על נשים וגברים 2020

ד"ר רבקה נרדי

בחדר הטיפול אני פוגשת נשים וגברים שכולם רוצים אהבה, יחס טוב וכבוד. בכול הגילאים, בכול מצבי החיים. אך למרות הרצון המשותף חוצה גיל, מעמד, שיוך עדתי או דתי, צבע עור, רבות ורבים סובלים מחסכים. ולכן המצוקה. אנחנו מי שאנחנו חיים בעולם שחוקיו משתנים במהירות. לא נוכל להתעלם מהשינויים שהיחסים הזוגיים עברו בשנים האחרונות, אם רק נתייחס לשתי עובדות – תנועת "מי טו" שזעזעה זעזוע נוסף את שיווי המשקל הרופף של יחסינו עם גברים, ואלימות גואה נגד נשים.

אי אפשר אם כן להימנע מהשאלה – לאן פנינו?

זו שאלה כללית שמחזיקה בתוכה כמה שאלות מטרידות:

(1) למה יותר ויותר נשים וגברים מפחדים להתחייב, למסד את הקשר הזוגי?

(2) למה הבעיות במוסד הנישואים גוברות ומספרי הגירושים עולים?

(2) למה הרצון להביא ילדים לעולם ולהקים משפחה כבר אינו מובן מאליו?

נפתח בשאלה הראשונה למה יותר ויותר נשים וגברים מפחדים להתחייב, למסד את הקשר הזוגי?

אם יש אהבה למה הפחד?

• כי אולי טעינו בבחירה שלנו. כי יש כול כך הרבה אפשרויות. למה להפסיד?
• כי איך נדע שלא נפלנו בפח? המונוגמיה מפחידה, הרי מסביב אנחנו רואים כול כך נישואים מתפרקים.
• כי אנחנו חולמים על "האחד" על "האחת", אנחנו רוצים אהבה רומנטית, מושלמת, מהסרטים. ולגלות שבני זוגנו הם ממש "בשר ודם" מלאי פגמים, מכול הסוגים… למה להתפשר?

אלן שלושה גורמים שמשאירים כה רבים ורבות "יושבים על הגדר". "רגל פה, רגל שם. הם בקשר והם לא. רוצים ולא רוצים. בורחים ברגע האחרון.

• מדובר בחוסר אמון הדדי הנובע מהיסטוריה של שליטת גברים בנשים, ובמרידתן של נשים בסדר החברתי הזה.
• מדובר באשליית הנגישות וחופש הבחירה לכאורה (הרשתות החברתיות מעצימות את אשליית השפע).
• וגם בתובענות ייתר לקבל קשר מושלם, שכול צרכינו יתמלאו, שבני זוגנו יהיו בחזקת ספקי האושר והרווחה שלנו. ואנחנו שלהם…

התוצאה מבוכה ותסכול,  פחד מבדידות, פחד ממחויבות ופחד להחמיץ את החיים. "שיטוט" בין האפשרויות השונות. מפגשים "רומנטיים" שאינם מולידים קשר.

האם יש תשובה?

מודעות עצמית לצד מודעות למצבנו הקיומי והזוגי, האומץ לתת אמון, האומץ להיקשר לאדם אחר אחרי שחווינו איתו אהבה, תשוקה וחברות, מתוך ידיעה וביטחון בעצמנו שלא נלך לאיבוד אם נפגע. וחמלה.  הרי בלי אמפתיה וחמלה לא יתכנו יחסים בכלל.

אלו הכלים המודרניים המתאימים לתקופתנו. מודעות למצב האנושי שלנו וחמלה לעצמנו ובני זוגנו, למגבלותינו.

ונמשיך בשאלה השנייה – אחרי שהתמסדנו ונישאנו – למה עבור כול כך הרבה זוגות הקשר הזוגי לא עובד? למה מספרי הגירושים עולים?

• האם זו רק השגרה?
• רק בגלל דאגות הפרנסה?
• רק כי אנחנו עייפים ולוקחים את בני זוגנו כמובנים מאליהם?

מול עינינו החברות שלנו מתפוררת, התשוקה דועכת. אנחנו מרירים, כועסים, לא יודעים להתפייס ולעבור הלאה. אנחנו לא יודעים לסלוח, יכולותינו להיות אמפאתיים לזולתנו דהו עם הזמן. אנחנו חולמים בכלל להיות במקום אחר.

האם אנחנו הופכים להיות אנשים יותר כועסים? אולי כי אנחנו פוגשים יום ביומו את המגבלות שלנו כבני אדם, את החלומות המנופצים שלנו מה יכולנו להיות זה עבור זו ?

בחדר העבודה שלי תליתי תמונה ובה כתוב:

"בחר את אהבתך ואהוב את בחירתך "

הייתכן שזו התורה כולה על רגל אחת? שהרי אין זה מספיק שבחרנו.

עלינו להשקיע בבחירה שלנו כדי שנאהב אותה, בדיוק כפי שאנו משקיעים בילדינו, או אפילו בטיפוח הגינה שלנו או הבית שלנו.

והשאלה השלישית – למה הרצון להביא ילדים לעולם כבר אינו מובן מאליו,

זו שאלה הנוגעת באימהות וברצון להקים משפחה. היא שאלה מפחידה שכן היא נוגעת בעצבים הרגישים לא רק של עצמנו אלא גם של החברה בה אנו חיים. למה להביא ילדים לעולם קשה שאינו מבטיח סיכוי טוב לחיים עם ביטחון ועתיד.  יש שיגידו שהבאת ילדים הוא מעשה אנוכי. זו ראייה מפוכחת שמתנגשת עם האינסטינקט הבסיסי שלנו להתרחב, להעניק, למצוא משמעות בגידול דור חדש.

אין לי תשובה. אני יכולה רק לכבד את אותם אנשים שיש להם אומץ לחיות חיים מליאים ללא הסחת הדעת של הקמת משפחה היוצרת המון דאגות יומיומיות.

זוגיות בריאה יכולה להיות תשובה לדואגים. שכן הורות וזוגיות הם כלים שלובים.

לסיכום:

הכול נראה מסובך אם כי הדברים יכולים להיום פשוטים. הקשר הזוגי הבריא והמיטיב בנוי מתשוקה, אהבה ומחויבות. תחילה התשוקה. היא  ממגנטת אותנו זה לזו, אך מה שישאיר אותנו ביחד זו החברות. חברות בנויה על שותפות הדדית בחומר, ברגש וברוח. והרי לנו אהבה לטווח ארוך. חשוב לזכור שכדי שאהבתנו תחזיק מעמד נדרשת מחויבות שביטוייה יומיומיים – בנאמנות, בכבוד הדדי, בביטויי רגש ואמפתיה ובשותפות אמיתית בחלוקת תפקידים. זו זוגיות היודעת לטפל באומץ בקונפליקטים מתוך הבנה שהם בלתי נמנעים ביחסים ארוכי טווח, מעצם העובדה שכולנו אנושיים.

עלינו להיות נחושים ואמיצים כדי לעשות טוב. לא להיות כבשים בעדר. כך לבטח נאהב את עצמנו ונפתח את לבנו לזולתנו.  לזכור שאנחנו קודם כול בני אדם, מעבר להיותנו ״אישה״, ״גבר״. זו ראייה שמרככת את הציפיות ומעודדת חמלה שותפות בגובה העיניים, חברות ואהבה. אש התשוקה זקוקה לאווירה זו.

—

—