד עם נתוני פתיחה קשים ואוירה בלתי אוהדת. הנה ציטוט מספרנו:

"הקשבה לעצותיו של הדולפין הפנימי מחייבת התכוונות פנימית לקולות שיש לגייסם כדי שיישמעו: קול התבונה, קול השאפתנות, קול האהבה, קול האמהות. הקולות הללו, הנובעים ממעיין המודעות העצמית המחברת את האשה למהותה הפנימית, עוזרים לה לקבל החלטות ולארגן את סערת נפשה מול סערות חיצוניות כאשר אלו מתחוללות סביבה. היא  שוקלת ובוחרת מתוך נאמנות לעצמה הנשי את התגובה ההולמת את המצב".

סוף דבר
אהבתי לכתוב על כתיבתנו המשותפת. הכתיבה עזרה לי לסיים ביני לבין עצמי כמה "ענינים בלתי סגורים", ועל כך התודה על האתגר וההזדמנות.

 

 

לאחר שקראתי את חלקה של רבקה במאמר זה, חזרתי אל ראשי הפרקים שהכנתי בטרם קראתי את דבריה והצטערתי לגלות שרוב מה שהכנתי אינו רלוונטי למאמר זה. 
איך לעזאזאל כותבים יחד את המאמר הזה? מי יסתגל למי? האם לכתוב על פי התכנית שהכנתי, או שמא להתייחס לסוגיות שרבקה העלתה? מי יבלוט יותר? מי יקבל את מחיאות הכפיים? את מי יזכרו הקוראים? את מי יעריכו?

"תכתוב את מה שהתכוונת לכתוב" התריס הכריש. "השקעת זמן, התאמצת, אז לך על זה. חוץ מזה רבקה לא התאימה את עצמה לראשי הפרקים שכתבת, אז מה פתאום שאתה תתאים את עצמך אליה? תהיה עצמאי. כתיבה משותפת היא מיתוס. אשליה. אין יצירה משותפת. היצירה היא פרטית. אין לה שותפים. נקודה".
"אולי תוותר?" הציע הסרדין בהיסוס "למה לך להסתבך במאמר משותף עם רבקה? אתה הרי יודע כמה זה מסובך… שיחות… שיחות… שיחות…  היא הרבה יותר חכמה ממך… אתה הרי יודע שבסוף תצא מזה עם זנב בין הרגליים…" התחנן הסרדין. "אולי תגיד לעורך שלא היה לך זמן לכתוב, שהיית חולה? שזה בסדר מבחינתך שרבקה תייצג את שנינו במאמר הזה?"

"ואולי אפשר אחרת?" הרהר הדולפין "מה דעתך להתערבב? להתייחס למה שכתבה רבקה וליצור משהו חדש שיש בו את שניכם? זוכר? הפריה, הריון והולדה?" האם אפשר לכתוב "ביחד"?
 
בשנות נישואינו הראשונות היתה הסצינה הזו שכיחה בביתנו:
"בוא ננקה את הבית ביחד" הציעה רבקה. "תשאירי לי את הדברים הכבדים ואני אעשה את זה אחר כך, כשיהיה לי זמן" אמרתי. "ביחד, ביחד" התחננה רבקה. המילה "ביחד" הפכה עבורנו מילת קוד להבדלי הגישה בינינו. אני רוצה לעשות לבד, בזמני החופשי, בסגנוני הפרטי, ללא צורך בתיאומים מורכבים של פעולות. כך פשוט לי יותר. רבקה כמהה שנעשה דברים "ביחד", אינה יכולה לשאת את אהבת "לבד" שלי.
חלפו שנים רבות בטרם למדנו ליהנות מהכנת ארוחה משותפת. לרקוד בתנועות מתואמות את הריקוד הזוגי במטבח. אני מפנה לה מקום ליד הכיור כאשר היא רוצה לשטוף את החסה בברז, היא זזה מעט כאשר אני צריך לגשת לתנור. באפן פרדוכסלי רק כאשר למדנו ליהנות מה'ביחד' הזה, יכולנו ליהנות באמת  מה"לבד" שלנו. לצאת לסופשבוע ל'צימר' – לחוד וביחד – לכתוב את 'להיות דולפין'.

'להיות דולפין' הנו משל על נישואינו. רבקה לוקחת אחריות על המבנה הכולל של הספר. היא מנהלת את הספר כמו את הבית. היא רואה תמונה ברורה של תכן העניינים, הפרקים, ועומדת על כך שנכתוב על פי תכנית. אני קודם כותב את מה שיש לי ורק אחר כך, לאחר שאני רואה את החומרים שיצרתי מחליט על המבנה. "היא רואה את 'דוד' שלה בתוך הסלע ורק מנקה ממנו את שכבות האבן, אני מתוודע אל ה'דוד' שלי תוך כדי החציבה. היא מפנה את הכמויות האדירות של שבבי האבן שהצטברו במהלך העבודה.

רבקה זוכרת שצריך לנקות את שביל הכניסה לבית, לתקן את בית המנורה השבור בסלון, ולערוך קניות לקראת האורחים שמגיעים הביתה.
היא מזכירה לי מה צריך לעשות, אני רושם זאת ואחר עושה. ברוב המקרים עושה. בחלקם שוכח. היא מזכירה לי שוב. אני שוכח קצת ועושה קצת. וכך הלאה והלאה.
מבחינתי זה לא אסון אם מנורה אחת מתוך חמש בסלון לא תאיר. אם זה יפריע לי בעתיד – אתקן. מבחינתה של רבקה, המנורה הלא מאירה בסלון היא  פשע כנגד ההרמוניה ה'סלונית'. היא רוצה שדברים יהיו תקינים. כולם. מבחינתי המנורה יכולה להישאר כבויה לעד. יש עוד ארבע תקינות.
מבחינתי זה לא אסון אם היא תזכיר לי מדי פעם לעשות את מה שצריך בבית. מבחינתה "להיות המזכירה שלי" זה ביטוי לשוביניזם גברי שאינו לוקח אחריות ומותיר את תפקיד המזכירה לאישה, לעקרת הבית.

 

 

האם הקלילות שבה אני מתייחס למנורה הלא תקינה מתאפשרת רק בזכות כובד הראש של רבקה הדואגת לתקינותם של מכשירי הבית? האם העובדה שרבקה הינה "עקרת הבית" של הספר היא זו המאפשרת לי לעוף למקומות שלי ללא דאגה, מתוך ידיעה שהיא כבר תסדר את הבלגן? האם "הכתיבה המבולגנת" שלי נובעת מכך שאני בטוח כי יש מי שדואגת לסדר ולניקיון הכולל של הספר? ואולי 'הבלגן' שלי אינו רק תוצר חלוקת התפקידים בין שנינו אלא משהו מובנה בתוכי? אני נזכר באינסוף התחלות הכתיבה והספרים הבלתי גמורים הקבורים במגרותיי, מצפים לעריכה, מייחלים ל"עקרת הבית" שתערוך בהם ניקיון יסודי, שתוציא אותם לאור. והדולפין שלי מוציא את ראשו מן המים ושואל: "יקירי, האם לא הגיע הזמן שתלמד להיות עקרת הבית של עצמך?"

 

של מי הקטע הזה לעזאזאל?
בטיוטה הראשונה שמסרנו לעריכה היו קטעי הספר השונים מזוהים על פי מי שכתב אותם. היה חשוב לנו לשמור על זהות הכותב/ת. עורכות הספר התעקשו על כך שנסיר את זיהוי הקטעים. נענינו לבקשתן. מחקנו את סימני הזיהוי של מי כתב/ה מה. זה לא היה פשוט עבורי כלל ועיקר מפני שהסרדין והכריש שלי הזדעקו.
כאשר אנו מרצים במשותף בפני קהל, אין צורך להכריז שעכשיו חן מדבר. כי כולם רואים זאת. בספר לעומת זאת, הוטרדתי מהמחשבה שעלולים לחשוב שקטעים של רבקה הם שלי וקטעים שלי הם של רבקה. אם לדייק היו אלו הסרדין והכריש. "אתה כותב הרבה יותר טוב ממנה"  אמר הכריש. "עוד עלולים לחשוב שהקטע הלא כל כך מוצלח הזה, יצא ממך. זה יפגע בשמך הטוב… ולא פחות גרוע מכך, את הקטע המבריק הזה שכתבת אף אחד לא ידע שאתה כתבת ועלולים בטעות לייחס אותו לרבקה",

קולו הרועם של הכריש לא הצליח להחריש את נהי הסרדין שלי: "היא כותבת הרבה יותר טוב ממך, אתה נבלע בתוך הכתיבה שלה, אין לך מקום בספר הזה, אף אחד לא ידע שאתה המצאת את הרעיון הזה, והזה, והזה…. נמחקת…, איזו השפלה… נורא…"

"תקשיב היטב לסרדין ולכריש" אמר הדולפין שלי "הם מלווים אותך כבר שלושים שנות נישואין. האם לא הגיע הזמן לגדול? האם באמת אתה זקוק עדיין לסמלים של זהות, של כוח? של מעמד? האם לא הגיע הזמן לנוח מהתחרות על המקום שלך? האם לא הגיע הזמן ליהנות מהריקוד המשותף?

 

 

באפן פרדוכסלי, דווקא רבקה שנשאה את דגל השוויון בין נשים וגברים במשך שנים רבות, דווקא היא שלימדה אותי מהו שוויון בין המינים, סבלה לעיתים קרובות, במשך ארבע עשרה שנות עבודתנו המשותפת,  מהתייחסות בלתי שוויונית שלי ושל הסביבה החברתית.   במודע ושלא במודע שיתפתי פעולה במקרים לא מעטים עם הדרתה של רבקה מהבמה.
כמה דוגמאות: עיתונאיות – גם  פמיניסטיות – פנו אלי יותר משפנו אליה להתראיין בנושאי השוויון בין המינים ("גבר שמדבר על שוויון זה יותר מעניין" הן הסבירו כאשר הפניתי אותן לרבקה), כאשר הזכירו בתקשורת את "ספריהם של בני הזוג נרדי" התעלמו מכך שרבקה כתבה עשרה ספרים ואני כתבתי רק שניים במשותף איתה וספר אחד לבדי. למרות שרבקה היא מנכ"לית מכון דיאלוג, פנו אלי כמנכ"ל המכון מפני שהיו בטוחים שרבקה היא מזכירתי או עוזרתי. כאשר עלינו לבמה להרצות ביחד הציגו אותנו לעיתים:  "אנחנו שמחים להזמין לבמה את ד"ר חן נרדי ואת אשתו רבקה", כאשר ציינו את בהערכה את הקריירה הצבאית שלי כקצין בריאות נפש וכמפקד בסיס טירונים ולא התייחסו כלל להישגיה 'האזרחיים' כמו הקמת המרכז הראשון בישראל לקידום האשה. כאשר ציינו בהערכה את מחויבותי לשוויון בין המינים ואת עבודתי עם קבוצות גברים והתעלמו מכך שרבקה הנה ראשונת המנחות והמטפלות בישראל בנושא האסרטיביות לנשים ומחברת רב המכר "אשה בזכות עצמה" – על נשים אסרטיביות. כאשר ציינו את היותי בין מייסדי "התנועה לגבריות חדשה" ולא טרחו להזכיר כי רבקה חברה בהנהלת תנועה חברתית פורצת דרך: תנועת  ש.י.ן. – לשוויון ייצוג נשים, ועוד ועוד.

אלמלא ביטאה את כאבה, ספק אם הייתי נותן את דעתי לקיפוח הזה. נעים וטוב היה לי להתרפק על המחשבה שפונים אלי כי אני פשוט "יותר טוב" ממנה, שמציינים את הישגיי כי הם פשוט "חשובים יותר". ניסיתי להסוות את מחשבותיי אלה, אבל רבקה חשה את החגיגה הפנימית שלי ומחתה מרות. 

עד לפני שנים ספורות לא יכולתי לשאת את התמרמרותה והאשמותיה של רבקה על קיפוח. לפעמים נגררתי אחרי הסרדין וחשתי אשמה ובושה על כך ששיתפתי פעולה עם המקפחים בכך שלא עשיתי די כדי למנוע את הקיפוח שלה. ("שוב פישלת" אמר הסרדין. "אתה בסך הכל שוביניסט מחורבן שמחופש לפמיניסט. לעולם לא תוכל להיות שוויוני באמת. אתה רק יודע לדבר יפה על שוויון, תתבייש לך. איך לא ראית שאתה מקפח אותה? אגואיסט, אתה חושב רק על עצמך…")
לפעמים  נהגתי להתחמק מלקחת אחריות על חלקי בקיפוח הזה על ידי "מה את רוצה, זה התקשורת, זה הם ולא אני. ולעיתים האשמתי אותה בקטנוניות ובקנאה בי. ("רק אל תיתן לסרדין להשתלט עליך" התקיף הכריש. "הרווחת את הפרסום שלך ביושר, הן מתבכיינות תמיד על קיפוח. מניפולציה נשית אופיינית שנועדה  לנגוס עוד ועוד, סחיטה רגשית של הגבר במסווה של מאבק על צדק. אני מקווה שאתה לא הולך להתנצל בפניה…") 

הסרדין והכריש שלי לא יכלו לשאת את הרעיון שהם שותפים לאי צדק. האחד שקע אל רגשות אשמה ובושה ואילו האחר ברח להכחשה ובוז כלפי "המתלוננת".

 

 

 

את חמישה עשר העמודים שהמערכת הקצתה לנו למאמר זה, החלטנו, רבקה ואני, לחלק בינינו שווה בשווה.  ספרתי את הדפים שכתבתי עד כה. ארבעה במספר. בדיוק חצי ממספר העמודים של רבקה. "יש לך עוד ארבעה עמודים. אל תוותר על הטריטוריה שלך" אמר הכריש. "אבל אין לי יותר מה לכתוב, פשוט נגמר לי" ניסיתי להגן על עצמי. "האם אתה באמת צריך עוד ארבעה עמודים?" שאל הדולפין. "מה זה שייך. רבקה כתבה שמונה, אתה לא כותב פחות ממנה" הזדעק הכריש.

רעבתנות הכריש שלי אינה יודעת גבולות. הוא אינו מתחשב במה שאני באמת צריך. הוא מפתה אותי לאכול עוד מנה מהטעים הטעים שבסיר, הוא רוצה הכל. אינו מחמיץ שום הזדמנות להרחיב את השטח שבבעלותי, עוד קצת תהילה. "האם אתה באמת צריך עוד שטח כתיבה" שאל הדולפין. "אני צריך אהבה" אמרתי. "האם עוד ארבעה דפים יתנו לך יותר אהבה?" שאל הדולפין.

מאבקי הכוח ביני לבין רבקה כמעט חיסלו את נישואינו לפני מספר שנים. באותן שנים לא יכולתי להיות אמפאטי לכאביה של רבקה מפני שהייתי רחוק מעצמי ולא הבנתי את צרכיי האמיתיים. את המזור לכאביי חיפשתי בכיבוש ובשמירה נואשת על טריטוריות של כבוד. אולם הכריש שלי לא שבע מעולם.

סוף דבר

"שטחים כבושים הם לפעמים געגועים לאהבה" אמר הדולפין שלי.
"הייתי מחזיר לרבקה את כל השטחים שכבשתי אם רק יכולתי"
"התחלה מצוינת" אמר הדולפין, "הכרה בכאב שגרמת ביודעין או שלא ביודעין זה צעד חשוב בדרך לתיקון"
"אבל מה הצעד הבא?"
אתה כבר תמצא את הדרך…
צלל ונעלם.