על שותפות בזוגיות ובכלל / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 1 מאת ד"ר רבקה נרדי,  אוגוסט 2009

עיבוד לקטע פתיחה  לפרק חמישי מתוך טיוטת ספרם של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי
"שיחה זוגית" בתהליך הוצאה לאור, "הדים", 2010
"הייתי חייב ללכת ממנה" לחש בגרון ניחר הגבר הסימפאטי שפניו העצובות-מהורהרות מילאו את מסך הטלביזיה. פנים מוכרות של אחד הזמרים האהובים במקומותינו שסיפור פרידתו מאשת מנעוריו, זמרת, כוכבת נערצת, הכה גלים בארצנו ועמד במוקד הסרט הדוקומנטארי.
"אם היא רצתה ללכת לשם ואני למקום אחר היינו תמיד הולכים למקום שהיא רצתה…" חייך, השתעל, נבוך, מנענע בראשו כלא מאמין למילים היוצאות מפיו.
"הלכתי פעם ברחוב", סיפר למראיין, משועשע, "ראה אותי איש זקן. הביט בי ואמר: למה אתה כפוף. תזדקף! המילים שלו רדפו אחרי ימים רבים".
"אני, את הקריירה שלי שמתי בצד, תמיד מאחוריה. ככה קבלתי על עצמי עד שלא יכולתי יותר".

"תפסיק לנהל לי את הענינים שלי", אמרה אשה אחרת בזמן אחר לבן זוגה.
"יש לך טענות? את כפויית טובה. אם לא אנהל את הענינים הכספיים של העסק שלך (שהוא גם שלנו) הכול יקרוס פה". הוא אמר זאת בכעס גדול. ליבו דפק במהירות. עלבון וזעם אחזו בגרונו.
"אבל אני לא יכולה עם השתלטנות שלך", צעקה בחמת זעם.
"אז תתגברי על עצמך", צעק בחזרה באותו טון שהיה נוזף על בתם המתבגרת.
בלילה חלמה שהוא מת. בלילה שלמחרת חלמה שהרגה את עצמה.

***

חשבתי על שחקנים ובמה – במה אמיתית. כל שחקן חולם להיות לבד על במה. יש גם אלו המממשים את הפנטזיה הזו. הצגת יחיד. הרוב הגדול משתייכים ללהקות. הפקות גדולות דורשות עבודת צוות. בואו נתאר לעצמנו שאחד השחקנים בעיצומה של הצגה מול קהל מוסיף טקסט חדש ש"בא לו" באותו רגע. טקסט נפלא. הקהל משתולל משמחה. יתכן אף שהמבקרים יהללו וישבחו אותו ואת ההצגה. יתכן והם יאמרו שהוא הציל את ההצגה. בואו נדמיין מה עובר על הקולגות, השחקנים השותפים ללהקה. כן, הם זועמים. הם זועמים משום שהוא, החבר שלהם "גנב להם את ההצגה". כמובן שהם לא אומרים לו זאת במילים אלו. אבל הוא כבר "יודע": הם מקנאים בו. 'שישרפו הקנאים', כך אולי הוא מסכם את העניין בינו לבין עצמו. הם, חבריו השחקנים, (הנראים לו אפורים ובלתי מוכשרים כמוהו), נראים לו טרחנים. 'מי צריך אותם בכלל?' אולי הוא חושב בלבו.
תמונה זו עולה וחיה מול עיני כאשר אני חושבת על סוגיות של שותפות בין בני זוג, בין אנשים בכלל. שותפות הוא מצב אידיאלי המביא לביטוי ערכים של חברות ונאמנות. מימושה של שותפות מחייב אותנו לוותר לעיתים על אינטרסים אישיים ועל דחפים של אגו צרוף. במילים אחרות להתמודד באופן אלגנטי, אינטליגנטי, בוגר ואמפאתי עם מצבי תחרות. זה תמיד מאיים אבל בין בני זוג זה מאיים עוד הרבה יותר. עד כדי כך זה מאיים שאשה עלולה להרגיש נבגדת בעוצמה דומה לזו של אשה נבגדת מינית – כאשר בן זוגה אינו לויאלי לצרכים שלה או לכבודה ו"מוכר" אותה בזול עבור "שקט תעשיתי" – מול הוריו ילדיו, או חבריו. הסכנה עומדת לפתחם אם הם שותפים עסקיים, כמונו למשל, שאז "האויב המשותף" הוא העולם החיצוני המרומם או משפיל את מי שהוא חפץ ביקרו או לחילופין מואס בו. התקפלות של בן או בת זוג מול "כוח חיצוני" המפתה אותו או אותה לרוץ לבד בלעדיו, בלעדיה הוא סוג של בגידה קטנה הפוצעת את הנפש ונצרבת בזיכרון. הפער בין התפיסה הרומנטית שיש לנו על איך ייראו יחסינו עם אהובנו לבין המציאות הוא מכאיב וגם מפחיד. ככל שהוא או היא יותר אנושיים – מוגבלים ביכולותיהם, פגיעים ברגשותיהם ומונעים גם על ידי יצריהם – כך זעמנו, תסכולנו, פחדינו גדלים ונערמים בנפשנו.
שותפות יומיומית מבקשת, אם כן,  גיוס של כל כוחות האמפתאיה שברשותנו. זה אומר להרגיש באופן אמיתי את הפגיעות של האדם שאיתנו. לזכור שבזמן אחר יכולנו אנו להיות במצבו הפגיע. להיאבק בעזרת האינטליגנציה הרגשית שלנו  בכוחות האגו המנתקים אותנו מכאבו ומצרכיו של זולתנו. ואם בכל זאת קשה עלינו האמפאתיה אולי יעזור לנו אם נזכור שכולנו זקוקים ותלויים במידה שווה אחד בזולתו, אלו באלו. "לא לעולם חוסן" אמרו חכמים – בשביל להזכיר לנו שהכל זורם ומשתנה, וגורלנו האישי, כמו של כולנו, אינו חסין מפגיעה.