על משמעות החברות בנישואים / ד"ר רבקה נרדי

מתוך: "זוגיות בסערה", מאת דר' רבקה נרדי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 2003, פרק 8, עמ' 187-217

החברות – בשערה של ארץ השוויון

"אני מספרת לו על חלומותי הקטנים. אני רוצה לצייר, לחזור ללימודים. אני זקוקה לזמן, לשיתוף שלו בענייני הבית, לעידוד, לאהבה. גידי מקשיב. הוא מספר לי על חלומותיו הקטנים. רוצה לצאת לפנסיה מוקדמת. רוצה ללמוד הדרכת טיולים. רוצח לטייל בעולם – איתי ובלעדי. רוצה שאעניק לו יחס של הערכה. שאתן לו את המרחב שלו. הוא מספר לי כמה הוא אוהב אותי. הכחול של האגם הנשקף אלי מלמעלה עוזר לי לעכל את כל החלומות שלנו."
(מתוך: "ליאורה", מאת רבקה נרדי, ברקאי ספרים, 2004)

חברות זו מילה שיכולה לקשר את הכול ביחד, כי אנחנו, ראשית לכול, חברים. אפילו אם לא היינו נשואים אנחנו חברים. היא החברה הכי טובה שיש לי, ואני החבר הכי טוב שלה. זה שאנחנו גם בעל ואשה ואוהבים ויש אינטימיות וכל השאר, זה נוסף, אבל במקור אנחנו חברים.

– הוא החבר הכי טוב שיש לי, אני סומכת עליו.
– היא החברה שלי, לה אני מספר הכול..
המנגינה רכה. הרי אנחנו כבר לא במלחמה.
נשיאה משותפת בעול החיים כי אנחנו חברים
באחת משיחותי עם חברתי מצאתי עצמי מדווחת לה בגאווה כי זה חודשים ארוכים שלא ראיתי את מכונת הכביסה בביתנו. הכיצד ? "זה תפקיד", דיווחתי לה בגאווה, "שחן לקח על עצמו כבר מזמן. אבל זה לא הכול", המשכתי להתגאות, "אנחנו עורכים קניות ביחד, מכינים ארוחות ליל שישי ושבת ביחד ובעצם מתחלקים בכול". נזכרתי בדברים אלה עכשיו, כשאני כותבת שורות אלו. אני מתבוננת בעצמי מהצד, איך עדיין אני מתפעלת ומתפעמת. נראה שדרך הייסורים שעשינו מעניקה משמעות כמעט הרואית למה שאמור היה, על פי כל קנה מידה מוסרי בסיסי, להיות אורח חיים טבעי.
אכן. כי להגיע לשוויון ולחוות שותפות מלאה ונינוחה עם בן זוג שאין צורך להאיץ בו או "לחנך" אותו דומה לחוויה של שיט רגוע על פני מים שקטים הזורמים בנחת. שוויון ששניים מגיעים אליו ביחד ואין מי ש"ממונה" על שמירתו הופך להיות הפרס הגדול של הנישואים, כפי שנראה בסיפורם של מינה ומארק. שוויון שמגיעים אליו לאחר מאמץ מודע וממושך, שרק האשה אחראית על שמירתו, עלול להביא איתו מחיר ליחסים או לתחושת הרווחה של הגבר.
מעטים הגברים והנשים החווים שוויון מלא ביחסי נישואים. חלקם (היותר גדול) חווה שוויון בתחום הרגשי, אך לא בחלוקת התפקידים. חלקם מתחלק דווקא בתפקידים אך שומר על המנהיגות הגברית בתחום הרגשי. לכל אחד ואחת איזה "באג" הדורש להגיע לתיקון, אך יושב בנשמה, ותיק ומוכר ומסרב להיפרד. הרוב הגדול של הגברים מדשדש ל"ארץ הלא נודעת" הזו, כשהוא מצויד ב"ציוד" מנטלי ורגשי חלקי, אם בכלל. הרצון הכן מתערבב בפחדים ובדעות קדומות. הלחץ החברתי והסביבתי-משפחתי תורמים את חלקם להמולה הפנימית. אך יש מי שיעזו.

"סידור עבודה" – מבט גברי

ארנון, גבר עצור בדיבורו אך עם זאת משרה שקט על סביבתו, בשנות השלושים לחייו, נשוי לאילנה, אשת קריירה. לשניהם מקצועות זהים. במהלך הראיון הירבה ארנון להשתמש במונח "סידור עבודה" כדי להמחיש לי את האסטרטגיה שהוא ואשתו מצאו להתמודדות עם שאלת חלוקת התפקידים ביניהם. הוא תיאר לי בנינוחות ובביטחון רב כיצד פתרון זה הוא הפתרון האולטימטיבי, במיוחד כאשר הילדים צעירים ויש כל כך הרבה משימות סביבם. המונח "סידור עבודה" שאול, כידוע, מהווי הקיבוץ, מאותם ימים שהכול האמינו כי שוויון סימטרי הוא אפשרי. אני מדמיינת את סדרן העבודה עומד במרכז ומחלק את המשימות לאותו יום. אם אינני טועה, גם שם ואז הסידור לא תאם לכולם. "סידור עבודה" הוא גם מונח ארגוני טכני משהו, השייך בעולם האסוציאציות שלי למחלקת "הרשימות" שגברים דורשים מנשותיהם לעשות. "אני אנקה את הדברים הכבדים בזמני הפנוי". בקיצור, סידור עבודה הוא נוח, לגברים בעיקר. יודעים למה לצפות, העניינים מאורגנים ואין סיבה לטענות.
דומה שהשתתפות שוויונית במטלות המשפחה רווחת יותר אצל זוגות צעירים, וסביב משימות שאינן מפריעות לעבודתו של הגבר – כמו הבאת הילדים לגן בבוקר, שהופכת יותר ויותר למטלה של האב…
דפנה יזרעאלי, מתוך: מין מיגדר ופוליטיקה, עמ' 193

אלא מה, חיי משפחה עם שלושה ילדים קטנים ושתי קריירות הם הרבה יותר מורכבים מסידור עבודה. אין תימה אפוא, שבשיחותי הנפרדות עם אילנה וארנון, למרות ששניהם מאמינים באורח חייהם השוויוני, גרסאותיהם באשר למציאות חייהם היו שונות. את עדותה של אילנה הבאתי בפרק ו העוסק בסוגיית חלוקת התפקידים מתוך החוויה האמביוולנטית. עדותו של ארנון תובא בפרק זה. מנקודת מבטו הוא חי בשוויון ומתחלק עם אשתו בכול. ארנון ואילנה מאמינים בסגנון שוויוני. ארנון מאמין שיש להחיל על הנישואים ערכים אוניברסליים של שוויון.
אנחנו מחלקים את השבוע חצי חצי. כמובן שאנחנו גמישים אחד לצרכיו המקצועיים של השני. אין צורך ברשימות, בסך הכול אני גבר מאוד שוויוני, ומה הן עבודות בית ידוע לי, לא צריך הרבה לדבר. צריך להפשיל שרוולים ולעבוד. אחד רוחץ את הילדים, השני מסדר בינתיים את המטבח. אחד מסדר את המטבח, השני מקפל כביסה.
בתקופות שלא היתה עוזרת היו מתחלקים גם בנקיון הבית. מקום עבודתו של ארנון מכיר ב"ילד חולה": "אם אין 'סידור סבתא' אני יכול להכריז שאני בבית כי הילד שלי חולה".
להזכירנו כיצד חווה אילנה את החלוקה ביניהם :
הוא לא רואה, הוא פשוט לא מודע, ואני יודעת. אני לקחתי חלק גדול על עצמי. אני מחפשת דברים, הוא לא… זה לא איכפת לו, זה לא מעניין אותו לדעת. אני למשל מחפשת מנורות לבית, הוא מצידו יכול לחיות ככה עוד 20 שנה. אותי זה נורא מטריד, ואני לקחתי את זה על עצמי, כי לי זה מפריע ולו זה לא מפריע.

בחרתי להביא את עדותו של ארנון בחלק זה העוסק בחוויית השוויון שכן אני רואה במאמציו הכנים סימן ואות לבאים אחריו. ארנון מאמין בכל לבו בשוויון ופועל באופן ממשי ליישומו. בסגנונו ובהתנהלותו הוא מרחיב את השער לגברים שיבואו.

שוויון ושותפות בחלוקת תפקידים בזיקה להתבגרות

שינוי דרמטי בסדר העדיפויות הנשי הקלאסי יכול להתרחש בחייה של אשה הן כתוצאה מהתבגרותה הפיזית (נרדי, 1991) והן כתוצאה ממעבר אחר בחייה, כמו נישואים שניים למשל (נרדי, 1994). לעתים שתי התופעות חוברות יחד ומשפיעות באופן ישיר על בחירת בן הזוג החדש לחיים. בחירתה של מינה במארק כבן זוגה לנישואיה השניים הושפעה ממודעות חדשה לצרכיה שתאמו את שלב החיים בו היתה. חלוקת התפקידים ביניהם זורמת, שוויונית ונינוחה, ובעיקר טבעית לשניהם. "מארק היה רגיל לנהל במשך שלוש שנים משק בית לבד כאלמן, לכן הוא היה הרבה יותר מאומן בהליכה לסופר ובארגון דברים בבית, לא כמו בעלי הראשון שלא ידע את הכיוון של מכונת הכביסה…"

 היא השתנתה. היותה אשת מקצוע העובדת הרבה שעות מחוץ לבית לימדה אותה לוותר על החתירה לשלמות שאיפיינה אותה בנישואיה הראשונים. סדרי העדיפויות שלה השתנו:
התחלתי לרצות להשקיע יותר בקריירה וזה כמובן בא על חשבון ההשקעה בבית. הייתי פחות פדנטית, ירדו הציפיות והדברים התחילו להתנהל כאילו עברו על יד, פשוט התנהלו. בעלי הלך לסופרמרקט, הילדים חיממו במיקרו, וכל הדברים האלו התחילו לקבל סגנון הרבה יותר עצמאי, וזה מאוד התאים לי.
המציאות החיצונית והפנימית מכתיבה חלוקה אחרת של תפקידים, שונה בתכלית מזו שהיתה נהוגה בנישואיה הראשונים. היא ממשיכה להקפיד על ארוחות ליל שבת טקסיות ומסודרות, המסגרת שמאחדת את כולם. בארוחה זו היא משקיעה הרבה אנרגיה בצוותא עם בעלה, מתוך ידיעה שעוד מעט, בסיומו של הערב, יוכלו לפרוש לפינה הפרטית שלהם, הבית הקטן ששכרו מחוץ לעיר כדי שיוכלו לחזור ולהיות שם זוג.
גם מארק פגש את מינה לאחר תלאות אישיות רבות. הוא נישא לה בהיותו בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, לאחר מספר שנים שגידל את ילדיו לבדו, בעקבות מות אשתו הראשונה. הוא למד על בשרו את סוד הטיפול וההזנה, הוא לומד להעניק, תכונה שהיתה חבויה בו, אך איש לא נזקק לה עד מות אשתו. מארק מדגים לנו כי גברים מסוגלים למלא את תפקיד המזין אם רק תינתן להם ההזדמנות. מות אשה היא הזדמנות אומללה ללמידה. יוזמה אישית של גבר "לקפוץ על העגלה" של טיפול בבית ובילדים יכולה להיות הזדמנות חיים לצמיחה אישית, אך היא ננקטת לעתים רחוקות. השיתוף עבור מארק הוא, אם כן, טבעי וזורם, כמו היה כך מאז ומעולם. אין להם כללים:
אני, באופן טבעי, אם אני רואה חור אני ממלא אותו, לא משנה באיזה תפקיד, אם זה קניות, אם זה טיפול בילדים, לבשל, לעשות סידורים, כל מה שכרוך בחיים היומיומיים. אני רואה שמינה עובדת קשה ואין לה פנאי, אז כל דבר שאני יכול לעשות כדי לעזור לה, אני לא עושה חשבון, ואומר לעצמי, טוב, למה שאני לא אעשה את זה ?
המילים מדברות בעד עצמן. למרות שמינה יוזמת יותר ממנו בענייני אסתטיקה וניקיון הוא מעורב בכול. הוא מוצא את עצמו עובד ללא הפסקה. מרגע שובו מהעבודה הוא עסוק תמיד במשהו, סידורים או תיקונים. הוא כמעט לא חושב על עצמו ועל צרכיו הפרטיים, מעט נבוך משאלתי בעניין זה. "את האמת, הרבה שנים שאני לא חושב על עצמי, גם לא זוכר שקודם הייתי כל כך חושב על עצמי, זה תמיד היה מה אני יכול לעשות בשביל מישהו אחר".
מארק מעיד על מינה שהיא דומה לו בעניין הזה. הדמיון ביניהם מאפשר חוויה משותפת של עזרה הדדית נטולת תחושות של ניצול או קיפוח. הוא מתאר את הנאתו ואושרו בשותפות המלאה אותה הוא חווה עם מינה, שותפות שיש עמה מעורבות מלאה בכל ענייני החיים.

השתנינו, התקרבנו – על תבונה ורגישות

היכולת שלו להתחבר לכל השטויות שאני יכולה להוציא ברגע מסוים, בשעה מסוימת, והדברים נופלים על הקרקע, זאת אומרת, הוא תמיד מוכן לקלוט את כל השגעונות שלי ואני יכולה לדבר איתו פשוט על הכול.

…אני יותר פנוי, היא הרבה בישיבות, אז נורא קשה להתקשר אליה, כי אני רואה שזה מפריע לה. אבל אנחנו משתדלים, איך שהוא, במשך היום לדבר כמה מילים בטלפון. הרבה פעמים בשבוע הקשר הראשון שלנו הוא לשבת לאכול אולי בתשע, עשר.

כאשר צפיתי בפעם הראשונה בסרט "כשהארי פגש את סאלי" דאגתי מאוד לסאלי. היה ברור, מהרגע הראשון, שהחברות הנרקמת בין הארי וסאלי "תהרוס" כל אפשרות של חיבור אינטימי ביניהם. ישבתי אז, באולם החשוך, ואחר כך על כורסתי בביתי, מול מרקע הטלוויזיה, תוהה ומתפעלת בו-זמנית על מאמציו הנפשיים של הארי "להפיק" מתוכו רגשות של "גבר-אשה" כלפי אשה שהוא התרגל לראותה בשר ודם כמוהו. לא פעם אני נשאלת אם השוויון לא יפגע ב"כימיה" בין גבר ואשה. "מה יהיה על הרומנטיקה?", "האם הארוטיקה תיעלם מחיינו לטובת הפמיניזם?" הערות נוזפניות המטילות לפתחנו אחריות לעתיד האנושות.
קיץ 2000. שעת בין הערביים, טרם שקיעה מרהיבה בעיירה היפיפיה אויה השוכנת במרומי הצוק בסנטוריני, אחד מאיי יוון הקטנים והקסומים. אנחנו, חן ואני, מטיילים שלובי זרוע ברחוב המזכרות. עשרות חנויות המכילות כל מה שהעין חומדת והכיס לא תמיד מרשה. נפש הילדה שלי יוצאת בפראות, עיני משוטטות עוד… ועוד… ועוד… מדי פעם אני שולחת מבט מבוהל בחן. שמא הוא משועמם… או כועס… או מתוסכל… או משהו… משהו הזכור לי מפעם. משהו שכל כך התרגלתי אליו עד כי הפך להיות כמו "עור" המכסה על עורי שלי. אבל חן הולך לצידי שלו ותמים. מגלה עניין, שמח לתגליותי. קולט את מבטי המבוהל, מרגיע. בסופו של דבר אנחנו ממציאים לעצמנו איזו נוסחה הומוריסטית כדי לטפל בשדים של עברנו.
אלמלא חוויתי באופן אישי חברות אמת עם חן, בן זוגי, ייתכן ולא הייתי יכולה לדבר "מהבטן" אלא רק "מהראש". אלמלא בנינו ברוב עמל את החברות הזו, שהיא נינוחה יותר מכל מה שידענו עד כה, הייתי עדיין חושבת בנאיביות אופיינית שכל מה שגבר ואשה צריכים זה "רצון טוב". האם לא היה לנו רצון טוב? היה גם היה. אבל רגשות הכאב והתסכול על מה ש"הוא עשה" ו"היא הגיבה" הפכו כל דיון לעימות שהפך לקרב שהצטרף לשורה ארוכה של קרבות שהיו למלחמה. רצון טוב הוא אכן מרכיב חשוב, אך על מנת לגבור על כל המחסומים הפנימיים, שאנו, נשים וגברים, מביאים איתנו, צריך הרבה יותר מכך. צריך שתהיה הכרה מודעת בזכויותינו ההדדיות כבני אדם שרגשותיהם וצרכיהם הם "מעבר למינם-מיגדרם". צריך שגם אנחנו, כל אחד וכל אחת, ניקח אחריות על עולמנו הפנימי ונטפל בעצמנו כדי להשתחרר מהשדים הפנימיים שלנו.
בשיחותי עם גברים ונשים חיפשתי תשובות. חיפשתי נוסחה שנוכל כולנו ללמוד ממנה. גיליתי הרבה יותר שוויון ברמה הרגשית מאשר בחלוקת התפקידים האינסטרומנטלית. הם דיברו בביטחון ותיארו לי בשמחה את האיך והלמה של יחסיהם החבריים. תבונתם ורגישותם זה כלפי זו זורמת דרך שלושה אפיקים: אמפתיה, שיתוף רגשי וסגנון התקשורת. הבה נשמע.

אמפתיה – כן, אני קולט, אני קולטת אותך

משאת נפש של כל אדם, גבר או אשה, היא שיקלטו אותו ללא מילים. פירושו שמישהו רואה אותנו "מבפנים" מבלי שנאלץ להכביר מילים ולהסביר באופן מסורבל את נפתולי נפשנו. התרגשותנו מול שורות של משורר או משוררת שאמרו בדרכם הפיוטית את אשר על לבנו אומרת יותר מאלף מילים על כמיהת נפשנו. עם הגעגוע הזה אנו באים לבן/בת זוגנו. אנחנו מקווים שאולי… וכאשר זה קורה, כאשר רגעי החסד הללו מתרחשים, כאשר הוא קולט את מצב רוחה הירוד ואינו מתגונן מפניה, כאשר היא קולטת מבעד להבעתו המתוחה את עלבונו ואינה מצטמררת כמו מפני מכה – או אז הם בדרך לחוף המבטחים שלהם. דרך ארוכה עברו ועוד יעברו.
אחד הביטויים הרגשיים הגלויים לשינוי במעמד האשה הוא המעבר מ"הערצה עיוורת" לגבר מעצם היותו "גבר", לאמפתיה והשקעה רגשית מתוך ניסיון לראות אותו כבן אנוש. הערצה יכולה להתפתח ממקום של ריחוק, אמפתיה מחייבת קרבה אינטימית. כי אכן, לראות אותו כבן אנוש, כמוהו כלאכול בפעם השנייה מהתפוח, אך הפעם עם עוצמה אישית ושוויון. אין צורך לפתות, להתחמק או להפעיל מניפולציה של חולשה. האמפתיה לאישיותו, תכונותיו, התנהגותו, חולשותיו, השקעותיו, מונעת ממה שהלב רואה ומזינה אותו לאהבה. על הגבר לעבור מסע דומה, אך מנקודת מוצא הפוכה. כדי שיראה אותה שוות ערך אליו עליו להיפרד מתחושת עליונותו ולהרגיש "מספיק גבר" כך שיוכל להציץ ביראת כבוד לעולמה הפנימי של אשה, במיוחד אם זו אשתו, שברור לו שהוא מכיר. בשורות הבאות נכיר את דרכם של נשים וגברים לבנות בתוכם את חויית האמפתיה. התהליך הפנימי הוא דינמי ומחייב השקעה מודעת המשלבת את תבונת הלב והשכל הישר, נפתח בחוויה הנשית:

  אמפתיה – ביטוי של כבוד והכרת תודה, החוויה הנשית

• "כי יש לו היסטוריה אישית קשה"
• "כי הוא מוכן לוותר…"
• "כי הוא מחכה שאצא לדרך…" – הג'נטלמן
• "כי הוא נדיב בלי חשבון"
• "כי הוא אחראי כל כך, וגם תמים…"
• "כי הוא רגיש"

הקוד שקיבלנו ממורשת ארוכת שנים להתחבר לגבר דרך הבנה והסתגלות לרגשותיו מקבל חיזוקים ומשמעות כאשר הגבר מעניק לאשה נכס רגשי בר משמעות עבורה. כפי שנשים מוכנות "לפרגן" לבן זוגן את אי השתתפותו השוויונית בחלוקת תפקידים, כך הן מוכנות להמשיך ולקבל את חולשותיו האחרות.
לפעמים הדרך כרוכה בתהליך מהפכני, כאשר תובנות חדשות הפורצות ממעמקי התודעה בעת משבר, פוקחות את עינינו לראות את בן זוגנו בצבע חדש, רך וחומל. תוך שאני כותבת שורות אלו דמותה של תמר עולה מול עיני. תמר באה לסדרת שיחות בעת משבר קשה בנישואיה. היא היתה נחרצת בדעתה לפרק את הנישואים. בן זוגה "הבלחי נסבל, הקשה, האנוכי, התוקפני והבלתי מתחשב בצרכי הבית והילדים", התעקש כי למרות הכול יש סיכוי. תמר לא האמינה. הוא, כמו בן דמותו של הגבר המחסל דרקונים למען אהובתו, היה נחוש "להראות לה" שהוא יכול להשתנות. קרא ספרים, השתתף בסדנאות להתפתחות אישית, שינה ממנהגיו והקדים לשוב הביתה מהעבודה, טיפל במסירות בילדיהם, הזמין אותה שוב ושוב לשיחות נפש, על מה שהיה 'על מה שיכול עוד להיות ביניהם, הירבה להתייעץ עם רבנים ופסיכולוגים, עשה מדיטציה, ובעיקר חיזר אחריה כמו נער מאוהב. תמר התבלבלה, נדהמה, היתה נבוכה, משוכנעת שעוד מעט קט תתגלה התרמית, אך היתה גם מעט משועשעת, מתבוננת בפליאה ולא מאמינה. לאחר שיחות אחדות בהן ביטאה את תחושותיה וספקותיה שאלתי אותה אם תוכל לזהות בתוככי תמר של "פעם" איזו התנהגות אופיינית שלה שתרמה אולי, ולו במעט, לניכור ולתוקפנות של בן זוגה כלפיה. תמר היתה נבוכה מעצם השאלה. עד אותה נקודה חוותה את עצמה כקורבן המושלם של בעלה. אך השאלה חילחלה, .בפגישה הבאה דיווחה לי ביושר ובגילוי לב על מנהגיה הילדותיים איתו, מאז ראשית נישואיהם. "היה לי נוח להיות הילדה. לפעמים הוא היה צועק עלי בדיוק כמו שאבא צועק על ילדה. לא היה איכפת לי ממנו. הוא פשוט לא עניין אותי". כאשר נישאה לו היתה צעירה בשנים. היא הביאה עמה נכסים נשיים, קלאסיים, ונלכדה, בעידודו המלא, בתבנית המסורתית של "אבא-ילדה", ושניהם שילמו את מלוא המחיר, אותו תיארתי בהרחבה בפרקים העוסקים בחוייית הנישואים כ"ארץ הסטריאוטיפים" (פרקים ג-ה). תמר התבוננה באי נוחות הולכת וגוברת בהתנהגותה הילדותית והחליטה להוציא עצמה מעמדת הילדה-הקורבן. התהליך לווה בכמה החלטות, שאחת מהן תבעה ממנה להיות יותר מעורבת בבעיות הכלכליות הגדולות של הבית, שעד אז היו באחריותו. מצד שני החלה לטפל ביתר תוקף בעתידה, ותכננה לחזור ללימודים. הימים עברו והוא התמיד בנחישותו לתקן את התנהגותו במחוות קטנות שעשה למענה ולמען הבית. היא החלה לראות אותו בצבעים יותר רכים, ללא היראה התמידית שליווחה אותה במחיצתו. היא החלה גם להקשיב לו, כפי שלא עשתה מעולם. קלטה את בדידותו, את חששו מדחייתה, אך יותר מכול נתנה לרגשותיה לזרום אליו ופתחה את סגור לבה לקלוט בחמלה את מאמציו הכנים להגיע אליה. התהליך העמיק עד שהפכו לזוג חברים כפי שלא היו מעולם. תאמרו, "נס גדול היה פה". לא, לא נס התרחש אלא תהליך אמיץ של פתיחת שערי התודעה והלב לראות ולקלוט מה שלא רצינו או יכולת לתפוס קודם.
אכן, משבר יכול להיות מאיץ רב עוצמה לשינוי פנימי, אך לא תמיד. משבר מבשר לרוב את קצה הדרך, סף התהום. בשורות הבאות נאזין ל"נימוקים" המסייעים לנשים לחוש רוך וקבלה כלפי בני זוגן, רגשות שהם בבחינת פעולת מניעה בריאה המסייעת לרפד את "שביל הנישואים" ועוזרת לסלק מהדרך את "הקוצים והדרדרים". אך, כמו שאמרנו קודם, מה שמאפשר את הדיאלוג הרגשי הזה הוא ההד הרגשי החוזר.
"כי יש לו היסטוריה אישית קשה" – לבה של אשה עשוי להתרכך כאשר היא זוכרת לבן זוגה את קשיי ילדותו. העובדה שקובי הוא בן יחיד להורים ניצולי שואה עוזרת למירי להסביר לעצמה הרבה מקשייו, כמו למשל אי יכולתו לשתף אותה ברגשותיו.

היא מסבירה לעצמה את הדברים מנקודת מבטו ולא כפגיעה אישית בה.
"כי הוא מוכן לוותר" – רינת מוקירה את אהבתו העקבית של בן זוגה שהיתה בשבילה עוגן מוצק מאז שהכירו בגיל 12. אהבתו, מסירותו ונכונותו לוותר הם מבחינתה הנכסים החשובים שהביא איתו. היא מתבוננת בהערכה עד הערצה על יכולתו לוותר לה.
הוא אהב אותי, הוא היה מוכן לעשות בשבילי הכול. הוא היה מוכן לוותר הרבה. יש דברים שעליהם הוא לא יוותר, הוא לא מאבד את האישיות שלו בשביל לוותר לי, אבל יש לו הרבה יותר נכונות והרבה יותר קל לו מאשר לי. הוא פתוח, יש לו איזו תפיסה מקפת. כשהוא דן במשהו הוא רואה הרבה מאוד סביבו ואני סומכת על מה שהוא. יש לו עסק ואם הוא לא יתפתח הוא יילך אחורה. אם הוא יחליט שהוא לומד אני אפרגן לו, עם כל הקשיים הכרוכים בזה. הקושי העיקרי הוא יום שישי בבוקר, במקום שנהיה ביחד… אז אני בטוחה שאמצא לעצמי מה לעשות באותו יום שישי.
בין השורות אנו שומעים את נכונותה להעניק לו את התנאים הדרושים להתפתחותו כאשר בבסיס בולטת הכרה בנתינה הרבה שלו.
"כי הוא מחכה שאצא לדרך…" – הג'נטלמן – שרה מספרת לי אנקדוטה מהיכרותם שהפכה עבורה לסמל המייצג את "המשאלה הכמוסה" שלה בקשר; מעין הבטחה, כמו שטר שבמהלך כל שנות הנישואים שלנו אנו בוחנים, במודע ושלא במודע, עד כמה בן הזוג שלנו מסוגל או מוכן לפרוע אותו. הם נפגשו במסיבה. היא קלטה את מבטו שהיה מבט מחמיא. אחר כך ירדו ביחד לחניה. "המכונית שלי עמדה בחניה של חברה שלי, אז הוא הביא אותי עם האוטו שלו עד המכונית שלי, ואחר כך דאג לגונן עלי שאצא ברוורס ואסע לדרך". אפשר לראות בכך מחווה של חיזור, אבל עבור שרה מעשה זה הפך לסמל שמייצג את מהות הנישואים שלהם :
העמידה הזו באופן מטאפורי, כשהוא חיכה שאצא לדרך ליווחה אותי, והיא התקיימה בדרכים אחרות לאורך חיינו המשותפים. הוא לא מזלזל אף פעם, הוא נותן לי תחושה שאני שווה לו. ברגעים קשים היה איתי, כמו למשל בחדר לידה. בשבילי, באופן מטאפורי, זה כמו לחכות עד שאני אצא עם הרכב.
היא מחזירה לו בדרכה. הדרך בה היא מקבלת את שתיקותיו ואת "אי האיזון" הסימטרי הקיים ביניהם בעבודות הבית מבטאת את הדרך שלה להכיל אותו. היא מתארת את הענותו לבקשותיה בהערכה והכרת תודה. היא מספרת לי בהתפעלות על כישוריו הטכניים ויכולתו המופלאה לפתור בעיות. מסיפוריה ומהטון הכללי אני לומדת על הערכה עמוקה שהיא רוחשת לאיש, הערכה שמעדנת את חושיה לראות אותו ולקבלו על חולשותיו, כפי שהוא.
"כי הוא נדיב בלי חשבון" – חנה תופסת את בן זוגה כאדם טוב לב יותר ממנה. אילו רצתה, כך היא אומרת, היתה יכולה לנצל תכונה זו לטובתה. אך היא בחרה להוקירו ולכבדו מתוך הכרה בנדיבותו והערכה על נתינתו. מבחן האמפתיה ההדדית בא לביטוי בתקופה שהיתה חולה. "בשנה כזאת את רואה בדיוק מי החברים שלך. את רואה איך המשפחה מגיבה. מקרה כזה יכול לפרק משפחה או לקרב משפחה, ואצלנו לשמחתי זה קרב, וזה נורא חשוב, זה כתף בשביל לסחוב, זה כתף בשביל לשמוע ולהיות".
"כי הוא אחראי כל כך, וגם תמים" – הדרך שבה מינה רואה את בן זוגה עוברת דרך מסננת של כבוד והערכה, למרות היותו אדם מאוד שונה ממנה. "מארק איננו בחור מסובך, הוא בחור מאוד תמים, עם המון סבלנות. הוא לא שואל את עצמו הרבה שאלות לגבי מי הוא, מה הוא ולאן הוא הולך. לא קשה לי להבין את מארק. לפעמים אני אומרת לו דברים על עצמו שהוא אומר: "נכון, זה באמת ככה, אפילו לא ידעתי שככה אני מרגיש'". הדימוי של מארק "כמו גמל כמדבר", נאמר בהרבה חיבה, מתוך כבוד לאדם ש"יכול להמשיך ולהמשיך ולהמשיך ולא מרפה ולא צועק. יש בו מין התמדה כזאת וכוח של הכלה שמאפשרים לו בכל התנאים פשוט לקום, לא חשוב באיזו שעה, ולא חשוב מתי הוא הלך לישון. יש לו רשימה ומה שהוא יספיק לעשות הוא יספיק. ומה שהוא לא יספיק – הוא לא יספיק, וככה הוא ממשיך".
"כי הוא רגיש" – אילנה זוכרת עד היום את המשפט שכבש אותה: "אני זוכרת שיצאנו בפעם הראשונה, הוא אמר לי משפט אחד שפשוט תפס אותי, ש"יש יותר ממה שרואים'". היא תחזור ותדבר בחום רב על יכולת הקליטה המופלאה שלו, כמו גם על יכולת ההקשבה שלו המעניקה לה תחושה שהוא מחויב לה. במילים אחרות, היא לא לוקחת אותו כ"מובן מאליו". היא "מתבוננת" באישיותו המורכבת, כאילו פגשה בו לראשונה. עובדה זו יוצרת תחושה של הכרה מתמדת במה שיש לה.

שישה "נימוקים" שונים מניעים אותן. הנימוקים הן תכונות נאצלות שהן מייחסות לבן זוגן והבנה לפגיעותו, ואלה הופכים אותו לאדם ראוי בעיניהן, כל הנימוקים קשורים לטוב לב, רגישות, נדיבות ואחריות. האין זה אומו משהו על דימוי הגבר החדש?

אמפתיה מעמדה שוויונות – החוויה הגברית
התהליך התחיל ברעידת האדמה שחוויתי כשהקריירה הצבאית שלי התנפצה, ההתנפצות גרמה לי להיות יותר צנוע ולהתחיל להטיל ספק בהנחות היסוד שלי. האליל הראשון שהתנפץ היה אליל העליונות שלי. נוכחתי לדעת שהערכים והנורמות של העולם הגברי ממנו באתי גרמו לי סבל. התבוננתי מסביב וראיתי שאני לא לבד. התחלתי להסתכל על עולמך בגובה העיניים, השיטוטים הארוכים שלך לצורך קישוט וציוד הבית קיבלו משמעות חדשה. הבוז וההתנשאות שלי כלפי ענייניך "הקטנים" התחלפו להערכה וכבוד. הבנתי שכל השנים הנחתי את ביצי הערך העצמי שלי בקן הצבאי, וכשהקן הזה נפל מהעץ לא היה לו תחליף. התחלתי לבנות ולשקם את הקן המשפחתי בעמל רב. זה לא יכול היה לקרות בלי לשנות מהקצה אל הקצה את גישתי לערכים הנשיים. הבנתי שהאתגר הגדול שלי עכשיו הוא לבנות מחדש את האמון שלך בי, אמון שכל כך נפגע בגלל ההתנשאות שלי. המשמעות המעשית היא אלפי מאבקים קטנים-גדולים: לעמוד לידך כשאת ממוללת בין אצבעותיך בדי משי רכים ולהתאמץ להיכנס ולחוות את העולם הזר הזה עבורי. לא לעזוב את החנות ולחכות לך בחוץ עד שתסיימי. או, למשל, לא להתעלם מהכלים בכיור ולהשאיר לך אותם, אלא להתאמץ ולהבין שאם אני לא מדיח את הכלים אני פוגע בך. להעדיף את הדחת הכלים על פני הדחף שלי לעשות שיחת טלפון עסקית חשובה, בדיוק ברגע זה, לבלום את הבעות קוצר הרוח שלי כאשר את מבקשת ממני להחליף את המפה שפרשתי על שולחן האוכל במפה מצבע אחר, ולהיות אמפתי לצורך שלך בהתאמת צבעים, לא מעמדה של מבוגר שמבין ילד, אלא מעמדה שמכבדת את הערכים האסתטיים. להקשיב לדיסק, למוסיקה הקלאסית שתמיד דחיתי, ולעשות מאמץ ללמוד להנות מצלילים אחרים. להבין שאני לא עושה לך טובה בזה אלא עושה טובה לעצמי שכך אני מרחיב את יכולותי.
חן נרדי, אוגוסט 2000

לחוות אמפתיה לאשה מעמדה שוויונית היא חוויה נלמדת בקרב מרבית הגברים. בתרבות שלנו אין היא טבעית ומובנת מאליה. המעבר מאמפתיה פטרונית משהו לאמפתיה הנובעת מראיית האשה ברבדים הרגשיים העמוקים ביותר כשוות ערך, היא בבחינת חידוש מהפכני למרבית הגברים. מעטים יחוו אותה בטבעיות. בשורות הבאות נאזין לבודדים שאינם מבינים "על מה כל המהומה". אף יותר מכך, כל אחד מהם נעזר ביכולת נפשית "נשית", ללא הבושה וההסתרה שגברים כפו על עצמם ואשר גרמה להם לעטוף את עצמם בשריון העליונות/פטרונות/אדישות.

• "רק רוצה לעזור…"
• "מוכן לוותר"
• "יש בי אמון מלא"
• "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך"

הדוברים מאפשרים לנו הצצה לעולמו של הגבר החדש. החוויה העתיקה של "עליונות טבעית" ותחרותיות כמו נעלמה מהמפה הפנימית. ההשקעה נעשית כמשהו טבעי וזורם. כל אחד על פי דרכו.

"רק רוצה לעזור"
מארק מפגין יכולת נדירה בקליטה אמפתית של צרכי בת זוגו, מבלי שהוא חווה אותם כבאים על חשבונו. הוא מתאר את סדר היום הצפוף שלה בנימה אוהדת, מלאת כבוד. הוא רק רוצה לעזור. יתר על כן, מארק מרגיש שכאשר הוא עוזר ומעורב הוא הופך לשותף יותר אינטימי לאשתו. הוא בוחר בדרך הזו באופן טבעי. התחום המקצועי של אשתו שרחוק מאוד מעולמו מעניין אותו.
אני מרגיש די טוב בתחום הזה. זה לא תחום שלמדתי, אבל זה נושא שעושה לי טוב. אם אני יכול לעשות למישהו טוב זה עושה לי טוב. אם תחום העבודה שלה מעניין אותי, ואם אני יכול לתרום, זה חלק מהקשר שלנו, כי אני לא רוצה להגיע למצב שאני אהיה בתחום שלי והיא תהיה בתחום שלה. בחלק מהחיים צריך להשתתף ביחד. נכון, היא לא יכולה לעזור לי כל כך בתחום שלי, אבל אני מרגיש שאני יכול לתרום לתחום שלה. כשהיא מאוד עייפה אני בא לקחת אותה. קשה להגדיר את זה אבל אני מרגיש את עצמי שותף גם בעבודה שלה.

"מוכן לוותר"
שמוליק רואה את יכולת הוויתור שלו כתכונה העוזרת לו בחיים. הוא לא רואה בכך פחיתות כבוד וגם לא העדר יכולת לעמוד על שלו. "אם צריך לעמוד על שלי אני עומד על שלי". הוא מאמין בנועם הליכות, בחיוך ובמילה טובה. תכונה זו עוזרת לו להיות בעמדת השפעה ללא תארים רשמיים וללא הון פוליטי. הוא גאה ביכולתו להיות מאופק ולשלוט ביצריו. הוא אוהב את ה"פפריקה" של אשתו, כפי שהוא מכנה בחיבה ומתפעל בחום מנטיותיה האמנותיות, מפקחותה וההומור שבה, וגם מהמראה החיצוני שלה ש"לא נס ליחו" למרות השנים. על כל אלו הוא מדבר ברכות, תוך שהוא מציין באוזני שבמהלך עשרות שנות נישואיהם לא הגיעו לקונפליקט ממשי.

"יש בי אמון מלא"
מתן אמון באשה, ועוד אשה שנייה, לאחר מסע תלאות שבו נפגע מאשה שהיתה בת זוגו ואם ילדיו, דורש מאמץ נפשי מודע ולקיחת סיכון להיפגע שנית. כך אברהם, בן זוגה של שרה (הג'נטלמן). הוא מאמין שהוא מכיר את אשתו, ושהיא ראויה לאמון שלו. הוא גם מאמין בכל לבו כי אמון הדדי הוא מפתח ליחסי קרבה אמיתיים. "האמון שאנחנו רוחשים אחד לשני הוא שנותן את התחושה שאני באמת מכיר אותה. אני מקשיב, ויש לי סבלנות להקשיב. אני לא חושב שאני צריך משהו מעבר לזה, כלומר, יש לי אורך נשימה לשתף את עצמי. אני חושב שזה נותן בעצם את הכול".

"אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך"
המסר המוסרי העתיק והאוניברסלי, המקופל באמירה זו, משקף את תפיסתו של ארנון (המאמין ב"סידור עבודה") לגבי מהות האמפתיה וההבנה לצרכי זולתו. הוא קשוב לצרכיה של אילנה, בת זוגו, כשוות ערך לו, כאדם בעל קריירה עצמאית ודעות וצרכים משלה. יכולתו לפרגן לה את צרכיה "הפינוקיים" או צרכי האסתטיקה הביתית השונים משלו, מעידה על כך שהוא רואה אותה כאדם נפרד ממנו. "הרבה פעמים אני מכבד את רצונותיה בלי להתווכח. יש דברים שאני לא מסכים איתם, אז אני מביע את דעתי. אולי הבית שוויוני, אבל יש מנהל הבית בדברים האלה".
במילים אחרות – הוא מציב גבולות ברורים להענותו.

שיתוף רגשי – בתנאים של אמון וביטחון

הרצון לשיתוף הדדי מחד, והמוכנות לספוג את שתיקותיו של הגבר מאידך, מעמידים את הנישואים כמבחן האמון והביטחון. יש לזכור כי עבור רוב הגברים שיתוף רגשי איננו טבעי. דווקא משום כך ההקשבה והשיתוף מבטאים מאמץ מכוון ומודע.

שיתוף לא חייב להיות סימטרי כי יש אמון – מבט נשי
אותו דבר עצמו שיכול להוות את אבן הנגף הראשית בדרך ליחסי קרבה ואמון, יכול לא להטריד, גם אם האשה אוהבת את בעלה וחפצה ב"יותר דיבורים".
כדי להגיע למצב נפשי של קבלה צריך שיהיו אמון וביטחון בקשר. קחו את שרה ומינה, לדוגמה. שרה מתארת את אברהם כ"טיפוס שתקן", שמספר לה דברים "זמן מה אחרי שהתרחשו". למרות הרגשת החסר שהיא חשה, היא רואה את היתרונות הגלומים בתכונה זו: "קודם כל, אף פעם הוא לא מתח עלי ביקורת בחברה, ואני לא עליו. ואני מאוד ערה לנקודה הזו". למרות שהיתה שמחה לו היה פחות שתקן היא ממשיכה לומר לו דברים שמפריעים לה : "אני לא זוכרת שהוא אמר לי הרבה פעמים שמשהו בי מפריע לו, ואני לא יודעת אם באמת אין משהו שמפריע לו, או שזו אדישות ואי איכפתיות במידה מסוימת. או שאולי הוא אומר דברים לעצמו, כי הוא באמת שומר דברים לעצמו".
ניכר בדבריה שהיא מתלבטת, מהרהרת בקול על משמעות השתיקות שלו, נזהרת בדבריה ובכבודו, חושבת שאולי זה קשור ללקחים שהפיק מנישואיו הראשונים. "ובאמת הוא לא מנסה לשנות אותי, אני לא חושבת שהוא לא מגלה לי הכול בגלל שהוא לא מעריך אותי ולא רואה בי אוזן קשבת, אלא שהדברים לוקחים אצלו זמן. אני מפרשת את פער הזמן כאיזו בעיה בתקשורת". היא רואה עצמה כ"יותר ספונטאנית", מתעניינת בקורות אותו ביומיום, "הוא כמעט לא שואל אותי מה קורה בעבודה". למרות שגם לה יש כמה פינות פרטיות שהיא שומרת לעצמה, חוסר האיזון הכללי מעורר בה מחשבה. גם בסוגייה זו, כמו בעניין חלוקת התפקידים, ניכר בה בשרה שהיא נזהרת מפרשנויות שליליות. על רקע החוויה הכוללת של נישואיה לאברהם, היא רואה את שתיקותיו בפרספקטיבה רחבה יותר, ועם יכולת הכלה וקבלה.
מינה מתנחמת בחוסר הסימטריה בכמות ובאיכות השיתוף הרגשי בינה לבין בן זוגה, ביכולתו "להתגייס" למענה בכל דבר ודבר. "היכולת שלו להתחבר לכל השטויות שאני מסוגלת להמציא ברגע מסוים, בשעה מסוימת; הוא תמיד מוכן לקלוט את כל השגעונות שלי ואני יכולה לדבר איתו פשוט על הכול". אבל לא רק "שטויות", אלא גם את כל התהיות והאכזבות שהחיים מזמנים לה, בעיקר בבעיות הקשורות לילדיה ולבעלה מנישואיה הראשונים:
אני לא יכולה להצביע על תחום שאני לא משתפת בו את מארק, גם בתחום מערכת היחסים המאוד לא נוחה שיש לי כרגע עם האקס שלי. מארק שותף מלא, עם כל הכאב שבזה. אני משתפת את מארק נבכל הדברים של הילדים שלי. הוא שותף במאה אחוז, בכל התהיות שלי, האכזבות שלי, הרעיונות שלי בכל תחום – עבודה, לימודים. הוא עוזר לי, זאת אומרת בכל מכשול, אני כותבת משהו, אני מקריאה לו, אני שואלת אותו איך זה נשמע לו.
מארק נענה לה.
בשבילה, מבחן חשוב ליכולת ההענות שלו בא לביטוי כאשר יש בעיות עם הילדים, בעיקר במצבים שבהם היא מרגישה אובדת עצות. מארק תמיד מציע את עזרתו:
את רוצה שאני אדבר איתו? את רוצה שאני אעשה משהו? את רוצה שאני אקפוץ אליו ? לפעמים אני מבקשת ממנו להתערב ישירות, תעשה לי טובה, אם הוא מצלצל, תענה אתה, אין לי כוחות לדבר איתו. אני אומרת לו, תשמע, תרים אליו טלפון, תמצא איזו סיבה שטותית, תשאל מה שלומו, אני לא יכולה לדבר איתו.

באווירה ידידותית – מבט גברי
הכול אפשרי. אפילו לשתוק מבלי שאשתך תתן בך מבט מוכיח. וכמובן שתוכל לחשוף את רגשותיך מבלי שתחשוש לאבד את "כבודך הגברי". אך בשונה משקט עוין או מעניש השקט הידידותי מבטא הרגל המוכן לשינוי. כך אברהם. נטייתו לשתוק עברה תהליך של שינוי. הוא מעיד על עצמו שהיום, בנישואיו השניים, הוא למד לשתף הרבה יותר מבעבר:
זה אחד הדברים שהשתנו בין הנישואים הראשונים לשניים, וזאת אולי תודות לפתיחות של שרה. כשיש לי משהו שאני רוצה לומר לה, אנחנו מדברים, אני מעלה את הנושא. אבל אם לנסות לספור כמה פעמים אני פותח בשיחה וכמה פעמים היא פותחת… אני חושב שהיא תימצא מעלי במספר הפעמים.

הוא לא מסתיר במכוון, ויש נושאים שהוא מדבר עליהם ביתר חופשיות, למשל נושאים הקשורים לעבודה. אבל שיחה על עניינים אחרים קשה לו:
דברים שנוגעים למשפחה שלי, למשפחות של האחים שלי, אני פשוט לא מוציא אותם. לא שאני מסתיר אותם, כלומר אם שרה תשאל אותי אני אדבר על זה בגלוי, אבל אני לא יוזם לדבר על הנושא מתוך עצמי.
הקשבה ושיתוף מבטאים מאמץ מכוון ומודע במיוחד לגבר שאינו אמון על מילים. כך גם שמוליק המגדיר את עצמו כ"ספר פתוח" בפני אשתו. הוא אומר את מה שלוחץ. אמנם הוא רואה את עצמו כאדם "די סגור", אבל עושה את המאמץ "כדי שלא ייצא לא טוב". תשובותיו הקצרות, הכמעט לקוניות לשאלותי מעידות כי אינו מכביר מילים. עובדה זו מעצימה בעיני את המאמץ המודע שהוא משקיע בשיתוף מתוך הכרה בחשיבות העניין לזוגיות. השיתוף הרגשי בכל הרמות יוצר אקלים של תמיכה. הנטייה לספר, למרות הרגל של שנים להפנים, מבטאת הענות גבוהה מצידו של גבר הנוגעת בנימי הנפש הרכים של כל אשה. יש בגילוי הזה כדי להשפיע באופן חיובי על מאזן המחויבות הכללי.

תקשורת בגובה העיניים

– "כיף לי להיות בחברתך".
– "אתה נראה נהדר".
– "מעצבן אותי שאתה לא מודיע שאתה מגיע מאוחר".
– "קשה לי עם הביקורת שלך".
– אנחנו צריכים לדבר על המצב הכספי שלנו".
– "אני מודאגת ממה שקורה לבן".
– "קשה לי מאוד מאוד עם הבת. היא עוינת ומתרחקת. את יכולה לעזור לי ?"
– "מה דעתך ש…?"
– "יש לי בקשה…"
– "אני רוצה לספר לך משהו…"
– "משהו מטריד אותך?"
תאמרו, אף אחד לא מדבר ככה, איזה מין דיבור מלאכותי, "מפריע לי… קשה לי…" שהרי מי יכול להאמין שאפשר לדבר בכבוד במקום הזה ששמו "עולם", ובעיקר ב"כפר הקטן שלנו", החברה הישראלית, שבה מתוגמלים "הכרישים" הנוהגים בכוחנות תוך שהם מכים מתחת לחגורה. אך למרות נתוני פתיחה קשים אלו, נגלה כי יותר ויותר נשים מאמינות שאפשר, וגם מיעוט של גברים. נשים לומדות בלהט להשתמש בסגנון אסרטיבי (נרדי, 1989) כאמצעי להדוף סגנון כוחני הן בעולמן הפרטי והן בעולם העבודה. הן לומדות כי יש להן מה להרוויח, בעיקר אלו שהפנימו את הסגנון הנשי הקלאסי שאנו, במכון "דיאלוג", מכנים אותו "סרדיני" – הסגנון הפאסיבי, המרצה ומפייס ושומר עלינו לכאורה מעימותים. את עדויותיהן שמענו בפרק ד. אך כידוע, נשים מודרניות רבות החלו לחקות, כ"מכת נגד", את הסגנון הכוחני הגברי, "הכרישי", שדוגמאות ממנו פגשנו בפרקים ד, ז (גברים) ובפרק ז (נשים). זאת ועוד. כמו שרובנו יודעים, מה שקובע באמת זו המנגינה. מנגינה יכולה להשפיל, כמו מבט או מחווה גופנית. המנגינה באה מבפנים, ולמרות שקל כל כך לומר "מה את/אתה רוצה ממני, מה בסך הכול אמרתי?" אנחנו יודעים. וגם חשים את ההשפלה והכאב שהופך לזעם. אף אחד אם כן, לא איש, אף לא אשה, יוצאים נשכרים ממנגינות כאלו. בשורות הבאות נקשיב לקולותיהם של נשים וגברים שלקחו על עצמם מחויבות לדבר אחרת. "לשמור על לשונם" כביטוי של כבוד לזולתם. לא, אין הם מלאכים. הם כועסים ונעלבים ומתוסכלים אבל, קורה משהו בדינמיקה הזוגית שעוזר להם להתעשת ולחזור למסלול הדיאלוגי. הבה נשמע.

דיבור בכבוד
כאשר פגשתי את נינה לראשונה לשיחת ייעוץ שקבעה כמה ימים קודם לכן, ניצבה לפני אשה נאה מאוד, בשנות החמישים לחייה, לבושה בעידון מתוחכם ומקרינה מבוכה. נינה הודתה בפני שזו לה הפעם הראשונה שהיא "מתייעצת". "במשך כל השנים שאני נשואה ניסיתי להתמודד בכוחות עצמי. אבל עכשיו יש משהו שמאוד מטריד אותי, משהו שלא כל כך שמתי לב אליו כשהייתי יותר צעירה". היא השתתקה. ניכר בה שהדברים קשים לה, כאילו היא אוחזת בתוכה איזה סוד נורא, איזו בושה שאם תוציא אותה מפיה יחרב עולמה. "ומהו הדבר?" שאלתי, והיא כמו חיכתה לשאלה שתאיץ בה, השיבה במהירות:
תראי, קורה לי משהו מוזר. אני מסוגלת להיות מאוד אסרטיבית עם בעלי, לדבר אליו 'בדיוק לפי הספר', אפילו לכתוב לו מכתבי הבהרה כאשר התקשורת בינינו נתקעת. מצד שני יש לי התפרצויות זעם איומות עליו. שנינו המומים מעוצמת המילים שאני מטיחה בו. אני אפילו מקללת אותו ואחר כך מתביישת ולא מאמינה לאיזה שפל מדרגה ירדתי. אני רוצה ללמוד לשלוט בעצמי. אמנם הוא הרבה פעמים משגע אותי בהתבטאויותיו ובחוסר רגישותו, אולם מצד שני הוא גם מאוד משתדל לתקן. הוא בסך הכול השתפר מאוד עם השנים.
נינה מבקשת ללמוד "לערוך" את דבריה, אחד מסימני ההיכר של תקשורת אחראית. לא הכול אפשר וצריך לומר, גם בעידנא דריתחא. היכולת לזהות את רגעי הלחץ "המוציאים" מאיתנו פרצי זעם מילוליים ולמתן את הכעס לדרגה שתאפשר לנו ביטוי כן ופשוט של רגשותינו, מבלי לפגוע בכבוד זולתנו, דורשת רמה של התעלות ומודעות. המעבר לתקשורת אחראית מתחיל בזיהוי המוקשים הסגנוניים שלנו המייצרים תוקפנות וכוחנות. חשוב לראות כיצד הם באים לביטוי הן בשפה המילולית והן בשפת הגוף ו"המנגינה" (שטף הדיבור, עוצמת הקול והטון), כאשר התוצאה היא שדרים של קוצר רוח, זלזול, התנשאות, לעגי ציניות, ביטול הזולת ועוינות. ועוד חשוב לומר כי רוב האנשים לא מתכננים עם קומם בבוקר לשחרר תוקפנות. אבל רגשות קשים שלא עובדו, לצד לחצי החיים היומיומיים, גורמים לנו לזמר דברים פשוטים במנגינה עוינת. למרות שאין הם מתכוונים הם, נשים וגברים, מאשימים, שופטים ומכלילים זה את זו באופן גורף (אתה תמיד מאחר כי לא איכפת לך ממני אף פעם, את יודעת רק לבזבז, בדיוק כמו אמא שלך…) ; מאיימים (אני רוצה לראות שאתה תפתח עוד פעם אחת את הפה שלך עלי בנוכחות הורי, אם עוד פעם אחת תעירי לי בנוכחות הילדים את עוד תראי…); מבטלים ומזלזלים (את והחברות הקשקשניות שלך, אתה ותוכניות הספורט המטופשות שלך); מכחישים (אני מעולם לא אמרתי שאגיע בחמש); ממציאים "פירוש פסיכולוגי" (הגיל עושה לך דברים לא טובים, בגלל שלא קודמת בעבודה אתה מוציא עלי את כל התסכולים שלך), ועוד ועוד.
נכונותן של נשים להשקיע בסגנון התנהלותן ניזונה ממערכת יחסים מתגמלת שבבסיסה עומדת הדדיות. אך לא תמיד הן זוכות בכך. כאשר חסר הגיבוי של בן הזוג והן חשות שהן כמעט לבד במערכה הזוגית, הן נדרשות לאתגר יותר קשה – לוותר על עמדת הקורבניות/נקמנות שהן חוות ביחסיהן עם בני זוגן בעת קונפליקט. כל עוד האשה חווה יאוש ומצוקה כאשר בן זוגה נוהג בה בקשיחות ואינו מעניק יחס חם ומתחשב, היא מתרגלת לראות בו את האשם העיקרי לסבלה. הרעיון כי כל אדם, אשה או גבר, הם שווי ערך וכי זכות זו היא טבעית ומהווה אבן יסוד בזכויות האדם, מהווה חידוש מהפכני עבור רבים, בעיקר עבור נשים. הזכות להרגיש שווה, ללא קשר לאיכות היחס שאשה זוכה לו ברגע נתון, איננה מוכרת ואף מעוררת ספק. זה שינוי של ממש המחייב טיפול עצמי ברגשות הזעם והתסכול ומיתונם, כי אנו יודעות שאף אדם לא יכול לגזול מאיתנו את תחושת הערך העצמי. החוויה מופיעה בגלים, באה ונסוגה, צעד קדימה, שני צעדים אחורה. ככל שניגע בה יותר, ככל שנעמיק בה יותר, כך תתאפשר לנו פריצת תקרת הזכוכית הפנימית, וזאת למרות אירועים חיצוניים "המזכירים" לכול שאשה היא בסך הכול "אשה". הנה כמה דוגמאות לאמירות שיכולות לעזור לנשים הנאבקות בשדי העבר "לחצות את הקווים" בשעת חרום: "בוא נדבר אחר כך", "אני לא מקבלת את סגנון הדיבור שלך אלי", "אני רוצה לחשוב על הדברים". אך לא רק תגובה אחרת נדרשת, אלא גם אמירה תקיפה וישירה המחליפה את פרצי הזעם. עיקר העבודה היא פנימית: על האשה לחזור ולשנן לעצמה את ה"מנטרות" שעוזרות לה לחלץ את עצמה ממצב של מצוקה רגשית, "אני מסוגלת לעמוד בכך", "אני שווה", "אני מסוגלת להתאפק ולומד את מה שיש לי יותר מאוחר", "בעוד שבוע הדברים ייראו אחרת", "זה לא סוף העולם", וכו'.
לדיבור המעיד על שליטה עצמית וכבוד יש השפעה מגנטית על סביבתנו. הוא ממתן את הכוחנות של זולתנו ומשדר ענייניות והזמנה לדיאלוג. יתר על כן, הוא מעמיד את האשה הנוהגת כך בעמדה של מנהיגה רגשית, כאשר בן זוגה אינו מגויס כמוה לשינוי בסגנונו.
נורית, למשל, מספרת כיצר "עבדה על עצמה" כדי לשנות את סגנונה. השינוי היה בכיוון של ויתור על כעס ושמירת טינה שהיו פורצים כתוצאה מאי איזון בחלוקת התפקידים. "זה משהו שמאוד השתנה. התקופה שבה אני שומרת טינה או משתתקת כמעט ולא קיימת, היא הלכה והתקצרה. ראיתי איזו תגובה חזקה זה גורם לגדעון ולא רציתי להכאיב לו, למדתי להתגבר על הקטע הזה".
יש נשים שזכו למערכת זוגית שבה שני בני הזוג מחויבים לסגנון הדיאלוגי. תרומתן לאווירה חשובה והיא מזינה את המשכו של הדיאלוג הזוגי. כך חנה ומינה, שתיהן בשנות החמישים לחייהן. מינה מרסנת את סגנונה הדידקטי, חנה משקיעה בהקשבה ובשיחות. מינה ומארק התחילו את דרכם בהבדלי סגנון, כאשר היא, בגלל הדפוסים שלה, כמו גם מקצועה, דחפה לסגנון יותר פתוח, בוטה משהו. היא מעידה על עצמה שהיא הרבה יותר סוערת ממנו ומדברת עליו בהערכה. דברים אלו נאמרים באווירה של הומור כאשר מינה מודעת לחולשותיה "הדידקטיות". ההשקעה שלה בענייניו באה לביטוי בהרבה עצות מקצועיות הקשורות לילדיו. אבל היא מעידה עליו שהוא יודע מה וכמה לאמץ מעצותיה, והיא למדה לכבד זאת. היכולת שלה לכבד את גבולותיו בקשר לעצותיה מעידה על סוג של נתינה סמויה והתחשבות. באווירה זו הם מסוגלים להודות בטעויות ולקבל ביקורת.
חנה הפתיעה אותי כאשר הודתה בפני בפשטות שהם "אף פעם לא רבים". "אנחנו אף פעם עוד לא רבנו באמת. אני לא צועקת, לא כועסת, אני משוכנעת שאם תשאלי את בעלי גם הוא יגיד לך שאנחנו אף פעם עוד לא רבנו, וזה לדעתי גם חלק מהכבוד שיש לנו אחד לשני. עשינו שיחות של הבהרה". היא מתארת את אופיה המתפרץ ואופן התמודדותה עם מקור הכעסים שלה, שהוא אמא שלו. היא בחרה להטיח בו ולסמוך עליו שיטפל בעניין במקום לריב עם האם ישירות. והיא מעידה שזה עבד. הוא הסכים להיות "בלם זעזועים", "ככה זה עבד 30 שנה". היא חוזרת ומדגישה שאף פעם אינה צועקת עליו או על הילדים. ועוד היא מתארת את יכולת ההקשבה שלה : "תמיד היה לי זמן, יש לי סבלנות להקשיב, אני בעד לנהל שיחה".

בשונה מהגבר "הטיפוסי" הקופץ במהירות למצב של עימות והמתקשה להודות בטעויותיו, מצאתי בקרב כמה מהגברים סגנון שונה לגמרי. ניסיון מודע להימנע מעימותים, אפילו על חשבון האינטרס של אותו רגע. ההימנעות היא למעשה ויתור, אך מתוך בחירה ומעמדה של שליטה עצמית. נראה שחוברים כאן שני יסודות "גבריים" : מצד אחד גישה רציונלית לפתרון בעיות, מצד שני שליטה עצמית. הוויתור לא רק שאינו נתפס כחולשה אלא נראה כאסטרטגיה מתוחכמת וחכמה לפתרון בעיות.
עבור שמוליק, לדוגמא, הוויתור כסגנון חיים עומד בבסיס השקפת עולמו ביחסי אנוש. הוא מוכן לוותר כדי להימנע מפגיעה בבני אדם. הוא גאה בשליטתו העצמית ובמזגו הנוח העוזרים לו לפתור בעיות בעבודתו ובצבא וכמובן עם בת זוגו. שמוליק לא מכביר מילים. במשפטים קצרים הוא מתאר לי את אורח דיבורו נטול הכעס. שמוליק מצליח לשמור לאורך שנים על סגנון מאופק השומר על כבוד בת שיחו וכבודו שלו. הוא רואה זאת כדבר טבעי. אין לו סיבה לכעוס, מאחר והדבר היחידי שעלול להכעיס אותו זה חוסר יושר, ואותו אין הוא חווה עם בת זוגו.
גם ארנון שונא לריב על "דברים קטנים", כמו למשל ההרגלים השונים שלו ושל אשתו בניהול עבודות הבית. למעשה, הוא מודה שחלק מאי ההבנות ביניהם נובע מהבדלי סגנון יותר עמוקים הגורמים להם לפרש איש את רעותו שלא על פי הכוונה המקורית.
אני חושב שאני יותר רגיש מאילנה. במשפחה שלי דיברו יותר בצבעים "לבנים", זה מין סגנון דיבור כזה. אני חושב שיש גם הבדל באופי. אילנה מסוגלת לכעוס, אפילו לכעוס מאוד על איזשהו רוע, ולהוציא מהפה משפטים לא כל כך סימפטיים, אבל כעבור שעה היא יכולה לשכוח מכל העניין. ואני, כאשר אני סוף סוף נעלב, לוקח לי יותר זמן לצאת מזה ולסלוח.

הביטוי הציורי של ארנון "צבעים לבנים" שובה את לבי ודמיוני. אני חושבת על אינספור פעמים שהבעת תלונה פשוטה של אשה כלפי בעלה נוגעת עמוק כשורשי פגיעותו, והתוצאה היא שתיקה המאותתת על פגיעה חמורה בכבודו. הכעסים עלולים להימשך זמן רב ולעתים השימוש במילים יהיה זהיר מאוד, "בצבעים לבנים". הצעקנות של בת הזוג הופכת למוצר זול, כמעט בזוי, נוכח השליטה העצמית ההרואית.
מארק הפך סגנון זה לאמנות של ממש. "הטבע שלי הוא לא להתווכח ולא לתת לוויכוח לצאת משליטה, אני מוצא איכשהו דרך להפסיק אותו. אם לא שופכים עוד חומר דליק, אז באיזה שהוא מקום הוויכוח נגמר".

המין והאינטימיות שלנו – "בראש אחד"

ניצה מדמה את הנישואים ל"ממלכה סגורה" שכדי שלא תהפוך לכלא ותתמיד להיות עבור יושביה ארמון של טוב, יש להשקיע ולהשקיע – כשיתוף רגשי (עם גבולות), במתן תמיכה, ביוזמות קטנות וגדולות לשמירה על אש התשוקה והרומנטיות. ההשקעה הוגדרה על ידה כאחת מאבני היסוד של המחויבות.
דימוי "הממלכה הסגורה" מעורר בי אסוציאציה של רחם. מקום סגור, מוגן ובטוח. האם אלו התנאים הדרושים כדי ליצור אינטימיות שמתוכה צומחת אש התשוקה המביאה לתוך חיינו הזוגיים ניחוח של חושניות? הניסיון האנושי מלמד כי אנו זקוקים למרחבים כדי לקחת אוויר – לנשום את ניחוחו של העולם ולחוות את העצמי הייחודי שלנו. קרבת יתר עלולה לעורו תוקפנות, או בניסוחו של אנדרו סטנווי (1989) "קרבה אינה מביאה תמיד לאינטימיות, להיפך… קרבת יתר היא האויב מספר אחד של האינטימיות האמיתית". היבט זה נדון בפרק א. הנושא דורש מחשבה והשקעה מודעת, להתגבר על הרגלים ישנים ונוקשים, כמו למשל שאם "אין לך מין שלוש פעמים בשבוע" (כאשר זה המדד שלך להיותך "גבר") אז זה נורא. או, אם הוא לא מחזר אחריך עם הפתעות ופרחים (אם זה המדד שלך להיותך אשה נאהבת) אז זה נורא. ההתניות הישנות מלבות את הספק והכעס, ושוב אנו נדרשים לצאת לדרך ולטפל בנפש הפגועה שמתגעגעת לגבר ולאשה של "הימים הטובים ההם".
בשורות הבאות נאזין לעדויותיהם של גברים ונשים השולחים זרועות ארוכות למחוז השוויון. הם יוצרים, כל יום מחדש, את הנוסחה שלהם המחברת את המין והאינטימיות לחוויה אנושית שצבעיה רכים ונוחים יותר מאי פעם.

על חבל דק בין תשוקה וחברות – מבט נשי
הסיפור של אילנה מדגים את הדילמה של האשה המודרנית החולמת על שוויון ומתגעגעת לרומנטיקה של פעם. יש נשים מודרניות המבקשות לאחוז בשני העולמות: ש"הוא" יקח אותה ויראה לה את העולם, שיפנק, שיפתח דלתות ויביא זרי פרחים, שייקח אותה בסערה אל ממלכת התשוקה ויהיה מרוחק ומסתורי, אך גם בטוח וקרוב ומיידי. ומצד שני שינהג בה כשוות ערך לו ושלא ייקח אותה לשום מקום מבלי להיוועץ בה. אשה מודרנית המפויסת עם עצמה ומוקירה את היש בקשר הזוגי שלה מודעת לטיבה של הסתירה הפנימית הזו ומתבוננת בגעגועיה ל"טרזן" בקורטוב של הומור.
כך אילנה, כבת 35, דיבורה מהיר וקולח. הניתוח שהיא עושה לגבי צרכיה יכול להאיר את הזיקה הקיימת בראשן של נשים מודרניות בנות דורה, בין חוויית האינטימיות לבין התנאים המסייעים לבנייתה או הבולמים אותה. התנאים אינם נוצרים יש מאין. אילנה מספרת על "שתי אילנות": אילנה שרוצה "הכול", שבעלה יקח אותה לפאריז ולא לטבריה, שיקנה לה מתנות שהיא רוצה, שיבין את רצונותיה מבלי שתסביר. ואילנה "השנייה", ש"מבינה את הבדלי המזג", שיודעת שבעלה מתכוון לטוב ושהוא "לוקח את החיים יותר איטי, יותר שקול, יותר כבד". בהרהור נוסף היא מודה ש"זה משהו שיכול לגרום לאכזבה". היא מפרידה בין אינטימיות ורומנטיקה. הבחנתה בין השניים מעידה שאינה מייחסת משקל כה כבד להבדלי המזג ביניהם היוצרים אי איזון, לעומת חשיבות ההדדיות המתקיימת בהשקעה באינטימיות. הם יוצרים לעצמם הזדמנויות להיות ביחד ללא הילדים, בעזרת שתי משפחות המוצא התומכות שלהם. וגם ללא הזדמנויות אלו הם יודעים לשמור לעצמם רגעים קטנים ביחד, "להחזיק יד כשאנחנו יושבים ליד הטלוויזיה". אבל הרומנטיקה חסרה לה וחבל "שנעלמה לאט לאט במשך השנים". כוונתה ל"ניצוצות", עם זאת הטון וההקשר של הדברים מעידים עליה שאין בה כעס על בן זוגה. ייתכן ובשלב זה של החיים הם "מסיטים" הצידה את צרכי הרומנטיקה לטובת המטלות המרכזיות, גידול ילדים והשקעה יציבה כחברות ביניהם, כשני הערכים המרכזיים.

גם שרה, למרות שהיתה רוצה לראות יותר יוזמה למין מצד בן זוגה, מקבלת באהבה את מה שיש. הפן המיני, הפן של המגע הפיזי, נתפס כבעל משקל מרכזי יותר או פחות בקרב אנשים, באופנים שונים. יש שיענישו את בן זוגן אם תחסר להם הקרבה המינית, יש שישלימו מתוך תחושת שחיקה או כישלון, ויש, כמו שרה, שרואים בירידה בפעילות המינית חסך (שהיא מנסה לתקנו על ידי יוזמות שלה), אך כאשר אינה נענית כפי שהיתה מצפה, היא לומדת לחיות עם זה מבלי שהחסך יפגע בחוויה החיובית של הנישואים. היא מנסה להבין ולקבל. הדרך שלה היא להתמקד "במחוזות אחרים בנישואים". המחוזות האחרים הם רבים וטובים לה, כמו למשל חגיגות משותפות של ימי הולדת, פינוקים קטנים כמו כוס משקה אלגנטי שהוא מגיש לה לעת ערב "כאשר אני רואה איזה סרט או הצגה מאוחרת בטלוויזיה", או כשהוא מפציר בה לקנות לעצמה תכשיט כאשר הם עוברים באקראי ליד חלון ראווה. הקבלה השקטה של מגבלותיהם אומרת הכול. האינטימיות יכולה לזרום ביניהם בנחת, כמו נחל שקט שזורם בקביעות למקום שזורם.
כאשר האינטימיות בין בני זוג היא בת בית קבועה, אין צורך להכביר עליה מילים. החום שגבר משפיע על בת זוגו, שאינו "ממודר" למגע מיני נקודתי, יוצר חוויה רצופה של קרבה שלעתים מתורגמת באופן טבעי למגע מיני. כך ניצה ורון. הם פשוט אוהבים להיות ביחד.
סיפורה של מינה, אשת מקצוע דעתנית ומלאת חיים, מדגים לנו סיפור של יוזמה ליצירת תנאים "עוקפי" קשיים. מינה מתלבטת, כיצד תוכל לשמור על אינטימיות כאשר עומס החיים – ילדים, קריירה, אחזקת בית – נושף 24 שעות בעורפם?
מינה ובעלה מצאו דרך. מינה מספרת לי על הבית ששכרו בכפר, מקום המפלט שלהם, אליו הם הולכים בסופי שבוע, עם סיום הארוחה המשפחתית ועם סיום שבוע סוער של אינספור מטלות. הם הולכים לשם כדי לחזור ולגלות את עצמם, כל אחד לחוד וגם הרבה ביחד. בהתחלה לקחו איתם את הילדים הקטנים, ואחר כך כאשר אלה גדלו ולא מצאו בכך עניין, המשיכו לבלות שם לבד. בבית הכפרי הם נכנסים להרפייה הדרושה לאינטימיות לגוף ולנפש, שם הם מתחברים מחדש למיניותם שנדחקת הצידה מחמת העייפות והעול. הרעיון היה של מינה, אבל מארק, בן זוגה, הצטרף בשמחה, וכך הם יצרו לעצמם את "פינת האינטימיות". על האש הזו הם שומרים גם בטיולי טבע, כמו טיפוס הרים, והם מגלים את העוצמה שבחוויה המשותפת:
להתפעל מהדברים האלו כאילו אנחנו רואים פעם ראשונה הר ושמים ונושמים אוויר צח. יש תמיד משהו ראשוני כשאנחנו חווים ביחד, כאילו גדלנו ביחד, אח ואחות באיזה מקום. בעצם אנחנו מאוד שונים. אבל דווקא כשאנחנו ביחד ועושים את הדברים האלו, אנחנו בקטע של הילדות שלו והילדות שלי, וזה פשוט חופש לגוף ולנפש.
הטבע מפגיש אותם עם כל הגעגועים הנקיים מחובות ותפקידים, והם חוזרים להיות עצמם וזה לזו מה ששניים יכולים להיות.

מבט גברי
בשנים האחרונות, כתוצאה מהשינויים שחלו ביחסי המינים, אנו עדים לכך שיש בקרב גברים חיפוש דרך לזהות עצמית מחודשת. אנו עדים להופעתה של תנועה חברתית גברית המחפשת הגדרות יותר הומניות לגבריות, בין השאר מתן לגיטימציה לצורך בקרבה שאינה כרוכה אוטומטית ביחסי מין. החיפוש אינו נטול תחושות אמביוולנטיות וספקות עצמיים. קולו של הספק הוצנע מפני, כך הרגשתי, משום היותי אשה, וייתכן גם שהוצנע מפני עצמם. עם זאת הייתי קשובה לקולות חדשים, ואכן הם נשמעו. העובדה שקולות אלה הושמעו בקול, העובדה שחלקם בחרו להדגיש בפני פן זה, מלמדת אותי שאנו אכן בפתחו של עידן חדש. "לפעמים זה סתם לשבת על הספה ולהושיט יד, לפתוח את הזרוע בשביל לחבק את זוגתי אחרי יום ארוך. יש בזה הרבה אינטימיות. או נכנסים למיטה ומתחבקים. אני פותח את זרועותי ואשתי שמה את הראש על חזי, ולפעמים אני פותח את היד ואשתי באה ומתכרבלת". תיאור זה של ארנון מבטא תמצית של חוויית קרבה "נטולת תנאי הכנה למין".

סוציאליזציה שונה של גברים ונשים למיניות מגבירה את הסיכוי לקצר בתפיסת אינטימיות. התיאור הנינוח של ארנון מבטא הגדרה רחבה של החוויה, מעבר למגבלות המיגדר. פניו היו רכות ומהורהרות כשתיאר אח הטיולים על שפת הים, או ישיבה שקטה בבית קפה. היוזמה הדדית. תנאי החיים הנוכחיים, עם הילדים הקטנים וכל השאר, אינם מאפשרים מימוש של רגעים כאלו כפי שהיו רוצים. עם זאת, הם "גונבים" אותם בחדווה וחשים את קיומם באוויר. החיבור בין מין ואינטימיות אינו הכרחי. למרות ש"אין ספק שמין זה דבר אינטימי ואשתי ואני מקיימים יחסי מין".
כך גם אברהם בתארו את החוויה. "זה לעבור ולתת את היד. ללכת מחובקים, לגזור לה את הציפורניים, להחליף מבטים. אם אנחנו נמצאים בחברה של אנשים נוספים, לפעמים מחליפים איזה שהוא מבט שמאשר לנו שאנחנו חושבים אותו דבר באותו רגע".
הוא משקיף על המימד הפיזי-מיני של האינטימיות בפרספקטיבה אחרת. עבורו זה אומר לקבל בנחת את הביחד והלחוד שלהם, כולל ירידה ברמת התשוקה שאינה פוגמת בנאמנות ובחברות, "אני לא רואה בשינויים שמתרחשים דבר שפוגע ביכולת שלנו להמשיך ביחד". באווירה של נחת אפשר לחוות אינטימיות "באוויר":
עוברים אחד ליד השני, אם אני הולך לטלוויזיה או הולך לחדר העבודה, או עובר לידה והיא הולכת לכיוון השני, אז יש ליטוף על הראש, יש טפיחה על השכם, יש חיבוק, יש נשיקה. הדברים האלו קורים. אבל יכול להיות מצב כזה שהיא תשב שעתיים מול הטלוויזיה ואני אשב שעתיים ליד המחשב ולא נחליף מילה בינינו. אנחנו הרבה פעמים מוצאים את עצמנו חושבים אותו דבר באותו זמן, אנחנו בעצם שמים לב שאנחנו מדברים או מעלים את אותו נושא בעת ובעונה אחת. אני אף פעם לא שכחתי את יום ההולדת שלה, היא לא שכחה ימי הולדת שלי, אנחנו חושבים ביחד.

שלושה ילדים צעירים בגילאים סמוכים יכולים להוות תחרות פרועה לאינטימיות בזוגיות. קבלת מצב החיים הזה כברכה או כמטרד משפיעים על המערך הנפשי של שני בני הזוג. גדעון מעיד על עצמו שהוא שמח שמחה אמיתית עם לידתו של כל ילד, ושהוא מקבל את התקופה הזו על כל מחיריה, בעיקר מחיר העייפות שמשפיעה על מצב הרוח הרומנטי. ההסתכלות הפרספקטיבית מסייעת לו לקבל את המגבלות ללא כעס ולהעניק כמיטב יכולתו. נראה שקבלת מצב החיים השוחק כזמני מאפשרת הפוגה שקטה ולא מאיימת, אשר באופן פרדוקסלי עשויה אף להגביר את אווירת האינטימיות, גם אם אין היא מוצאת את ביטוייה הפיזיים השגורים.
למרות שלמינה ומארק יש פינה זוגית בכפר, אליה הם נוסעים בסופי שבוע, נראה כי האינטימיות ביניהם מתקיימת גם כאשר פיזית הם רחוקים אחד מהשני. הקרבה השקטה והבטוחה אינה זקוקה לריטואלים. מארק מעיד על עצמו שהוא נוסע לשם כי "אני רואה כמה זה חשוב למינה". בתוך סדר היום הצפוף הוא מוצא דרך "לדבר כמה מילים בטלפון", לשמח אותה "עם איזה פתק בבוקר", להיות מעורב במה שאשתו עושה, שהרי ממילא היא לא בבית, וכך הוא מסביר לי: "אם הייתי יושב ורק מחכה שתחזור, הייתי מתרגז. אבל אם אני מרגיש שאני משתתף בעשייה שלה אני חושב שזה מאוד מקרב".
מארק נוגע בכמה ממוקדי הכאב של גברים מודרניים ביחסיהם עם נשותיהם, כאב המקבל ביטוי תוקפני כאשר האשה אינה "נמצאת שם בשבילם", אך אין הם מודים בהזדקקותם לה. הוא מתמודד בדרך שונה. אין הוא מניח שאשתו "חייבת" לו, ולכן הוא יכול לתמוך באורח חייה וצרכיה, כולל העייפות שלה שאינה מותירה אנרגיה להרבה סקס. "אין לנו סכסוכים בעניין הזה, אני חושב שמצאנו איזה שהוא שיווי משקל". וכך גם שמוליק. כאשר הקשר הזוגי מונח על בסיס איתן, מחמאות וביטוי רגשות של חיבה ואהבה הם כמו צימוק מתוק. הוא נותן בדרכו "הלא מפזרת" מילה טובה, פרחים, הזמנה לבילוי. האינטימיות בשבילו פירושה "להיות ביחד ככה מכורבלים ולהרגיש טוב". הוא לא מכיר במושג לחוד וביחד. בשבילו זה כל הזמן ביחד. למרות שהתשוקה פחתה עם השנים הוא חווה אינטימיות במובנה הרחב. כמעט אין צורך לבדוק היבט זה בנפרד. הוא משתקף בכל פינה. המכוונות העמוקה שלו לצרכי אשתו והמשפחה יוצרים חוויה של מעטפת רכה המסוככת על כל מי ששייך לעולמו.
חמישה גברים אומרים באופנים שונים רעיון אחד. אינטימיות היא יותר מסקס. היא הליכה משותפת בדרכים העקלקלות של החיים, יד ביד, תוך קבלה של תנאי החיים המתחרים על צרכי המין המיידיים. באופן פרדוקסלי, כאשר משתחרר הלחץ על המין ומתרחבת חוויית האינטימיות, מתאפשר גם משחק המין המשוחרר מחוקים "כמותיים". אינטימיות, כך נראה, היא "הסיבה והמסובב" בעת ובעונה אחת. כאשר מתקיימת רמה גבוהה של קבלת הסגנון ו/או התנאים המשתנים של החיים, מתקיימת רמה גבוהה יותר של אינטימיות. כאשר אנו כופים עליה את התנאים שלנו – תדירות, תנאים פיזיים, הקפדה על חלוקה הוגנת בין "היוזמים" – דווקא אז עלולים להיווצר התנאים המחבלים ביותר, לחץ, מתח וביקורתיות.

על איזון עדין בין צרכי העבודה והמשפחה

ברגעים אלו ממש, אני נקרעת בין הצורך להמשיך ולכתוב, כדי שאוכל להגיש את כתב היד בזמן, לבין רצון חזק שמתעורר בי לכתוב מכתב לבתי הנמצאת הרחק מכאן. כתיבתי מדשדשת. מחשבותי נודדות. נדרשות לי דקות ארוכות כדי להבין שהפרק הזה עוסק לא רק "בהם" – גברים ונשים ששוחחתי איתם, אלא קודם כל ב"כאן ועכשיו" שלי עצמי. הנה, דוגמה על רגע קטן בחיים, שבו נדרשת הכרעה בין "צרכי העבודה לבין צרכי המשפחה". אני חושבת שעכשיו אפרוש לכתוב מכתב לבתי…
חזרתי. התבוננתי בחן השקוע במלאכתו ונזכרתי בתבניות העבר. אני פונה אליו בעניין כלשהו הקשור לבית, והוא בדרכו, פוטר אותי ש"לא עכשיו", "תשאירי לי פתק" וכיו"ב. בשנים האחרונות המנגינה שלנו התרככה. אני עדיין בפניותי, והוא קשוב, גם אם לא תמיד עונה מייד לצרכי. ביקשתי ממנו שיספר מה פירוש הדבר עבורו לעשות את המסע הזה.
ביומיים הראשונים לשהותנו כאן (אנחנו בחופשה לצרכי כתיבה), הרגשתי צורך עצום לכתוב לבתנו, לשתף אותה בחוויה שאני חש מול הנוף המדהים. לא רציתי, למרות שיכולתי, לדחוק את הצורך הזה, כמו שעשיתי כל כך הרבה שנים, ולהתחיל במשימה שלשמה באתי הנה, להתקדם בכתיבת ספרי. בכל זאת, נתתי כבוד ועדיפות ראשונה לרגשות החמים, הבלתי פונקציונליים. ודוגמה נוספת: אני חבר בתנועה לגבריות חדשה. אני משוכנע שיכולתי להגדיל את מספר חברי התנועה במאות אחוזים, אם רק הייתי מקדיש לכך זמן : שיחות טלפון, מכתבים, אסיפות, כנסים. באופן מודע אני בוחר בעיקרון של "קטן זה גדול". להישאר בגבולות העדיפויות שקבעתי לעצמי, קרי שעות עבודה שפויות, איזון בין עבודה למשפחה. דוגמה נוספת: מדי פעם אני מקבל "התקף גדילה" קרייריסטי ומציע לך להרחיב את מכון "דיאלוג" על ידי קבלת מנחים נוספים (להענות להצעות שאנו מקבלים), וכך להרחיב את נפח העבודה וההכנסות שלנו. אני מוותר מהר מאוד על הרעיונות האלה כשאני שומע את רצונך להישאר קטנים, בממדים המתאימים לנו, ואני מקבל בהתלהבות ובשמחה את הבלמים שאת שמה ליצר המגלומני שלי.

אתמול הצעת שנשבור את שגרת הכתיבה במהלך היום, ושנצא לשיט. הגבתי מיידית בשלילת הרעיון והסברתי לך שבשבילי זה רעיון רע משום שהצלחתי סוף סוף להיכנס לתנופה בתהליך הכתיבה שלי ויציאה לשיט, במשך יום שלם, תעצור את התנופה הזו. אבל תוך כדי אמירת הדברים הזכרתי לעצמי את ה"ג'וב" שלי: להיגמל מעבודת האלילים לאלוהי הפונקציונליות, המשימתיות והתכליתיות. לתת לבילוי, להנאה ביחד הזוגי שאינו קשור בעבודה את המקום הראוי לו. מייד עם סיום משפט ההתנגדות שלי אמרתי לך, בואי נבדוק מה הם מציעים ונחשוב על זה. זו דוגמה לסוג של תהליכי קבלת החלטות שמתחוללים בשברירי שנייה.

להגיע לאיזון עדין ונכון בין צרכי העבודה והמשפחה דומה לריקוד מסובך שצעדיו משתנים ללא הרף. אנחנו נדרשים לקבל החלטות קטנות ומאוד לא הרואיות, תוך ידיעה שכל צעד ב"ריקוד" שלנו ישפיע, כמו אבן קטנה שהטלנו לתוך מים. למשל:
יום שישי. אתם מקדישים את הבוקר לקניות וסידורים. מאוחר יותר אתם מכינים ביחד את ארוחת הערב המשפחתית. אתם דוחים עיסוקים מקצועיים.
* אתם מתכננים ביחד שעות עבודה גמישות (ושפויות) וכן תורנויות ביניכם, כדי ששניכם תוכלו להיות מספיק שעות עם הילדים וגם מעורבים במידה הראויה בצרכי העבודה שלכם.
* בבואך הביתה את/ה מניח/ה מאחוריך את עיסוקיך המקצועיים וכולך, עם הראש והלב, נתון לענייני המשפחה.
* אם וכאשר אתם מתבקשים לעבוד שעות נוספות מעבר למה שתכננתם, אתם מסרבים בנימוס ובאסרטיביות, תוך שאתם מנהלים משא ומתן על צרכי המשפחה שלכם.
* את/ה תומך/ת בקידומו/ה של בן/בת הזוג שלך. אתם מתכננים ביחד התארגנות משפחתית בהתאם למצב החדש.
* במהלך ארוחת ערב משפחתית אתם מקבלים שיחות טלפון "דחופות" בענייני עבודה. אתם מטפלים בהן בקצרה וחוזרים אליהן (אם יש באמת משהו דחוף) לאחר סיום הארוחה. את "כל השאר" אתם דוחים ליום שלמחרת.
*  אתה מחליט לצמצם את השקעתך בתחום המקצועי שלך שהפסיק לעניין אותך. אתה רוצה להקדיש יותר לתחביבים פרטיים ולשעות "נטו" עם המשפחה.

אין בכוונתי להקדיש פרק זה למכורים ולמכורות לקריירה בגרסתה המודרנית האכזרית. מרביתנו איננו "עושי קריירות" פנאטיים שתגמולים מעמדיים ו/או רגשיים בצידן. למרות זאת, רבים, ובשנים האחרונות רבות כל כך, ימצאו עצמם נשאבים לדפוסי עבודה הפוגעים באיכות חייהם. זה יכול לקרות לך גם אם את/ה מדשדש/ת באותו תפקיד שנים רבות, באותו ארגון. גם אם הקידום לא נראה באופק, גם אם מאסת במה שאתה עושה. וזה יכול לקרות גם לך, אפילו אם את מדורגת די נמוך בהירארכיה הארגונית, עיניך רואות איך הממונים עליך (הגברים) מתוגמלים, אך את זו שנדרשת להשקעה בשעות ובאנרגיה. לפעמים חולפים חיים שלמים, ילדינו בגרו, ורק אז חודרת לתפיסתנו ההכרה כי החמצת הזדמנויות הן להתפתחותנו האישית בתחום העבודה, והן כאנשים פרטיים, אנו לעצמנו ואנו כבני ובנות זוג, ובעיקר הורים לילדינו.
הרשימה בה פתחתי מטרתה להעניק לנו השראה איך לקבוע סדר עדיפויות כאשר ברור לנו כי המציאות מספקת לכל אשה ולכל גבר הזדמנויות אינספור להתמודד עם הרגלים "מיגדריים" ישנים שהכתיבו לנו את הסדרים האלה. בשורות הבאות נאזין לעדויותיהן של נשים שחצו את הגשר והעזו לאמץ לעצמן דפוסי עבודה "גבריים", כלומר העזו להרחיב את האופציות שקבעו לעצמן מעבר לתפקידיהן המסורתיים. לאחר מכן נאזין לעדויותיהם של גברים שהעזו לחולל שינוי בסדר העדיפויות שלהם לטובת המשפחה.

 קריירה בסגנון "גברי" – מבט נשי
קריירה בסגנון "גברי" פותחת בפני נשים את שערי העולם הגדול, אך באותה שעה חושפת אותן למחירים הקשים של תחרות פרועה ומציאות תובענית ומפלה בבית ובחוץ. שאפתנותה הבריאה והנמרצת נמהלת בפחד ואשמה, והצורך לענות על הכול תובע פיצוי בלתי נגמר המתורגם, בקרב נשים רבות, לסגנון התמודדות המזוהה, כזכור, עם טיפוס האשה E – המנסה להיות טובה בכל העולמות בו זמנית. בניתוח החומר מצאתי את כל הקולות המוכרים, אך גם ניואנסים נוספים – התחברות שקטה ומפויסת עם צרכי הקריירה הנמצאת בזיקה לשלב החיים, הן בגיל הכרונולוגי והן בצרכים אישיים (נרדי, 1991; 1986Liblich). בסך הכול זיהיתי שלושה מוטיבים שונים המספרים ביחד את סיפורה של אשת הקריירה המודרנית. מאחורי כל סיפור עומדת אשה השולחת זרועות ארוכות לכל הכיוונים כדי ליצור עבור עצמה ועבור משפחתה סביבה מאוזנת, אך כבר לוקחת על עצמה את הזכות "להפר" מדי פעם את "האיזון הקדוש".
התנהגותן של נשים אלו מבטאת ניסיון לאזן בין המחויבות שלהן לעצמן הייחודי לבין המחויבות שלהן לבני זוגן ומשפחותיהן. נשמע שלושה סיפורים.

אי הנוחות שחוויתי במחצית השעה הראשונה של פגישתי עם שגית הובהרה לי רק לאחר כמה חודשים, כאשר חזרתי ועיינתי בדבריה. דרך הליכתה, אופן ישיבתה, הבעת פניה, וכמובן הביטחון העצמי המופגן "המרידו" אותי נגדה. "שחצנית", חשבתי בלבי, והתביישתי. "מה לי ולה?" חלפה במוחי עוד מחשבה "רעה", ונבוכותי, "מנצלת את בעלה", התמרמרתי בתוכי, והתבלבלתי. אי הנוחות שלי, חשבתי, היא אולי קנאה על כך שכל כך "קל לה", שהיא מעזה לקחת מהחיים בקלות "בלתי נסבלת" את מה שאני לא העזתי. אך בעיקר הטרידה אותי המחשבה – איך אפשר לרוץ קדימה "ללא פשרות" וללא רגשי אשמה. הנה, בתמצית, המבוכה והמהומה הפנימית שחוות רבות מבנות דורי שלא העזו ללכת "עד הסוף", ונבהלות-נדהמות מעוצמת "החוצפה" של הצעירות. במבט נוסף, ולאחר שקראתי בין השיטין של דבריה, גיליתי אשה צעירה ודי פגיעה הנאבקת, בדיוק כפי שאני וחברותי נאבקנו, על זכותה להתפתחות ובניית קריירה, אלא שסגנונה האישי מתריס, חופשי וחסר מעצורים. "כשאני מחליטה משהו אני מאוד מאוד חזקה, אז או שאתה הולך איתי או…". היא משקיעה בלימודיה שעות ארוכות, "כולל לפעמים בבית בשבת. אני מחליטה שאני צריכה ללמוד נושא מסוים אז הוא משתף איתי פעולה אבל די מקטר". את הקונפליקט, או יותר נכון את המאבק, היא חווה באמצעות הביקורת של גיא. המאבק המתיש מעורר בה הרהורי כפירה על "תפקידיה הנשיים": "למה אני צריכה לעמוד, אחרי שהגעתי בשמונה או תשע בערב ולקפל כביסה באותו יום. מה יקרה אם הכביסה תחכה שבוע? מה יקרה? (מצחקקת) אף אחד לא מת. אני לא מצליחה לחדור את המעטפת הזו". מצד שני היא חווה רגשי אשם, הן בשל העובדה שבתקופה זו, כמתמחה, אין היא מרוויחה סכומי כסף גדולים שהיו מאפשרים להם לשכור שירותי עזרה חיצוניים ועל ידי כך להוריד ממנה את נטל הביקורת של גיא, והן בגלל חוסר הזמן לטפל בבתה כאשר הן זקוקות זו לזו. בין השורות היא מביעה תסכול על אי האמון של גיא שמחד מסכים עם לימודיה ומאידך מתלונן ומקטר.
לפני שנעבור הלאה אני רוצה לחלוק עמכם הרהור אישי הנכתב תוך כדי תהליך התיקונים שאני עורכת בחומר, מספר חודשים לאחר כתיבתו. ההרהור, או ליתר דיוק התובנה שהתחדדה במוחי, צמחה בעקבות סרט די רדוד (לטעמי), שצפיתי בו על מרקע הטלוויזיה. הסרט עוסק בחלומה של אשה להיות טייסת מסוקים. אשה זו, המוצגת כאדם נעים ואשת איש אוהבת לבעלה ושלושת ילדיה, מבקשת את תמיכתו של בן זוגה להגשמת חלומה. בן זוגה, שלאורך תקופה ארוכה חי בהיפוך תפקידים, מביע הסתייגות אך מוכן למאמץ אחד נוסף כדי לאפשר לאשתו, שהוא מאוד אוהב ומעריך, להשיג את מטרתה. והוא שוב מפשיל שרוולים ולוקח על עצמו את כל עול הבית וחינוך הבנות, שעה שהיא שוהה מספר חודשים בבסיס אימונים. שניהם אמביוולנטיים. הוא כועס אך גם מבין, היא מרגישה אשמה אך גם נחושה להגיע ליעד. תהייתו של הגבר – ומה יהיה איתי – נשארת בחלל ללא מענה. שאלה שגורה למדי בפיהן של מיליוני נשים, כאשר הוא שועט קדימה והיא נשארת מאחורי הקלעים. קולה של האשה הזועקת (אם היא זועקת) עובר, בדרך כלל, "מעל ראשנו" כי כך הורגלנו. אך כאשר הוא, הגבר, שם לפתחנו את השאלה "ומה יהיה איתי" האינסטינקט הנשי-אמהי קופץ, "זה באמת לא בסדר", "איזו אשה אנוכית". התבוננתי באירוניה בקולות הללו ש"קפצו" מתוכי ויכולתי לראות ביתר בהירות את הקושי של נשים לתמוך בבנות מינן כאשר הן מעזות, ולו לתקופה מוגבלת, להימצא בעמדה של אלו "הלוקחות מהחיים", מגשימות את החלומות, בעיקר כאשר הן רצות קדימה "ומקרקעות" את הגבר.

פן נוסף להתמודדות הנשית הוא אפליה חיצונית. סגנון ההתמודדות עם אפליה הופך להיות ישיר ולעתים בוטה יותר, בשונה מהסגנונות שראינו בשתי "הארצות" הראשונות. כאשר אשה עושה צעדים ראשונים ב"ארץ השוויון" היא כבר איננה מסוגלת, כמו דבורה, "לספר לעצמה סיפורים". דבורה היא עו"ד מצליחה ודעתנית העובדת במשרד ממשלתי גדול. היא בראשית שנות הארבעים לחייה, נשואה ואם לארבעה ילדים שהבכור עומד להתגייס לצבא והצעירה בת שבע. בעלה עובד כמהנדס בכיר במפעל תעשייתי גדול.
המציאות המפלה מכה בנשים מסוגה כל יום מחדש. דבורה, שמאז ומתמיד "סבלה" מחוש צדק מפותח, החליטה להאבק. היא מספרת לי:
כל פעם שאני מרגישה שמתעלמים ממני או שמחשיבים את דעתי פחות בגלל היותי אשה אני לא עושה חשבון ומעמידה את מי שלא יהיה, במקומו, לפעמים במקומה. לאחרונה השתתפתי במכרז כאשה יחידה בין חמישה גברים. ידעתי שעלי להוכיח שאני יותר טובה. זה לא עזר לי. הם בחרו גבר (שהיו לו הרבה פחות כישורים, לדעתי). לא ויתרתי. קבעתי פגישה עם מנכ"ל החברה ועם הממונה על מעמד האשה. ידעתי שאני מסכנת את מעמדי ואת קשרי החברתיים, אבל לא יכולתי לסבול את האפליה המשפילה הזו. המנכ"ל היה נבוך והתפתל על כסאו. הוא "יבדוק", הוא "משוכנע שהכול נעשה בהגינות רבה" וכו' וכו'. הממונה על מעמד האשה גילתה הזדהות אישית אך יעצה לי בשקט "לרדת מהעניין" כי "זה לא יעזור". היא הבטיחה לבדוק "מאחורי הקלעים" אם יש אמת בטענותי. בימים אלו אני מסתובבת בעבודה כמו אדם מצורע…
אך בכך לא התמצה המחיר שדבורה משלמת. בן זוגה ששמח בתחילה עם התקדמותה משדר לה לאחרונה אותות מצוקה וביקורת: "בשביל מה את צריכה את זה ? זה פוגע ביחסים שלנו. את נעשית עצבנית ועובדת סביב השעון. וחוץ מזה כל פעם שאת 'קופצת' כי לכאורה מפלים אותך את לא רק מושכת אש אלא גם עושה צחוק מעצמך".
עיניה של דבורה כבויות לרגעים ולרגעים בורקות מזעם. המעברים החדים בין לחימה חסרת פשרות לבין תחושות אשמה ופחד מתישים אותה. אבל למרות כל אלו היא לא מוותרת.

סיפורה של מינה הוא הרבה יותר פשוט כי הוא "קרה". במובן זה הוא סיפור "קלאסי", כי הוא ממחיש איך גיל וילדים בוגרים לצר שינויים פנימיים התפתחותיים חוברים ביחד וממריצים אשה לעשות את מה שלא העזה לעשות במחצית הראשונה של חייה הבוגרים. אפשר לומר בניסוח אחר כי התבגרות פיזית מקלה על האשה להיכנס בשערי "ארץ השוויון".
עם השנים, אני חושבת שמצאתי אהבות חדשות, לאו דווקא רומנטיות, אלא בתחום של התאהבות בתיאוריה, התאהבות בשיטת טיפול, התאהבות בלחשוב, ואז התלות שלי במה שנקרא אהבה בינו לבינה די השתנתה, זאת אומרת הצטמצמה. אני כל הזמן נעה במגמה להיות בן אדם יותר ויותר שלם עם עצמו, נהנה מקשר, אבל לא במצב שכל עולמי חרב אם הקשר הזה נפסק, או שחס וחלילה איננו. מסיבה זו או אחרת אחת המטרות שלי בחיים היא לפתח חוסר תלות. היום אני בן אדם הרבה יותר שלם, הרבה יותר בטוח, הרבה יותר רגוע במערכת היחסים שיש לי עם מארק. אני משקיעה כה הרבה, וגם הוא משקיע. זו עבודה יומיומית.

גמישות ואיזון – מבט גברי
הסרט הידוע "קרמר נגד קרמר", בכיכובו של דסטין הופמן, הפך ללהיט עולמי מייד עם צאתו לאקרנים. דמותו של גבר בעל קריירה מזהירה, אשר גירושים השאירו אותו עם ילד קטן והוא נאלץ ללמוד מחדש איך להסתדר בעולם, היתה זרה אז בנוף החברתי. כולנו אהבנו את הסרט המקסים הזה ואת דמותו של הגיבור המשנה את אישיותו מול פנינו, תוך שהוא נאלץ להתמודד עם דעות קדומות הן בסביבה הארגונית (הפולטת אותו בסופו של דבר), והן שלו עצמו. ההתמודדות שלו עם עולמו הפנימי היתה הקשה ביותר. טיפול בילד, הכרוך באינספור עניינים קטנים ובלתי נגמרים, אינו דומה במאומה לדרך הגברית הממדרת ומסווגת, נושאת ונותנת, "סוגרת עניינים" ו"פותרת בעיות". טיפול בילד דורש מנגינה אחרת, מה גם שאין הוא מתוגמל ואינו נגמר לעולם. גיבורנו מתפתל בתוך עצמו וחולם על הרגע שהסיוט הזה ייגמר, אחת מנקודות ההכרעה בסרט, העוזרות לו לקבל החלטה קשה ולשנות לתמיד את דפוסי החשיבה שלו, היא הרגע בו נודע לו על התאונה שאירעה לבנו, הדאגה שמטריפה את מחשבותיו מחברת אותו באחת לעולם הרגש ומעניקה לו רגע של חסד, המאפשר לו להבין ולהפנים באופן העמוק ביותר מה באמת חשוב בחיים. לראשונה בחייו הוא חווה רעידת אדמה רגשית ומקבל החלטה שתשנה את חייו לתמיד. הוא בוחר בהכרה מלאה להעדיף את המשפחה, כלומר את בנו, על פני הקריירה שלו. אפשר לומר שהוא חובר לראשונה לפן הנשי בתוכו שעד אז היה נסתר ממנו.
גמישות ואיזון ביחס למקומם של קריירה ומשפחה הם תוצאה של תהליכים פנימיים, כמו גם התמודדות עם מציאות זוגית חדשה, או מציאות חיים אחרת הנוחתת עלינו. יש שיגיעו ליעד, כמו אברהם, כתוצאה מ"סיבוב" שלם וכואב, שלעתים כרוך באובדן נישואים ראשונים ובמחיר היחסים עם הילדים, או כמו מארק שלמד את מלאכת הטיפול בילדיו כתוצאה מהתאלמנותו, ויש שילמדו את מלאכת ההסתגלות כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם אשת קריירה לה הם נשואים.
בפרק ב עמדתי על השינויים המפליגים שעשה שלמה, בן זוגה של חגית, כתוצאה מצמיחת הקריירה של אשתו. הוא קיצר את יום העבודה כדי שיוכל להיות עם בנותיו, למד לבשל ארוחות ולקחת חלק בשאר מטלות הבית. הוא חזר והעיד כי האילוצים החדשים לימדו אותו פרק חדש בחוויית האבהות ופתחו בפניו הנאות חדשות של החיים, הן לעצמו והן לזוגיות. שלמה מתנסה בלחצים "נשיים" טיפוסיים של אשה עובדת – עמידה בלוח זמנים עמוס מאוד, טיפול בדברים "הקטנים" והשוחקים כל כך של ילדים קטנים ובית. עם זאת הוא מגלה את הרווחים הצפויים לו כאדם, כבן זוג וכאב. המודעות לרווח היא זו שמטעינה אותו בכוחות.
אברהם, בן זוגה של שרה, עבר מהפך מסוים בתפיסת הקריירה שלו במעבר מנישואיו הראשונים לשניים. בהסתכלות אחורה הוא משקיף על נהייתו, בתקופת נישואיו הראשונים, אחר הקריירה על חשבון המשפחה, כתופעה הקשורה לגילו הצעיר וחוסר מודעותו לנזקים שתפיסה זו מביאה ליחסיו האינטימיים עם אשתו ובתו.
• כשהייתי צעיר הרגשתי יותר מחויבות לעבודה, היום העבודה לא חשובה יותר מאשר הבית. אני רוצה להתייחס אליהם פחות או יותר שווה בשווה, גם מבחינת ההרגשה. יש ימים שאני מקדיש למשפחה יותר זמן ויש ימים שאני מקדיש לעבודה יותר זמן, אבל מבחינת תחושת המחויבות שלי, אני מחויב לעבודה לא פחות מאשר לבית ולבית לא פחות מאשר לעבודה.
• אני יכול לומר שכיום הבית דורש הרבה יותר תשומת לב. אני יודע שבנישואים הקודמים, לפחות בתחילתם, היתה הקריירה. עבדתי אז הרבה יותר שעות, והיתה לי תחושה שבעצם הבית קצת מפסיד. הבת שלי הפסידה ואשתי הפסידה. ועכשיו אני משקיע הרבה יותר במשפחה.

ההבנה החדשה הזו משפיעה על רמת הגמישות. הוא יכול לעשות שינויים בלוח הזמנים שלו כדי לשתף פעולה עם אשתו. השינוי שחל בו קשור הן להתבגרותו והן לנסיון חייו. בהסתכלות אחורה הוא מאמין שיכול היה להגיע לכל המקומות שרצה גם ללא המרוץ.
גם מארק שלמד הכול על עצמו בעקבות התאלמנותו, עשה את המהפך הפנימי והגיע אחר לנישואיו השניים עם מינה, שעשתה אף היא מהפך, בעקבות גירושיה. הוא מגלה את כוחותיו שלא היה מודע להם בנישואיו הראשונים, כאשר אז הדפוסים בינו לבין אשתו היו יותר מסורתיים. ההתאלמנות והעול שנפל עליו פתאום גילו לו את עצמו, "זה לא היה רק ללכת לעבודה, זה היה גם לטפל בילדים". הוא גילה את יכולתו "לא להרים ידיים" ולהתמודד. והוא גם גילה את סוד האושר הנובע ממעורבות בענייני החיים: "אני חושב שאני יותר מאושר היום, כי אני יותר מעורב בכל דבר. קודם עמדתי בצד. היה יותר נוח, אבל היום אני רואה שעדיף להיות מעורב, אני מרגיש הרבה יותר טוב, ואני חושב שגם הילדים מעריכים את מעורבותי".