עתיד היחסים בין נשים וגברים

מאת דר' רבקה נרדי ודר' חן נרדי

 

מתוך: "אחרי השלום: המשימות הדחופות של החברה בישראל", בעריכת ניצן יניב ועמנואל מרקס, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולגיה, אוניברסיטת תל-אביב, 2003, חלק ג', עמ' 221-254
פורסם במספר עותקים מצומצם

 

1. מבוא: למה חשוב לדבר על זה – לתרגם את חזון השוויון בין המינים למלאכת החיים ?

לאחר למעלה מארבעים שנה של התעסקות פעילה, לעתים לוחמנית מאד, בנושא השוויון, היינו יכולים לצפות לתוצאות אחרות: יותר נשים תופסות עמדות מנהיגות בכלכלה ובפוליטיקה, הפחתה ניכרת באלימות גברים כנגד נשים, וכמובן ירידה משמעותית במספר מקרי הגירושים. אילמלא העניין היה מאד רציני כמעט יכולנו לגחך. הכל יודעים שהמאבק על שוויון, למרות כמה הישגים חשובים מאד לקדום מעמדה של האישה, לא באמת הצליח לקרב את רעיון השוויון לליבותיהם של מיליוני גברים וגם נשים, אלא, באופן פרדוכסאלי, אף הרחיק אותם מהאמונה ביכולתו של השוויון לנצח. מספיק לפקוח עיניים ולהקשיב לקולותיהם של גברים ונשים מודרניים. כך למשל עולה ממחקר פנומונולוגי שנערך (במסגרת עבודת-דוקטור של רבקה נרדי, 1996-1999) על תפיסת המחויבות של גברים ונשים בנישואים המודרניים. מיעוט קטן של נשים וגברים סבור שלצדק ושוויון יש קשר כלשהו ליחסים בנישואים. אבל גם הם, להוציא אישה אחת המחפשת בלהט צדק אבסולוטי, עושים מאמץ להאניש את המושג המופשט והמאיים בגדלותו, לממדים יותר מוכרים ולהצמידו לערכים "אנושיים" יותר כמו הדדיות ושותפות. אבל אפילו אותה אישה הנלחמת בלהט על 'צדק אבסולוטי' מתפתלת בין אשמה לכעס, כמו עדין לא משוכנעת שהעניין הזה של צדק מבשר סיכוי אמיתי… כל השאר כופרים ברעיונות אלה, ברמה זו או אחרת, ומשייכים אידיאות נשגבות אלה ל'אלוהים' ול'חוקים.'

בני אדם אינם מאמינים במה שהם סבורים שהוא למעלה מיכולתם, כלומר אין הם מאמינים שהחברה האנושית כפי שהיא היום – על חוקיה, מנהגיה ותבניותיה הכלכליות והפוליטיות יכולה להחיל שוויון אמיתי ביחסי גברים נשים. כדי לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי המטריד הם "מסבירים" לעצמם מדוע אין זה רלבנטי.
מטרתו של מאמר זה הוא כן 'לדבר על זה' ולהציע את חזון השוויון, כפי שיכול להתקיים לדעתנו, וזאת משום שהדבר חשוב וקריטי מדי לחיינו מכדי שנמשוך בכתפינו ונניח לו. נזכיר בקצרה כמה מנזקי אי-השוויון החודרים לכל חלקה בחיינו וממחזרים את התופעה :
גברים ונשים נלחמים על גבם של ילדיהם וכך נמנעת מהם חווית השותפות הצוותית החיונית לגידול ילדים. נשים תובעות יותר שותפות ונוכחות רגשית ופיזית בחיי הילדים. הגברים נמנעים בהסבירם כי עליהם לעבוד קשה והרבה כדי לשרוד. נשים עובדות לוקחות על עצמן עול כפול, נשחקות פיזית ורגשית ו"מוציאות" את כעסיהן ותסכוליהן על ילדיהן ובני זוגן. הגבר המרגיש שנעשה לו עוול "מחזיר" לה בדרכו – משכלול אסטרטגיית היעדרויותיו, דרך מריבות כוחניות ועד שתיקות ובגידות. מתקרים מלמדים אותנו כי היעדרות פסיכולוגית של אבות מחיי ילדיהם מגבירה את סיכוי ההתנהגות האלימה, בעיקר בקרב בנים.
מאתיים אלף גברים מכים נשים בכל שנה, ויש עוד מאות רבות של מקרי אונס ותקיפה מינית. רק חלק מהמקרים מדווחים למרכזי הסיוע לנשים שנפלו קורבן לאלימותם של גברים.
שעורי הפנויים והפנויות בחברתנו הולכים וגדלים. משבר אמון ביחסי המינים מציב את הגברים בצד של החוששים ממחויבות ואת הנשים בצד של "הקופצות ממיטה למיטה". פריחתם של משרדי השידוכים השמרניים והחדשניים, כולל הכרויות דרך האינטרנט, רק תעיד על המצוקה. עליה בשיעור הנשים המוותרות על קשר זוגי ומביאות ילד לעולם בגפן היא אות לייאוש ממציאת קשר קבוע.
חווית האינטימיות בין גברים ונשים, גם בקרב אלה שלא פרקו את נישואיהם, נמצאת בסכנה. ניגודי אינטרסים לכאורה (חלוקת תפקידים, ביטויי חיבה ותמיכה, מין, כסף, סגנון בילוי, משפחות מוצא ועוד ועוד), כאשר כל צד נילחם על זכויותיו, משאיר אותם במקרים רבים מותשים ומנוכרים זה לזו.
יחסי עבודה קשים: הטרדות מיניות סמויות וגלויות, ושעות עבודה ארוכות מאד דוחקים נשים הצידה. אפשרות הקידום קיימת רק לנשים המוכנות לעבוד "כמו גברים". הנזק למשפחה, כמו גם לפרט, הוא עצום.

הדברים נכתבים בעיצומו של משבר קשה בינינו לבין הפלשתינאים, כאשר שולחן המשא ומתן פינה את מקומו לאינתיפאדת אל-אקצה ולאלימות הדדית. אי אפשר שלא להקיש בין האלימות במגזר הפוליטי לבין האלימות המשתוללת בין גברים ונשים והבאה לביטוי יומיומי במקרי רצח, בהטרדות מיניות ובעליה ניכרת במקרי הגירושים. אלימות קשה דומה לפרפורים אחרונים ומרדניים של תבניות חשיבה מיושנות המניחות כי מה שאי אפשר לקחת בכוח צריך לקחת ביותר כוח. אלימות, יש לומר בתוקף, יכולה לצמוח היכן ששוררים יחסים היררכיים כוחניים ההודפים בציניות את אופציית השוויון. במילים אחרות, התרופה לאלימות בכל המגזרים טמונה באימוץ השוויון כדרך חיים.

מול רעיונות חדשים המדגישים הרמוניה ושלום ביחסי אנוש כמו גם ביחסי מדינות, נדמית האלימות הנשענת על הנחת העליונות, כמשהו אנכרוניסטי המסרב לצאת מתוך חיינו. ההתמודדות איתה מחייבת הבנה למצוקתם האמיתית של גברים שהאלימות והשמירה על "עליונות", מדומה או אמיתית, היא להם מעוז אחרון. אך עלינו גם לרדת לעומק החוויה הנשית המושיטה ידה לשוויון, נוגעת בפרי הנחשק וטועמת מעט ממנו ומניחה. מאות שנות דיכוי מתמשך שתגמולים בצדו, יצר תבניות חשיבה "נשיות": הנשים רואות בגבר את המנהיג שאמור להוביל אותן לאושר. ההרגל "לקבל" את אות האושר מגבר הוא עמוק ומושרש בנפשן של הנשים, באופן שמונע מנשים רבות מדי לראות מעבר לאופק. התמודדות עם נושא השוויון תחייב אותנו, אם כן, לרדת גם לעומקה של סוגיה זו.

 

2. בין הדמדומים – בין ישן לחדש

יצחק מרדכי, מצביא בעל עבר מפואר, מועמד לראשות הממשלה ושר, הפסיד במשפט בו נתבע על הטרדה מינית ובכך איבד את עולמו הפרטי ועתידו הפוליטי. התמונות שהובאו על מרקע הטלביזיה, עם צאתו מאולם בית המשפט, לאחר הקראת גזר דינו, ממחישות באופן דרמטי את שעת בין הדמדומים בין גברים לנשים. מצד אחד עמדה שורת נשים והניפה כרזות של ניצחון ומעבר ניצבה קבוצת גברים, חבריו ואחרים שחברו להם, ומחו בתוקף, בלעג, באזהרת איום, על מה שהם סברו היא הפקרת חברם לקורבן – כי "הרי כולם עשו ועושים את זה". קולות "הניצחון" הרמים, משני הצדדים, הם קולות של מלחמה.
מה מעכב גברים ונשים לראות את האור בקצה המנהרה, את יחסי השוויון האפשריים בין המינים?

החוויה הנשית – שחרור אבל לא במלוא המחיר …

החתירה העיקשת לשוויון מלא ביחסי המינים זכתה במהלך שנות מאבקן של נשים ליחסי ציבור גרועים שבגרועים. לאחר שמחת הניצחון על ההישגים הראשונים, שלוותה בצפייה לשינויים מפליגים בכל תחומי החיים, הלכה והתבהרה אט-אט התמונה. נשים למדו כי שמחת הניצחון הייתה מוקדמת, העובדות הקשות שצוינו לעיל מהוות תזכורת יומיומית כי חזון השוויון תקוע חזק עד כדי תחושת חוסר אונים. ואם נוסיף לכך את הסביבה בה אנו חיים, סביבה מזרח-תיכונית בה אנחנו הישראלים הצד החזק; אנו מדברים בשפת הכוח ותמהים מדוע הצד השני מסרב להידבר. לא יפלא הדבר כי רובנו, ובכלל זה נשים רבות, תופסים את החתירה לשוויון כמרדף אחר הרוח – משהו שבמקרה הטוב הוא חסר תועלת, כלומר מניב פירורי הישגים דלים, ובמקרה הרע – הרסני להרמוניה המשפחתית ומאיץ את האלימות בין גברים ונשים. רבים ורבות בינינו כופרים בחזון השוויון ואף צופים הרס למשיכה המינית, המבוססת מקדמת דנא על עליונותו של הגבר. יש אף טוענים כי השוויון יטשטש את ההבדלים בין המינים ויגרום בכך נזק לצאצאים, שלא לדבר על הרס הרומנטיקה והסדר החברתי היציב.
על רקע זה ננסה להבין את המוקשים העיקריים העומדים בדרכן של נשים מודרניות ומונעות מהן להאמין בשוויון כדרך חיים אפשרית.

 

מוקש  'אהובי הוא מדכאי'
בשונה מתנועות מחאה חברתיות להשוואת זכויות, המאבק להשוואת זכויות האישה מעמת אותה עם "האויב – המדכא" שהוא גם דמות אינטימית בחייה – בן, אבא, בן זוג, חבר. עובדה זו יוצרת עבור רוב הנשים מצב בלתי אפשרי המייצר אשמה, פחד ובעיקר תחושה אמביולנטית רווית קונפליקטים פנימיים, או במילים אחרות – מלכוד. אם תזדהה עם הרעיון הפמניסטי בגלוי, עליה לנקוט עמדה נחרצת כנגד האנשים הקרובים לה ביותר. אם לא תנקוט עמדה – היא מנציחה את עמדת הקורבן בה היא שרויה.
הפתרון שנשים רבות נוקטות הוא להכחיש את הבעיה, לעקוף אותה או לפעול בשקט למען השוואת זכויותיהן מבלי להצהיר על כך באופן גלוי.

מוקש 'מסך העיוורון' – מוטב לא לראות את מה שאי-אפשר לתקן…
אחת התופעות התמוהות, הקשות, העומדות כ"תקרת זכוכית" פסיכולוגית בין האישה לבין יכולת התחברותה לערכים אוניברסאליים כמו הוגנות ושוויון, היא אמונתה כי חלוקת התפקידים הבלתי שוויונית – הוגנת. מחקרם של לנון ורוזנפלד  1994),(Lennon and Rosenfield מלמד אותנו כי למרות שנשים עושות 50% יותר עבודות בית מהגברים, הרוב מאמינות כי סידור זה הוגן. ועוד אנו לומדים כי הנטייה להצהיר על סידור בלתי הוגן כהוגן, (על פי אמות מידה, לכאורה, אובייקטיביות-אוניברסאליות), נמצאה בקרב נשים שהיו חסרות אלטרנטיביות ומשאבים כלכליים. לעומתן, נשים שהיו מודעות למצבן הבלתי שוויוני, חוו מצוקה יותר גדולה. אבל זאת כבר ידענו מסיפור גן העדן. העונש על אכילת התפוח – פתיחת שערי התודעה, הביא אתו הרבה מכאוב.
עוד הסבר מעניין לתופעה זו, כמו גם לתופעות אחרות בנישואים, אנו יכולים למצוא בתיאורית החליפין החברתיים. תיאוריה זו מדברת על עלויות – נקודות תורפה או חולשה, על פי הגדרתם החברתית, ועל תגמולים – יתרונות יחסיים, שיש לאדם על זולתו. להיות גבר הוא "נכס". להיות גבר "מפרנס טוב" הוא נכס עוד יותר נחשב. להיות אישה 'לא עובדת' או משתכרת פחות מבעלה ותלויה בו כלכלית ייחשב לעלות. אישה עובדת אף היא נחשבת לעלות – בעיני בן זוגה המעדיף, ולו באופן בלתי מודע, שתהיה 'לפי המודל הישן' – במינון הנכון… איך שלא תנהג – 'היא עולה יותר', ולפיכך היא מחויבת בפיצוי, במתן תגמול למי שהביא לה 'נכסים'. עבודות בית, טיפול בילדים, וויתורים והסתגלות לצרכיו הם התגמול 'ההוגן' – לדעת שני בני הזוג, שהיא מחויבת בו. האמבילנטיות הנשית נישאת על מסרים כפולים אלה. דרכן של נשים להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי הזה הוא להפנים את אמונתו של הגבר שסידור זה צודק – לשני הצדדים.

תפיסת מצב כהוגן או לא הוגן היא, אם כן, בזיקה ישירה ליכולתנו הנפשית להכיר במצב "כפי שהוא". ההכרה, ככל שתפגיש את האדם במציאות כואבת יותר, דורשת כוחות נפש גדולים שהולכים לאיבוד במקרים כה רבים, כאשר מעמדו או מעמדה ביחסים ההיררכיים הוא נטול כוח. מאות שנים של יחסים היררכיים בין גברים לנשים הותירו אותן ללא כוח הראיה. היכולת הפנימית להעריך את יחסי הכוח במונחים של הוגנות נובע אכן מראיה אמיצה ובלתי סטריאוטיפית, ראיה שאינה נתמכת על-ידי המוסדות החברתיים, אך כבר קנתה לה אחיזה מספיק חזקה בחשיבה האנושית המתקדמת. כדי להתגבר על המחסום הקשה מכל – התנגדותו של בן הזוג, נדרשת מידה גדולה של עצמאות מהשבתית וכלכלית.

 

מוקש  הפחד מאובדן הנשיות –  "הסחורה" הישנה והטובה …
אישה מודרנית, גם אם היא דעתנית ומשכילה, ועצמאית ברוחה לא תוכל להימלט מהתמונות. לאן שתלך היא תראה תמונות של נשים צעירות ונחשקות, דקיקות למראה, בעלות חזות נשית מושלמת. הן נשקפות אליה מכל עבר – מהשבועונים, מהסרטים, מהפרסומות. הן מפגינות את יופיין ואוצרות נשיותן באופן שמשאיר אותה מבוישת ומלאת ספקות באשר לנשיותה. נשים גדלות על מיתוס הנשיות שסמליו בהופעה חיצונית "צעירה לנצח" ובאורחות התנהגות המפתות את הגבר להפגין את גבריותו – עליונותו. אף לא אחד מאתנו יודע/ת באמת מהי דמותה של הנשיות החדשה באמת, נשיות שהיא משוחררת מהצווים הישנים ומתירה לאישה להיות מה שהיא רוצה להיות – מטופחת או לא, מגדלת ילדים או לא, אשת איש או לא, עדינה ומעניקה או לא…

סקר שהוזמן לאחרונה על-ידי נעמת על עמדותיהן של נשים וגברים לסוגיות חיים שונות הקשורות לשוויון בין המינים הוציא את אחד השדים מהארון. מספר גדול למדי של הגברים המרואיינים בסקר השיב כי הם רואים את האישה המודרנית כפחות נשית. תשובה מוחצת בעליל המשקפת את דעתם של רבים מהגברים עלינו. זוהי דוגמא למימושו של אחד הפחדים העמוקים שגברים יכולים להניף כחרב מתהפכת מעל צווארנו…
החברה הישראלית בהישענותה על ערכים מסורתיים מצד אחד, ובהאדירה את התרבות המאצ'ואיסטית-ביטחוניסטית מצד שני, לא משאירה לנשים מרחב תמרון גדול. מצוות האימהות לנשים כאן בישראל של היום חזקה כבעבר. חריגה ממצווה זו תעורר אימה גם בקרב הנשים המתקדמות ביותר. הפחד לאבד את עוגני הנשיות המוכרת הוא חזק בעיקר כשאין, עדין, על מה להישען, וכאשר אין סביבה התומכת בהגמשת הדימוי הנשי. אם נוסיף לכך את הזיכרון הקולקטיבי שיש למרבית הנשים על "האישה הפמניסטית שורפת החזיות", זו שהלכה עם השחרור עד הקצה, לבשה בגדי גברים, לא גילחה את רגליה והתנהלה כמו גבר…אנו בדרך ללא מוצא. מאז אומנם התעדנה דמותה, אך הפחד שריר וקיים בזכרונותיהן של מרבית הנשים. הפחד הוא הנשק הישן והחזק כנגד הקדמה. גם אם אישה צועדת קדימה בבטחה היא עלולה לשמוע את קולות הפחד מסביבתה:
"היזהרי! הוא עלול לנטוש אותך לטובת אישה צעירה ונשית"…
"את מותחת את החבל יותר מדי…תראי מה קורה לילדים שלך"…
"את הופכת את בעלך לסמרטוט"…
 
הפחד שתפגעי בגבריותו, שאת כבר יודעת כמה היא שברירית, הפחד הזה הוא כחרב פיפיות. שהרי אם הוא ירגיש "פחות גבר" האישה עלולה להישאר בלי "גבר אמיתי", כלומר עליה לשמור על אש גבריותו באותן שיטות ישנות וטובות כדי שהוא והיא יוכלו להמשיך במשחק הישן למען הביטחון הרגשי של שניהם. עולם שלם של רגשות מסוכסכים העובדים כנגד עצמה, כנגד שכלה הטוב ואמונותיה. הקולות הללו ממלאים את לבה בספקות ואשמה ומהווים שכבה עבה בתקרת הזכוכית הפנימית.

 

מוקש הכעס – למה מוטל על האישה לעשות את הצעד הראשון לפיוס?. . .
אני (רבקה) מודה כי קריאת הפרקים הראשונים בספרה המרתק של ידידתי ד"ר צביה גרנות – "לסדר את המיטה הזוגית" (זמורה ביתן, 2001) עוררו בי אי-נוחות. הנחת היסוד המובילה אותה כי השוויון נכשל בשל סגנונן הלוחמני של הנשים, וכי אם יש לנו סיכוי בשיקום היחסים הוא נעוץ בחזרה ל"מהות הנשית" שלנו, כלומר להיות המנהיגות הרגשיות של הקשר. בהטילה את כל כובד האחריות על שיקום היחסים על האישה היא "הציתה" בתוכי את הפתיל הקצר שאני פוגשת בקרב נשים כה רבות – פתיל הכעס – "למה זה שוב מוטל עלינו?" ככל שהתקדמתי בקריאה ירדתי לסוף דעתה של המחברת המאמינה ביכולות הנשיות להתעלות מעל מה שהיא מכנה "מפלס האגו" ולהזמין את עצמה ואת בן זוגה לחוויית יחסים יותר אינטליגנטית, נקיה מפגיעות הדדיות. השאלה הנשאלת היא איך תעבור האישה את מחסום הכעס שנצבר בתוכה לאחר שנים של כאב ותסכולים?
לכעס פנים הפכפכות. מצד אחד הוא מניע את האישה לבטא את מחאתה כנגד אי-הצדק הנגרם לה. הכעס מעורר בה אנרגיות רדומות להילחם על זכויות המגיעות לה בדין, לא בחסד. אך לכעס פנים מכוערות והרסניות. בדרך אל "הצדק שלה" היא מונעת מכוחם של חסכים וקיפוחים. היא לא יכולה לראות אלא את עצמה בלבד. אין לה עניין לראות את האיש ומצוקותיו. היא רוצה צדק כאן ועכשיו. לפעמים כל מה שתרצה זו נקמה פשוטה. נשים למדו להילחם בסגנון כוחני, רצוף בהשפלות ודריכה על נקודות תורפה של הגברים שלהן. הגברים אינם טומנים ידם בצלחת, והתוצאות ידועות לכול. הפרדוקס, אם כן, טמון במצב האישה. כיצד תוכל להתעלות מעל עצמה המקופח ולהושיט לו יד כאשר הוא בצד המקפח? מצד שני, אם לא תושיט לו יד היא עלולה להישאר בלעדיו, אימת כל אישה שיודעת משהו על 'שוק הבשר' של הפנויים והפנויות. כך נשים מתנדנדות בין צורכי הכעס לצורכי הקשר. בהמתינן למחווה מצד האיש הן מגבירות את תלותן בו. בהושיטן לו יד נדיבה וחכמת הניסיון הן חשות שהן מוותרות פעם אחת יותר מדי. כך הן חשות, אלא אם כן חצו את מפלס האגו וטיפלו בנפשן הפצועה בדרך שאדם בוגר מטפל. הדרך לשם קשה ורצופה בספקות ותהיות.

 

מוקש 'אהובי יבנה לי בית' …
החלום על גבר ש"יהיה יותר" ויעניק הגנה וביטחון כלכלי לא עזב באמת את מחוזות הנפש הנשית. מחקרים על פנויים ופנויות מהשנים האחרונות מדגימים זאת :
1. גברים ונשים ממשיכים "למכור" את עצמם באמצעות ערכים סטריאוטיפיים. בשנת 1991 יותר מאשר בשנת 1986. גברים "מכרו" סטטוס והשכלה וחיפשו נשים יפות ומושכות.(Willis 1993).
2. המשחק הישן ממשיך. הנערות לומדות את הכללים המוכרים.
 (play and teasing behavior – Moore 1995).
3. נשים מוסיפות ל"רשימת המכירות" שלהן גם את השכלתן והקריירה שלהן. הגברים מחפשים ומוכרים, כאמור, את החומרים הישנים.
 (Bolig, Stein and Mckenry 1984).
4. בפגישה הראשונה כל מין שומר על תפקידיו הסטריאוטיפיים – נשים נשארות בספירה הפרטית – הופעה חיצונית, שליטה ושמירה על המיניות שלהן, וגברים נשארים בספירה הציבורית – תכנון הפגישה ומימונה.
 (Rose and Frieze 1989).

במונחים של תיאורית החליפין אפשר לומר כי גברים ונשים ממשיכים "לסחור ב"נכסים" וב"עלויות" הישנים. הנשים מוסיפות לנכסים שלהן גם השכלה וקריירה. שינוי זה אינו עובד תמיד לטובתן. גברים (גם הנשואים) מדווחים על פחות שביעות רצון מאישה ליבראלית (1976 , Burke and Wier בתוך שחר, 1988). עם זאת, שביעות הרצון של גבר מיחסים ליבראליים גדלה – כאשר הוא המוביל והיוזם לסוג יחסים כאלה. נשים ממולכדות אפוא בין מה ששיכלן אומר להן על שוויון לבין קריאה נכונה של הקודים הישנים. כמו כן עליהן להתמודד עם הגעגוע ל"נסיך על הסוס הלבן" הנובע מתהומות נפשה של "האישה הקדומה" – זו האישה הממשיכה לראות בגבר שם נירדף לגואל. שוויון אמיתי בין גבר לאישה הקורע את מסך העשן העוטף את הגבר "הכול יכול" איננו ניתפס, לצערנו, בקרב נשים רבות כפרס, אלא כאילוץ לא נעים. וכך, לפי שיטת הכלים השלובים, הוא והיא ממשיכים בהתרוצצות פנימית וחיצונית למימוש הפנטזיה.

 

מוקש הנוחות – מה רע לי?…
כאשר אישה בוחנת את חייה בפרספקטיבה הנשענת על חכמת חיים מקובלת ועושה את המאזן של היש והאין, היא עשויה לסכם לעצמה סיכום חיובי תוך שהיא מציצה לרשימת היש: בעל, ילדים, משפחה, פרנסה, חיי חברה, החופש לצאת ולבוא, בילויים… מה עוד צריכה אישה בחייה? נכון שחסר משהו פה ושם, אבל העיקר הבריאות. ואם תשווה את רשימת היש שלה, לרשימות החסרות של נשים מוכות גורל, תאמר לעצמה, במנוד ראש, שבאמת אין לה על מה להתלונן. אם "שכחה" לרגע להודות על גורלה הטוב, ימצא תמיד מישהו, לייתר דיוק מישהי, בסביבתה שתזכיר לה עד כמה שפר גורלה. הפיתוי להמשיך כמו קודם הוא אחד המוקשים החלקלקים והסמויים מהעין המהווים ציפוי חלק אך עבה במיוחד באותה תקרת זכוכית פנימית. בשביל מה לשנות? מה רע עכשיו? הרי "יש לך הכל", "את עושה מה שאת רוצה". המאבקים לא בשבילך. השוויון דורש עבודה קשה, ובעיקר אחריות גדולה. בשביל מה לך?

כדי לחזק את עמדת הנוחות תספק האישה לעצמה, בעזרת חברותיה ובני משפחתה, נימוקי עזר. למשל, נשות קריירה שהרסו את משפחתן או לא נישאו מעולם, הנזקים האיומים הנגרמים לילדיהן של נשות קריירה, בעיות בריאות "גבריות" הפוקדות נשות קריירה, עצבנות, תוקפנות, העדר פנאי, שלא לדבר על התמודדות יומיומית שוחקת עם "הג'ונגל הגברי". בקיצור, מרעין בישין מכל הסוגים והמינים. רק מטורפת תבחר בחיים מעין אלה. די לראות בחלחלה את המחיר הכבד שגברים משלמים – היעדרותם מחיי ילדיהם, פגיעה בקשריהם האינטימיים, פגיעה בבריאותם וקיצור חייהם כתוצאה מאחריות, תחרותיות אכזרית ומרוץ אחר סטטוס וכסף בשדות הקרב של החיים. לשם מה להצטרף לעולם המטורף שלהם?
המוקשים הללו ועוד רבים אחרים בונים בנפשה של האישה את חומת הספקות העבה ותקרת הזכוכית הפנימית. ברגעים שנידמה לה שהיא מוכנה לשינוי, דווקא אז הספקות מתגנבים. היא נקרעת מחדש בין הרצון שלה לעמוד על זכויותיה להתפתח כאדם שלם לבין מחויבויותיה ופחדיה המחברים אותה למציאות המוכרת לה.

החוויה הגברית – בין ייאוש לצמיחתו של מודל גבריות חדשה
 "הוא יגן עליה ויפרנס אותה והיא בתמורה תגדל את הילדים ותהיה יפה בשבילו" – זו תמצית העסקה החברתית-כלכלית-פסיכולוגית שעיצבה את יחסי נשים וגברים דורות רבים. נכנה אותה עסקת 'טרזן-ג'ין'. מחירה הגבוה של 'העסקה' הזו מבחינתן של נשים מוכר לכול, אך על המחיר הגבוה שמשלמים גברים על המאמץ לתפקד כמפרנס וכמגן, כמעט ואין מדברים. אחד התנאים ההכרחיים לתפקוד כ'טרזן' הוא פיתוח 'אישיות דוברמנית'. מאפייני אישיות 'גברית' זו הם : הסתרת פחד וחולשה בכל מהיר, התכחשות לכל רגש או התנהגות העלולים להתפרש כנשיים, חשיבה 'רציונאלית וכלכלית'. מאחר והגדרת הגבריות הזו שוללת ביטוי אמיתי ואותנטי של הגבר כאדם, נוצר פער עמוק בין התדמית שגברים מנסים ליצור לעצמם, לבין מי שהם באמת. פער זה מייצר לחץ נפשי הניזון מבושה, תסכול ופחד להתגלות בפני עצמו ובפני הזולת כמי שלא פרע את התחייבותו.
למרות שרוב מוסדות הכוח בחברה – ממשלה, כנסת, בנקים, צבא, משטרה ואחרים – נשלטים על-ידי גברים, הרי רוב הגברים אינם שולטים בשום מוסד, אלא נשלטים על-ידי מיעוט של גברים אחרים וכלואים במבנים בירוקרטיים ההופכים אותם ל'ברגים קטנים' שהמרחק בינם לבין 'טרזן' הוא כמרחק מזרח ממערב. מצב זה כשלעצמו, עם כל היותו קשה, אין בו כדי להסביר את קריסת הגבריות הישנה, ואת משבר הזהות העמוק בו שרויים מיליוני גברים ברחבי העולם המערבי. הקש ששבר את גבה של הגבריות הישנה והביא למשבר זהות עמוק בקרב גברים, קשור להתעצמותה הפסיכולוגית והכלכלית של האישה, התעצמות שנטלה מהגבר את זכות היתר האחרונה שלו – השליטה בתא המשפחתי. התעצמות זו היא שנעצה את המסמר האחרון בארון המתים של הגבריות הישנה והולידה את הגבר הנואש.

 

הולדתו של הגבר הנואש
שיברה של הגבריות הישנה הוליד את 'הגבר הנואש'. זהו גבר המתבונן בנשים החדשות בתערובת של הערכה, משיכה ופחד. מחד הוא מעריך ונימשך אל עצמתן הרגשית ושיכלן, מאידך הוא יודע שלא יוכל לעמוד בציפיותיהן. הגבר הנואש חש באכזבתה של "ג'יין" ממנו ואינו יודע מה עליו לעשות על מנת לשוב ולזכות באהבתה. אותן תכונות 'דוברמניות' שבזכותן ניבחר על-ידי בת זוגו – ביטחון עצמי, נחישות ושאפתנות – הופכות לאחר שנת הנישואין הראשונה לבומרנג. מתברר לו שציוד הלוחם, שעמו הגיע לנישואין אינו מתאים לחיים זוגיים ומשפחתיים, וכי אין הוא מצויד בכלים חיוניים כמו הקשבה למצוקות בת זוגו וילדיו, טיפול ופינוק, ביטוי רגשותיו, פתרון בעיות בדרך של משא ומתן בגובה העיניים ופשרות. הגבר הנואש למד להיאבק, להתווכח, לנצח. נקודה. לעתים מבין הגבר הנואש כי הסגנון הכוחני הורס כל חלקה טובה ביחסיו עם בת זוגו וילדיו, אך למרות זאת אין הוא יודע, ולעתים אף אינו יכול ואינו רוצה להשתנות. במקום להשתנות בוחר הגבר הנואש לראות את עצמו כקורבן של בת זוגו, אותה הוא תופס ככפוית תודה על השקעתו העצומה במילוי חלקו בעסקת 'טרזן וג'יין'.

עמדת הקורבן מובילה את הגבר לשלושה דפוסי התמודדות נואשים: א. אלימות מילולית או פיזית ב. התחמקות ממחויבות ומאינטימיות רגשית. ג. בריחה להתמכרויות 'הגבריות' : עבודת יתר, צפייה מופרזת בספורט, התמכרות לאינטרנט, ובמקרים קיצוניים יותר – בגידות, הימורים, אלכוהוליזם וסמים.

כאשר הגבר הנואש – בין אם הוא שר או מנכ"ל, פועל או פקיד – מתבונן במראה, משתקפת אליו בבואה מכוערת ומפחידה : מתנשא כרוני, אלים מילולית או פיזית כלפי ילדיו ובת זוגו, מנהל מאבקי אגו עם 'כל דבר שזז, מתנשא כלפי נשים, מטריד מינית במשרד וברחוב, מפלה ביודעין -שלא ביודעין נשים בשכרן, עוצר את קידומן לעמדות ניהול בכירות ולמשרות פוליטיות, צרכן זנות ופורנוגרפיה ושותף פסיבי לסחר בנשים. לעתים הוא מתחמק כרוני מבבואתו שלו ושוקע בפאסיביות מדאיגה שעלולה לגרור אותו לדיכאון סמוי (טרנס ריל, "אני לא רוצה לדבר על זה").

 

מיהם הגברים הנואשים ?
הגבר הנואש הוא האב המנסה לתפוס מקום יותר משמעותי בחיי ילדיו ואינו יודע כיצד לעשות זאת. זהו גבר החוזר על שגיאות אביו וסבו : סמכותי ונוקשה כלפי ילדיו, משאיר את הטיפול בהם לבת זוגו, חוזר הביתה מאוחר ואינו נוכח פיזית ופסיכולוגית בחיי ילדיו.

הגבר הנואש הוא זה שמגלה עם שובו הביתה שאשתו ממשיכה בהתלהבות בשיחת הטלפון עם חברתה ואינה מתייחסת אליו, משום שבעצם וויתרה על תקשורת רגשית אתו.
הגבר הנואש הוא זה המגלה שכאשר הוא נענה להזמנה הנשית, להסיר את השריון הרגשי, לחשוף את פגיעותו ולשתף אותה במצוקותיו, לא זו בלבד שאינו מתקבל באמפטיה, אלא סופג מקלחת של לעג, קוצר רוח, והתייחסות אירונית מתנשאת: "אז מה! צריך לרחם עליך, הקוזאק הנגזל שלנו"?
הגבר הנואש הוא הגבר המחזר אחרי אישה בעדינות, נוהג בה כבוד ומתקשר עמה בגובה העיניים, אולם מאבד נקודות ומפסיד אותה לגבר השופע מצ'ואיזם אדנותי.
הגבר הנואש הוא הגבר הבוחר במקצוע הנחשב ל'נשי' – גנן ילדים, למשל – וסופג חשדנות, לעג וביקורת הן מנשים והן מגברים.
הגבר הנואש הוא הגבר העסוק במרדף אובססיבי אחרי מין. הוא נואש מפני שהאקט המיני – מספק ככל שיהיה – לעולם לא יהיה תחליף הולם לצרכיו האמיתיים שדוכאו על-ידי התרבות המאצ'ואיסטית, שהם הצורך בקרבה, בחיבה, באינטימיות, במגע פיזי אוהב.

הגבר הנואש הוא הגבר ההומוסקסואל הנאלץ להחביא את זהותו המינית ולהתבייש בה, מפני שהוא חי בחברה מאצ'ואיסטית הלועגת ומענישה בחומרה כל חריגה מהנורמה ההטרו-סכסואלית.
הגבר הנואש הוא זה המנסה להיות גבר מודרני נאור וניקרע בין המחויבות למשפחתו לבין המחויבות לעולם העבודה והקריירה. בנסותו לתפקד בשני העולמות הוא יוצא קירח מכאן ומכאן.
הגבר הנואש הוא הגבר המפוטר מעבודתו, המובטל, הנכשל בתפקידו. זהו גבר המגלה שטעה בכך שהניח את כל 'ביצי' הערך העצמי שלו בקן עולם העבודה והקריירה וכשביצים אלה נשברות, עולמו חרב עליו והוא מרגיש מרוקן וחסר ערך.

הגבר הנואש הוא הנער הרגיש המתגייס לצבא ועובר מסכת טרטורים והתעללויות במטרה – כך משקרים לו – להופכו לחייל, שם נרדף ל'גבר אמיתי'. הוא נואש מפני שאם ימרוד בנורמות האלימות שכופים עליו הוא ינודה כ'חנון', 'לא גבר'. אם יפנים את הנורמות הללו, הוא יבגוד בערכיו ויהיה ל'דוברמן רגשי'.
הגבר הנואש הוא זה הנותר בודד והמום כאשר אשתו מודיעה לו שהיא רוצה להתגרש ממנו, מבלי שיש לו שמץ של מושג מדוע, ומבלי שיש לו כלים כדי להפיק לקחים מכישלון נישואיו.
הגבר הנואש הוא זה המגלה את הקלות הבלתי נסבלת בה הוא עלול למצוא את עצמו מנותק מילדיו, מורחק מביתו ואף כלוא בתא מעצר בעקבות תלונות שווא של בת זוגו על אלימות או על ניצול מיני של ילדיו. זהו גבר המגלה שמרבית השופטים אינם רואים אותו כמתאים לגדל את ילדיו ונוטים להעניק את המשמורת על הילדים לאם ילדיו.
הגבר הנואש מגלה כי מרבית עובדי הרווחה המטפלים בענייניו הן נשים, שאותן הוא תופס כמזדהות וכמייצגות את האינטרסים של גרושתו, ולא את האינטרסים שלו. בצדק או שלא בצדק הוא חווה אותן כמי שפוחדות ממנו, משתדלות להימנע מדיאלוג כן עמו, וכמי שבהמלצותיהן לבתי המשפט נוטות לטובתה של בת זוגו לשעבר.
הגבר הנואש הוא הגבר שבעת גירושיו מגלה בעיניים כלות כי בעוד שהוא נופל מעץ נישואיו נפילת התרסקות, בודד וללא שום תמיכה, בת זוגו לשעבר זוכה לרשת ביטחון שפורסות לה ארגוני הנשים, רשת הכוללת יעוץ משפטי, קבוצות תמיכה, טיפול נפשי ועידוד מוראלי.

הגבר הנואש הוא הגבר הממורמר על כך שאמצעי התקשורת מגלים הזדהות ואמפטיה למצוקתן של נשים בעוד מצוקתו שלו אינה נשמעת כלל. למגינת ליבו הוא נוכח לדעת כי בכל הנוגע לנושאי זוגיות ומשפחה – הוא תמיד בתפקיד ה'איש הרע' ובת זוגו היא הקורבן.

הגבר הנואש הוא זה המטיל את האשמה בכישלון נישואיו, על 'הפמיניסטיות' וארגוני הנשים. הוא בטוח שהן מסיתות נגד גברים ו'מכניסות לה רעיונות לראש'. זהו גבר המפתח שנאת נשים, ומזדהה עם גברים שהטרידו מינית, אנסו, הכו או רצחו את בנות זוגן. זהו גבר המלהיט בתוכו הר געש של זעם ונקמה שעתיד לפרוץ באלימות כלפי בת זוגו, ילדיו, על הכביש, וכנגד כל מי שמותר מבחינה חברתית להתייחס אליו כאל שק חבטות.
הגבר הנואש הוא זה שלאחר גירושיו נחפז לקשר נוסף ומגלה מאוחר מדי כי הבעיות ביחסיו עם נשים – אותן בעיות עצמן – חוזרות על עצמן ביתר שאת.
הגבר הנואש הוא בן העם הכבוש, העובד הזר, בן העדה האחרת, העולה החדש, ואחרים. הוא נואש מפני שנוסף לדיכוי הרגשי שלו כגבר, הוא משמש שק חבטות לתסכוליהם של הגברים הנואשים הנמצאים מעליו בסולם החברתי. בת זוגו וילדיו הופכים להיות קורבנות הדיכוי הכפול שלו וסופגים מנת אלימות כפולה.

הגבר הנואש כ"תקרת הזכוכית" של השוויון
הגבר הנואש הוא הבלם העיקש האחרון של השוויון בין נשים וגברים. זהו הגבר שבלהט מהפיכת שחרור האישה נישכח מאחור, ושמצוקתו אינה עולה על סדר היום הפמיניסטי. זהו גבר פגוע ומושפל שאינו רוצה ואינו יכול להיות אמפאטי למצוקתן של נשים, ובודאי לא שותף למאבקן לשוויון. זהו גבר שאינו מודע למצוקתו, ועל כן במקום לבטאה ישירות ובאומץ הוא מתרגם את כאבו לכעס ושנאת נשים. המסר של הגבר הזה לנשים הוא חד משמעי : "אתן יכולות לחוקק את החוקים המתקדמים ביותר למען שוויון האישה, אתן יכולות לאלץ אותי לציית לחוקים הללו, אתן אפילו יכולות לגרום לי להיות 'פוליטיקלי קורקט' ולהצהיר שאני פמיניסט, אבל דבר אחד לעולם לא תוכלו לעשות – לא תוכלו לאלץ אותי לנטוש את תחושת הבוז והעליונות שלי כלפיכן. כל עוד אני תקוע בעסקת 'טרזן-ג'יין' אתן תהיו תקועות אתי. ומה בינתיים! מבחינתי, אתן רוצות חילות בקומנדו הימי! בסדר, .אתן רוצות טייסות קרביות בחיל האוויר! בסדר. אתן רוצות עוד אישה או שתיים במקום ריאלי ברשימת המועמדים לכנסת! אין בעיות. אבל דעי לך אישה פמיניסטית שלי, כי מבחינתי שום דבר לא השתנה. מחר בבוקר, כאשר נגלה שהילד חולה, אני אלך לעבודה ואשאיר אותך לבד אתו, וכשתבקשי שאשתתף יותר בעבודות הבית – אעשה לך טובה ואעזור לך – כשיהיה לי זמן, כמובן. אני אהיה ראש קטן עם הקניות בסופרמרקט, לא אתן לך לגשת למחשב שלי, אעיר לך בהתנשאות על הנהיגה הגרועה שלך, לא ארשה לך לנהוג במכונית שלי, וכשתדברי על פוליטיקה אומר לך – "מה את בכלל מבינה בדברים האלה".

 

ובאשר לעולם העבודה
עולם העבודה הוא ממעוזיה האחרונים של הגבריות הישנה, מעוז שהגבר הנואש הולך ונדחק ממנו. כאן, במקום עבודתו הוא פוגש נשים משכילות ואסרטיביות המתמודדות מולו בטריטוריות שהיו גבריות באופן מסורתי והמאיימות על ההרמוניה שלו. הוא נואש מפני שבניגוד לנשים המרחיבות את הטריטוריות התעסוקתיות שלהן, ממשיך הגבר להצטמצם לעיסוקים ולמקצועות הנחשבים ל'גבריים' ומדיר את רגליו ממקצועות 'נשיים' כגננות, טיפול בילדים בגיל הרך, סיעוד, הוראה ואחרים. "לי אין ברירה. אני עם הגב אל הקיר" אומר הגבר הנואש. "את יכולה לעשות קריירה אבל אני מוכרח לעשות קריירה. אם את נשואה, את יכולה להסתפק בחצי משרה כי יש לך 'מפרנס עיקרי'. אם לא תעבדי ותהיי רק 'עקרת בית' אף אחד לא יגיד שאת 'לא אישה', אבל עלי יביטו כעל 'לא גבר', 'לוזר'. אז אין לי ברירה ואני נלחם. כן, אנו הגברים הנואשים נילחם בחירוף נפש על המעוז האחרון שלנו, ונעשה את זה בצורה הכי מתוחכמת שיכולה להיות, כל כך מתוחכמת שאת, השואפת לקידום אפילו לא תדעי מאיפה זה בא לך. אנחנו הגברים הנואשים נמשיך לקבוע את הדיונים ואת הישיבות החשובות לשעות שבהן אתן צריכות ללכת הביתה לטפל בילדים, נקדם ונצמיח לתפקידים בכירים את החברים שלנו מהצבא, 'נתפור' מכרזים שיתאימו למועמד שלא צריך לרוץ הביתה לטפל בילדים ושלא לוקח חופשות לידה. אנחנו לא נכיר בעבודתכן בבית כשוות ערך לעבודתנו בחוץ, וכל עוד אנחנו שולטים במשרד האוצר – תשכחו מהכרה בעוזרת בית כהוצאה מוכרת למס הכנסה. ואם בכל זאת הצלחת להתקדם למשרת ניהול בכירה! אל דאגה, אנחנו נפיץ שקרים על המיטות שעברת בדרך לקידום. כן, במלחמה כמו במלחמה. ניפגע בכן מתחת לחגורה, בנשיות שלכן. אם אתן אחרי גיל 40 – חפשו אותנו. אנחנו נתפרפר מאחורי גבכן עם נשים צעירות שעדיין מוכנות להביט בנו בהערצה. אתן יכולות להיות שרות בממשלה, חברות כנסת או מנכ"ליות, אבל בשבילנו לעולם תהיו תמיד רק אובייקט מיני. נכנה אתכם 'כוסיות', נביט על השדיים והתחת שלכן, נדבר אליכן בזלזול והתנשאות, נדיר אתכן מ'הטוק-שואוז' בטלביזיה ונזמין לשם רק דוגמניות, זמרות או יפות במיוחד. את הפוליטיקה בנושאי החוץ והביטחון נשאיר לעצמנו.

3. סימנים ראשונים לצמיחתו של מודל יחסים שהוא מעבר למיגדר

תנאים(נורמות) בוני שוויון
נורמות שונות מאד מחוקים שבני אדם יוזמים, מנסחים ומעבירים בשיטות דמוקרטיות. ואילו נורמות חברתיות הן כללי התנהגות המופנמות על-ידי הרוב, הם משהו המתחמק מהעין, בלתי ממוסגר ומנוסח ולכן גם לא נתון לשליטתנו. נורמות נוצרות עם הזמן, כתוצאה ממודעות ציבורית, מלחץ של דעת קהל, לפעמים בזכות מיעוט של פורצי דרך 'משוגעים' המוליך, בראשית הדרך, את המחנה כנגד רצונו. שוויון בין גברים ונשים זקוק לתנאים – לנורמות המגדירות שוויון כעניין לגיטימי יומיומי. שוויון זקוק לתנאים אנושיים מתאימים, קודם כל אנושיים, שכן הללו ישפיעו ממילא על ההתנהלות הפוליטית-כלכלית. נכון, זה נשמע אוטופי, רחוק מהעין, אי-שם בקצה האופק. אולם, כפי שאמרנו בתחילה, אין לנו ברירה. אם לא נתווה את חזון השוויון היום לא יהיו לנו סימני הדרך הנחוצים למסע הארוך שלנו בעתיד. מהם התנאים הללו?
תנאי ראשון – החלת ערכי מוסר אוניברסאליים על יחסי גברים נשים
תנאי שני – יצירת אמון המבוססת על החלפת מידע הדדי

 

תנאי ראשון – החלת ערכי מוסר אוניברסאליים על יחסי גברים נשים
אחד מסימניו המכוערים של אי-השוויון בין בני אדם הוא קיומן של דעות קדומות עד כדי דה-הומניזציה של הצד החלש ביחסים, הצד המדוכא. דה-הומניזציה מאפשרת לצד השולט להחיל שתי תפיסות מוסריות מקבילות: האחת עבור השולטים, בדרך כלל מבוססת על בסיס ערכי אוניברסאלי, והשני – מנותק מהנורמות האוניברסאליות וקובע עבור הצד הנשלט את המותר והאסור – לפי נוחות השולט. כך היה בין שחורים ולבנים, יהודים וגויים (בגולה), הישראלים הכובשים ותושבי השטחים, וכמובן לאורך דורות רבים בין גברים ונשים. ההרגל להחיל שני בסיסים מוסריים הוא כה עמוק עד שבמקרים רבים הוא ניתפס כטבעי, כרצון אלוהים. כדי להתגבר על הרגל מגונה זה הפוגע ביסודות העמוקים ביותר של צדק ושוויון בין בני אדם עלינו קודם להכיר כי כך אנו נוהגים.
החלת נורמות חדשות על חברה הוא תהליך מורכב וארוך, הרבה מעבר לחקיקה. יחד עם זאת חקיקה המביאה לביטוי ערכי צדק ושוויון אוניברסאליים היא התחלה המעניקה לנו עוגן ראשוני להיאחז בו. אולם דווקא דוגמאות מהשנים האחרונות כגון התיקון בחוק להשוואת שכרן של נשים והחוק נגד הטרדה מינית לצד חוקים קודמים האוסרים על הכאת נשים וחוקים חדשים האוסרים על סחר נשים, ממחישים לנו את הפער בין חקיקה צודקת לבין אכיפה 'רשלנית' במקרה הטוב, או התעלמות עד זלזול בחוק עצמו, במקרה החמור יותר – זאת מטעם 'שומרי החוק' – הפרקליטות והמשטרה. הזלזול בחוק אפשרי כל עוד אין לחץ ציבורי מסיבי המאותת לשומרי החוק כי הנורמה החברתית החדשה הצומחת והמצפה להחלת חוק שווה על נשים וגברים לא תסבול עצימת עיניים כאשר מכונת הצדק לא עושה את עבודתה כראוי.

 

תנאי שני –  יצירת אמון המבוססת על החלפת מידע הדדי
אחת התופעות השכיחות ביחסים היררכיים המסייעים למחזורו של אי-השוויון הוא זרימה חד-כיוונית של מידע על עולמו הפנימי של צד אחד בלבד – הצד השולט. לכן מי שנמצא למעלה יודע מעט מאד על מי שנמצא למטה בסולם. לאורך שנים, נשים יודעות הרבה יותר על עולמו של הגבר מאשר גברים יודעים על עולמה של האישה, בדיוק כפי שיהודים בגולה ידעו הרבה יותר על הגויים מאשר הגויים ידעו עליהם, או כפי שכיום הישראלי הכובש יודע הרבה פחות על הפלשתינאי הכבוש ממה שהפלשתינאי יודע עליו. תיקון המעוות דורש מאמץ רגשי ומנטאלי – להכיר בעובדה שאין אנו יודעים ויודעות מספיק על עולמו של זולתנו. נביא להלן, כדוגמא ממחישה, את סיפור הקמתה של התנועה לגבריות חדשה.

'תנועת הגברים נגד אלימות ובעד שוויון בין המינים' (כך נקראה התנועה בגרסתה הראשונה) נוסדה ב1993- ונועדה לגברים בלבד. נקודות המוצא האידיאולוגיות של התנועה היו :
אלימותם של גברים היא תוצר חלוקת התפקידים הסטריאוטיפית בין נשים וגברים, התוחמת את הגבר בתפקידי לחימה ופרנסה, מרחיקה אותו מהבית ומהערכים המשפחתיים : גידול וחינוך ילדים, תקשורת אינטימית, נתינה וקבלה של אמפאטיה, רכות וחום.

הגבריות המצ'ואיסטית מנתקת את הגבר מרגשותיו, מדכאת את יכולתו לבטאם ומטלטלת אותו בין זעם ואלימות לדיכאון ושתיקות.
גברים הם לא רק מחולליה העיקריים של האלימות בחברה, אלא גם קורבנותיה העיקריים.

שוויון בין נשים וגברים יאפשר לגברים להשתחרר מהתפקידים האלימים שהועידה להם החברה, להתמודד עם מצוקותיהם בדרכים בלתי-אלימות ולשפר את איכות החיים שלהם, של משפחותיהם ושל סביבתם החברתית.
למרות שהנחות היסוד של התנועה מצביעות על הצורך של נשים וגברים לפעול יחד למען שוויון, ולמרות פניות של נשים להצטרף לתנועתנו (ובמיוחד פנייתה של הכותבת הראשית של מאמר זה), סירבה התנועה בשבע שנותיה הראשונות לצרף נשים לשורותיה, והקפידה להגדיר את עצמה כתנועה לגברים בלבד. סגירת השורות בפני נשים, יצרה סתירה פנימית : מחד, חרטה התנועה על דגלה את רעיון השוויון בין המינים, ומאידך היא סירבה לקבל נשים לשורותיה. מחד, דגלה התנועה בדיאלוג בין נשים וגברים, ומאידך ניהלה דיאלוג רק בין הגברים לבין עצמם. הסיבה המוצהרת להסתגרות המגדרית הזו הייתה הצורך בגיבוש זהות ולכידות קבוצתית על בסיס של אחוות גברים. סברנו כי כתנועת גברים הפונה לגברים נצליח לצרף גברים רבים למאבק באלימות, יותר משמצליחים לעשות זאת ארגוני הנשים. אולם בינינו לבין עצמנו תהינו האם הסתגרות מפני נשים שלנו אינה אלא אותו פחד עתיק של גברים מדיאלוג שוויוני עם נשים. הפחד לאבד את זהותך הנפרדת כגבר, ולהתערבב עם המורכבות הנשית שאליה אתה כה נמשך וממנה אתה כל כך נרתע?
ההסתגרות המגדרית של תנועות וארגונים העוסקים בשוויון בין המינים, אינה תופעה יוצאת דופן. ארגוני נשים כמו גם ארגוני גברים, עסוקים מדי בכאביהם של בני/בנות מינם ואינם פנויים להתבונן באמפאטיה אלה באלה.
התוצאה היא 'עימות סכום אפס' zero sum conflict)) כל מה שטוב לצד השני הוא רע לצד שלך. ארגוני הגברים נלחמים באפליית גברים בתחומי דיני הגירושין, המשמורת על הילדים והמזונות, תוך התעלמות ממצוקותיהן של נשים ומחלקם ביצירת מצוקה זו. ארגוני הנשים נאבקים באפליה ובאלימות נגד נשים, לעתים תוך התעלמות ממכלול היחסים בין נשים וגברים ומהנסיבות החברתיות המולידות את אלימותו של הגבר הנואש.
מחיר ההסתגרות היה יקר. "אתם הגברים המכים או המוכים ?" הרבינו להישאל. מיקומנו בתודעת הציבור לא היה ברור. למרות התייצבותה הציבורית של התנועה לצד מאבקן של נשים לשוויון – יזמנו השתתפנו בהפגנות נגד סחר בנשים, הענקנו מדי שבוע ציונים לשבח וציונים לגנאי בנושא האלימות במשפחה במסגרת פינה שבועית בתכנית האקטואליה 'עניין אחר' של דליה יאירי, השתתפנו בישיבות ועדת הכנסת בנושא המאבק באלימות נגד נשים, יזמנו הפגנה מול משרד ראש הממשלה בעד ייצוג שווה לנשים בממשלה, ועוד – למרות כל זאת לא הבינו רבים את המסר השוויוני של התנועה. במבט לאחור ניתן להבין זאת. כיצד ניתן להעביר את המסר, כאשר המאבק לשוויון מצריך דיאלוג נשי-גברי ולא מאבק סקטוריאלי של כל מין לבדו על ענייניו שלו!

בספטמבר 2000 פתחה התנועה את שורותיה לנשים, שינתה את תקנונה וקבעה כי בהנהלתה יהיה ייצוג שוויוני לנשים וגברים, וכי התנועה תונהג בידי שני יוצרים, אחד מהם אישה והשני – גבר. כמו כן שינתה התנועה את שמה ל'תנועה לגבריות חדשה'. הנחת היסוד של התנועה החדשה היא, כי היציאה ממלכוד עסקת 'טרזן וג'ין' יכולה להתבצע רק מתוך אמפאטיה ותמיכה הדדית של נשים וגברים במאבקם לשוויון.
תהליך הפיכתה של תנועת גברים הסוגרת את עצמה בפני נשים, לתנועה המנהיגה שוויון מוחלט בהנהגתה, ראוי לתשומת לב מיוחדת מפני שהמסת חומת ההסתגרות הגברית, מציג מודל של התקרבות ושיתוף פעולה בין נשים וגברים הפועלים יחד ומתוך שוויון מלא לעבר המטרה הנכספת : שוויון המינים.
נפנה מבט לתהליך הזה.

 

פריסת רשת בטחון גברית ונשית לגבר הנואש
בספטמבר 1999 התכנסה תנועת הגברים לדון בגל מעשי האלימות נגד נשים, שפקד את ישראל. על פי הצעתה של ד"ר רבקה נרדי, (שהייתה אז תומכת חיצונית בתנועה בלבד), שיגרה תנועת הגברים מכתב למאתיים ראשי ערים ורשויות מקומיות בישראל, שבו הודגשה חשיבות פריסתה של רשת בטחון לגברים במצוקה כדרך למניעת אלימות נגד נשים ואלימות בכלל. כמו כן הציעה התנועה את עזרתה בפריסת רשת בטחון כזו. גב' יעל גרמן, ראש עירית הרצליה, הייתה ראש העיר היחידה שהגיבה עניינית על מכתבנו. היא הפגישה אותנו עם גב' סימון שפאק, מנהלת מחלקת הרווחה של עירית הרצליה, שגילתה עניין רב בפעילותנו. היכרות זו הולידה מספר מפגשים של הנהלת התנועה עם גב' שפאק ועמיתותיה, מפגשים שהיו מרגשים ומפתיעים. גילינו נשות מקצוע עתירות ניסיון בהתמודדות עם מצבי מצוקה ואלימות של גברים, נשים שלמרות הזדהותן הטבעית עם סבל אחיותיהן, ולמרות זעמן על גברים אלימים, היו משוכנעות כמונו בצורך הדחוף בפריסת רשת בטחון לגברים במצוקה כדרך למניעת אלימות. מצאנו חברות עמן יכולנו להתחיל לטוות את החוטים הראשונים ברשת הביטחון ל'גבר הנואש'.

 

קו המצוקה לגברים – נשים וגברים תומכים בגברים
קשה עדיין להעריך את האפקט ארוך הטווח של צירוף נשים לשורותיה ולהנהגתה של התנועה, אולם כבר עתה, כשנה לאחר הקמתה, השיג הדיאלוג השוויוני בין נשים וגברים ב'תנועה לגבריות חדשה', יותר מאשר בשבע שנות המונולוג הגברי שקדמו לשינוי : גדל מגוון הנושאים בהם מעורבת התנועה, עלה מספר חברי/ות התנועה הפעילים/ות, וכן עלתה לאין שיעור הבולטות של התנועה באמצעי התקשורת, ובעקבותיה התמיכה הציבורית לה זכתה. התפתחות זו היא תוצאה ישירה מהדיאלוג הפורה שנוצר בין הנשים והגברים בתנועה. אחת הדוגמאות להפריה שנוצרה משילוב המשאבים הנשיים והגבריים, מהווה פרוייקט הדגל של התנועה : 'קו המצוקה לגברים', לו נייחד את השורות הבאות.

קו המצוקה לגברים נועד להיות חלק מרשת ביטחון שתמנע נפילת התרסקות של גברים הנמצאים במשברי חיים שונים, החל במשברי פרידה וגירושין, שכול, ניתוק מהילדים, פיטורין, וכלה במשבר כלכלי, הגירה, חולי, נכות ועוד. סוגי השירות שהקו אמור לספק הם הקשבה אמפאטית לגברים הפונים, חיזוק ותמיכה, התערבות דחופה ומיידית במצבי חירום, והפניית הגברים לכתובת מסייעת בקהילה.
מבחינה מערכתית מטרת הקו היא לספק משוב לרשויות השונות אודות צרכי אוכלוסיית הגברים במצוקה וזאת על מנת לשפר את יעילות הטיפול ועל מנת לקדם את נושא השוויון בין המינים בסדר העדיפויות הציבורי.

 

הולדת קו המצוקה לגברים כתוצאה משיתוף פעולה נשי-גברי
תהליך הקמת הקו הוא דוגמא מרתקת לשילוב משאבים נשיים וגבריים, שהוליד חדשנות ויצירתיות. קל מאוד לתאר את התועלת החומרית והמעשית של השילוב הזה. נשים הביאו עמן לתנועה נכסים יקרים ביותר, החל בידע, במיומנויות טיפוליות, בהתנדבות למחצית מהמשמרות בקו המצוקה, וכלה ביכולת ארגונית ומערכת קשרים. כל אלה אפשרו תוך זמן קצר ביותר להפעיל את הקו (עו"ד דנה סבוראי – הדרכה משפטית למתנדבים, ד"ר דניאלה מאק – מעון למפגשים ואמצעים נוספים להקמתו, סימון שפאק – השגת משרד שי"ל, ממנו פועל הקו ומימון קו הטלפון על-ידי עירית הרצליה). תרומתו של הדיאלוג השוויוני בין נשים וגברים להקמתו של קו המצוקה, קשה לתיאור יותר מתיאור התועלות הארגוניות והמקצועיות אותן הזכרנו לעיל. כיצד להמחיש את אווירת הסובלנות ההדדית לשונות בין נשים וגברים בסגנון הדיבור, בדפוסי הביטוי הרגשי, את ההקשבה לאחר/ת השונה ממך, את הבדיקה ההדדית הזהירה של המפריד והמחבר בין נשים וגברים, הרצון העז להתחשב בנקודות התורפה וברגישויות? ננסה להמחיש מעט מכל זה בתיאור תמציתי של תהליך התגבשות מודל העבודה הייחודי בקו המצוקה, מודל לפיו גבר ואישה מתנדבים יועצים במשותף לגברים המתקשרים לקו המצוקה.

מסיבות שונות* ברור היה לכולנו – נשים וגברים – כי גבר צריך להשיב לגברים הפונים. בתחילה הוגדר תפקיד האישה המתנדבת כיועצת לגבר במידת הצורך. הגדרה זו אשר למעשה משחזרת את חלוקת תפקידים הסטריאוטיפית בין נשים וגברים – הגבר אקטיבי ומרכזי, האישה פסיבית ושולית – התקבלה על-ידי רוב הנשים בהשלמה וללא ערעור. ד"ר רבקה נרדי, חברת הנהלת התנועה, הביעה את הסתייגותה מהסדר זה בטענה כי בכך אנו משחזרים פעם נוספת את חלוקת התפקידים הישנה, המותירה בפועל את האישה בתפקיד הסטריאוטיפי של 'עזר כנגדו'. היותה במיעוט לא אפשרה תיקון בראשית הדרך. אולם הדברים לא נפלו על אוזניים ערלות. תוך זמן קצר הכירו הגברים באופיו המפלה של הסידור המנטרל את האישה מלתרום לתהליך הייעוץ את מלוא יכולתה. לאחר שתי המשמרות ראשונות בקו המצוקה, יזמו גברים דיון מחודש בהגדרת התפקיד הזו, שבעקבותיו עוצב מודל גמיש יותר, אשר שומר עדיין על העיקרון של 'גברים משיבים לגברים', אולם מאפשר שיתוף ומיצוי היכולות של שני המתנדבים כשותפים לתועלת תהליך הייעוץ : בשלב מוקדם של השיחה מציע המתנדב לנועץ, לשתף בשיחה את המתנדבת שעמו. במידה והפונה מסכים, מתנהלת השיחה עמו על ידי שני היועצים, כאשר המוביל/ה של השיחה נקבע על פי התפתחותה הטבעית של השיחה.

 

יחסים מעבר למיגדר אפשריים גם בישראל
מוכנותם, כמו גם יכולתם המנטאלית והרגשית של נשים וגברים לראות זה את זו כבני אדם – מעבר למיגדרם נתפסת על-ידי רובנו כחזון אחרית הימים. הדברים המובאים להלן הוצגו לראשונה בספר של רבקה נרדי נישואים בשינוי (שם זמני) (בתהליך הוצאה לאור, הוצאת הקיבוץ המאוחד). גם מחקר אחר מהשנים האחרונותRisman et al. 1998))
מלמד כי הדבר אפשרי, הם חקרו זוגות המכונים במחקרםPostgender couples. אלה זוגות שניתן לתאר אותם כזוגות המרשים לעצמם לנהוג כבני אדם – מעבר לתפקידיהם המיניים. אחד הממצאים המעניינים הוא העדר ציפיות תפקידיות תלויות מיגדר כבסיס לחלוקת התפקידים. שני שליש מהזוגות הנחקרים (9 מתוך 15) חילקו ביניהם את העבודה באופן הוגן, הן בשל היותם אנשי קריירה והן בשל מחויבותם האידיאולוגית. שני בני הזוג הדגישו את מחויבותם לקריירה ולמשפחה במידה שווה. הם נהגו להשוות את תרומתם לזו של בן/בת הזוג, בשונה מזוגות בהם אין חלוקה שוויונית, הנוהגים להשוות את עצמם לבני מינם בקרב זוגות אחרים Thompson and Walker 1995)). באותה רוח דיווחו בני הזוג על חלוקת הכוח. נראה שאף אחד מבני הזוג לא חווה את עצמו כמחזיק יותר כוח בקבלת החלטות מבן/בת זוגו. הממד הרגשי התבטא בדיווח על חברות הנתרמת ומועשרת, במרבית הזוגות, בזכות העבודה הרגשית ההדדית. מגמה דומה מצאתי בעבודתי בקרב מעטים בלבד.

החברה הישראלית מציבה בפנינו מחסום נוסף, מעבר למחסומים המוכרים הנחווים על-ידי גברים ונשים ברחבי העולם המערבי. הזוגות הישראלים אומנם מצויים בדרך, אך כבולים יותר בסביבתם המסורתית ששנים של מלחמות המעצימים את תפקידיו של הגבר המסורתי, כמו גם חיים תחת השפעת הממסד הדתי וחברה מסורתית, נותנים את חותמם גם בקרב זוגות חילוניים מודרניים. למרות הפערים, האפליה וההגבלות, רוב הנשים הישראליות אינן רואות בחלוקת התפקידים בין המינים אפליה. רבות רואות את עצמן כמצליחות, אף כי בקנה מידה 'נשי', משום שתחושת הערך העצמי שלהן ותפיסתן את עצמן כאדם אינה קשורה הדוקות להישגים אישיים שלהן בתחום המקצועי והכלכלי (שמר 1992). רובנו מכירים מציאות זו. היא ניבטת אלינו מעל דפי העיתונים, תוכניות הטלביזיה ותוכניות הלימוד. האימהות כערך עליון אף הפכה למותג במאבקן של נשים ליציאה מלבנון ('ארבע אימהות'). כדי להצליח ולהיחשב למצליחה בקנה מידה של הזרם המרכזי בחברה על אישה להוכיח, קודם כל כי היא מסוגלת להיות 'אישה'. נשים המוותרות ביודעין על נישואים וילדים לטובת קריירה נתפסות בחברה הישראלית כחריגות ואפילו כמסוכנות – בעלות השפעה שלילית על נשים הגונות. גם אם הדברים אינם נאמרים באופן מפורש הם מרחפים כעננה קבועה מעל ראשה של כל אישה המעזה לנהוג אחרת.

תפיסת עולם זו לא עודדה את הקמת התנועה הפאשיסטית בישראל (שרפמן 1988). התנועה אומנם קמה בראשית שנות השבעים, בעקבות השפעה אמריקאית, אולם הרעיונות הפמיניסטיים לא הפכו לנחלת הכלל, בעיקר לא באופן מוצהר וגלוי. המחקר שערכתי (רבקה נרדי) במסגרת עבודת הדוקטוראט, ואשר מביאה עדויות של נשים וגברים במסגרת יחסי נישואים, מבטאת את ההליכה המאוד מהוססת למקום ממנו אין דרך חזרה. 'מחוז השוויון והצדק' דומה לארץ חדשה המחזיקה חוקים הנכתבים יום יום על-ידי מיעוט של נשים וגברים פורצי דרך. על מנת שרבים אחרים יצטרפו נדרשת תשתית חברתית שתאפשר זאת. למרות שאנו עדים לשינויים מפליגים בתחום התעסוקתי והציבורי, הפרידה מתפיסה עצמית וזוגית המוכתבת על-ידי צווי המיגדר קשה ומפחידה. היא אומרת וויתור על פריבילגיות שונות ששני המינים הורגלו להם, אך בעיקר הפנמה של אחריות אישית לתת ולקבל במסגרת האינטימית על בסיס של בחירות אישיות עצמאיות. עם זאת, לאור ממצאי עבודה זו ועבודות אחרות, ולאור מצבו העגום של מוסד הנישואים שהתפרק מערכיו היסודיים, נראה כי החברה האנושית ומוסד הנישואים בתוכה, מוכנה היום יותר מאי פעם לחפש מענה לחולייה באמצעות התחברות לערכים מוסריים. ערכים המחזיקים בתוכם הבטחה למחויבות ארוכת טווח שהם יותר מאשר 'מילוי ציפיות ותפקידים' ו/או שיכלול מיומנויות טכניות של תקשורת להשגת 'מימוש האושר האישי והזוגי'.

הניסיון האנושי מלמד כי זירת היחסים האינטימיים היא כן השילוח לשינוי אמיתי ביחסי המינים. במקום הזה, הרחוק מהעין הציבורית, ניתנת לכולנו הזדמנות אמיתית לראות זה את זו כבני אדם אוטנטיים, ולנהוג בהתאם.
משם הדרך תיסלל ליחסי עבודה שויוניים, לחלוקה הוגנת במשאבים והזדמנויות, אך בעיקר להשתתפות, בעבודת צוות הדורשת חשיבה יצירתית וגיוס כל כוחות התבונה האנושית הנחוצים לנו לעשות שלום.

 

ומה הלאה?
סימנו כתיבת מאמר זה בשעה שהדי פיגועי התאבדות פלשתינאיים ופעולות תגובה של צה"ל מהדהדים לא הרחק מביתנו בשרון. אסור, ואף לא ניתן, להתעלם מההקשר הפוליטי הטראגי הנמצא ברקע. מחד, האיום על קיומנו הפיזי לאור זיכרונות ההשמדה ההמונית של העם היהודי, ומאידך היותנו עם כובש המדכא מזה שלושה עשורים עם אחר, ובכך דן את עצמו לחיים על החרב. כל אלה מקבעים את עסקאות היררכיות בליבנו ובשכלנו – בין גברים ונשים בין כובשים לנכבשים. גבריות וצבא במדינת ישראל הם כמעט מילים נרדפות. נערים גדלים על המיתוסים הקרביים. החייל הקרבי, הקצין, הגנרל, עדיין כובשים את ליבן של נערות ונשים, ומהווים דמות הזדהות מרכזית למרבית הנערים והגברים הישראלים.

שלום הוא יעד נכסף לכל שוחרי השוויון, מפני שהשלום, יותר מכל התפתחות היסטורית אחרת, מאפשר לנשים ולגברים לגדול כבני אדם שלמים. השלום מאפשר לבנים להתפתח כגברים לא רק סביב המיתוסים של 'מקצועות המוות' (שוטרים, חיילים) או של מקצועות הטכנולוגיה החדשה, אלא גם כגננים, כמטפלים בגיל-הרך, כעובדים סוציאליים, כרקדנים וכמשוררים. נשים יכולות בעתות שלום לא רק לממש את יכולותיהן כבני אדם בטווח הרבה יותר רחב, אלא גם לזכות בהכרה החברתית ובגמולים הכלכליים על תרומתן הייחודית באותם מקצועות המיצגים את ערכי החיים (חינוך, בריאות ,טיפוח איכות החיים).
כל זה אפשרי כאשר חברה מוכנה להיפרד מערכי המלחמה ההרג והמוות.

לפני כאלפיים ארבע מאות שנה, בעת המלחמה בין אתונה לספרטה, מלחמה שהביאה על אתונה את קיצה, כתב המחזאי היווני אריסטופנס (380-448 לפנה"ס) קומדיה פוליטית בשם 'ליזיסטרטה'. במחזה* מתאחדות נשות ספרטה ואתונה ומכריזות 'שביתת מין' כנגד הגברים. התנאי שהן מציבות להפסקת השביתה הוא הפסקת המלחמה. המחזה מסתיים בסוף טוב : הגברים 'נשברים' ונאלצים לחתום על הסכם שלום. במציאות, שלא כמו במחזה, נמשכה המלחמה עד לחורבנה של אתונה. במציאות, שלא כמו במחזה, נשים אינן מתאחדות כנגד המלחמה, כך שהפנטזיה של אריסטופנס על נשים המצילות את הגברים מפני עצמם אינה ברת סיכוי. נשים מפצלות את כוחן האלקטורלי בין מפלגות הנשלטות על-ידי גברים, באופן כזה שמול כל אישה המקדשת את השלום כערך עליון, ניתן למצוא אישה המציבה את סמלי 'הכבוד הלאומי' בראש סולם הערכים שלה.
גברים רבים היו מודים לנשים אם הן היו כופות עליהם להניח את נשקם ולפרוש ממלחמות הכבוד האינסופיות, אלמלא היו שבויים במושגי גבריות מעוותים שאינם מרשים להם לעשות ואת. אולם הציפייה שמישהו אחר יציל גברים מפני עצמם היא פנטזיה ילדותית שיש להתפכח ממנה. כשם שנשים רבות התפכחו מהפנטזיה הרומנטית על האביר עם הסוס הלבן שיעירה מתרדמת אלף שנים בנשיקה ויביאנה אל האושר הנכסף, כך על גברים ליטול אחריות על גורלם ולצאת מעסקת 'טרזן-ג'יין'. אלא שלרוע המזל, בניגוד ליציאה מלבנון שהייתה יציאה חד-צדדית, הרי שהיציאה מעסקת 'טרזן-ג'יין' יכולה להתבצע רק באופן דו-צדדי, על-ידי שני השותפים לעסקה. מצוקותיהם של נשים וגברים קשורות אלה באלה וההתמודדות עמן מצריכה דיאלוג ושילוב כוחות.

שיתוף פעולה בין נשים וגברים שקצו בתרבות המצ'ואיסטית וחותרים אל השוויון הוא תנאי הכרחי להתמודדות עתידית.

 

*  איוש הקו על ידי גברים המשיבים לגברים הפונים בבקשת עזרה הוא מאפיין מוביל מסיבות פרקטיות ועקרוניות כאחד. פרקטית, גברים רבים נמנעים מלפנות בבקשת עזרה בעת משבר מפני שהפנימו את אחד הלאווים המצ'ואיסטיים המרכזיים – "לעולם אל תראה חולשה, פתור את בעיותיך בעצמך". גברים ונשים כאחד הורגלו לראות באישה את 'הכותל המערבי' הרגשי אליו יש לפנות בעת מצוקה (מקצועות העזרה מאוישות ברובן על ידי נשים: מטפלות, עובדות סוציאליות, אחיות רחמניות, פסיכולוגיות ואחרות). חלוקה סטריאוטיפית זו הרחיקה גברים ממקצועות העזרה, חיזקה את המוטיבים הכוחניים ביחסים שבין גברים לבין עצמם והרחיקה גברים זה מזה. התוצאה – גברים הנמצאים במשבר זוגיות קשה, מוצאים את עצמם בבדידות רבה ומנותקים מכל מקורת תמיכה. בפנייתם למוסדות העזרה הפורמליים, פוגשים חלק ומהגברים הללו, נשים אשר להן הם מייחסים – בצדק או שלא בצדק – הזדהות עם הצד אשר להרגשתם פגע בהם. זהו מפגש מתסכל לנשים העוזרות ולגברים הנעזרים, המצריך מעורבותם של גברים בתהליך העזרה. קו המצוקה מזמין את הגבר במצוקה לפגוש מעברו השני של הקו, גבר מדגם אחר. גבר שלא יתחרה בו, שלא ישפיל אותו, שלא יוכיח לו כמה הוא הרבה יותר חכם ומוצלח ממנו. קו המצוקה מזמין גברים לקבל עזרה מגברים, לא רק בשל הסיבה שצוינה לעיל, ולא רק כדי לערער את המיתוס ולהדגים מודל גבריות חדש, אלא גם בשל יעילות העזרה. מחקרים בתחום מתן וקבלת עזרה מצביעים על כך שהסיכוי להצלחת תהליך העזרה עולה ככל שגדל הדמיון בין מאפייני העוזר למאפייני הנעזר. זהו אחד ההסברים ליעילותן של הקבוצות לעזרה עצמית, בהן ניתנת העזרה על ידי נזקקי העזרה עצמם.

* המחזה הועלה בשנת אלפיים ואחת על ידי תיאטרון הקאמרי בגרסתה של ענת גוב.