פנוייה / ד"ר רבקה נרדי

 

אני פנוייה כמו הר שומם המחכה למטר.
אני פנוייה כמו שיח חרב בערבה.
אני כמו מי תהום, שתו ממני.
כמו פרח בשל, קטפו אותי.
כמו שמיים עמוקים, ראו את זכותי.
כמו אדמה חריבה, הילכו עלי.
כמו עיר נטושה מיושביה.
כמו ילד בפינה.
כמו מערה פעורה.
כמו עלה בשלכת – חברו אותי חזרה.

כמו בכל שנה הייתה מוטרדת מה יקרה בחג, הבית היה שקט, שקט מאוס.

נילאתה ממבטיה ההיפנוטיים אל מכשיר הטלפון הדומם. ידעה, שהערב איש מידידיה הגברים לא יצלצל. לכולם תוכניות אחרות, ניזכרה בגעגועים בימי החול, שלגביה לא היו כלל אפורים. אלו היו ימיה הצבעוניים – המולה של חולין: רצה לעבודה, לסידורים, בערב לסרט. לפעמים ניפגשת עם אחד מידידיה הנשואים, המשפיע עליה מחומו ומתשוקתו לשעתיים תמימות, אחר-כך היא ממילא עייפה. ישנה כמו תינוק. אהבה את ימי החולין הללו, אלו היו ימיה היפים. ניבלעה בהמון. איש לא שאל: "את נשואה? גרושה? אלמנה? רווקה?" למי איכפת.
 אבל פחדה מהשאלות, "בת כמה את?", "איך זה שבחורה נחמדה כמוך לא התחתנה מעולם?", "יש לך מישהו?" "את רוצה, שאכיר לך מישהו?", "איך זה לחיות לבד?", "את פוחדת?", "מה את עושה בחגים?"
 הייתה רוצה לצעוק. תיכננה את תשובותיה. הלכה לקורס תקשורת כדי ללמוד לענות באסרטיביות על השאלות האיומות הללו. למדה תכסיסי התחמקות. לפי הבעת הפנים הייתה מרגישה, שהשאלה עומדת לנחות באוויר, הייתה עושה מאמצים של הרגע האחרון להסיט את הנושא. כמעט תמיד באה הנחיתה.
"אני בת 47", הייתה עונה בטון נמוך. על השאלה "איך זה שבחורה נחמדה…?" הייתה עונה בצחוק נבוך, ועל שאר השאלות הייתה עונה באופן מיכני ושונאת  את עצמה ונישבעת, שבפעם הבאה תהיה יותר מחוכמת בתשובותיה.
 אהבה להשתעשע בדמיונה, איך מטפלת בכל הטרדנים ומציבה להם גבולות, כמו שלמדה בקורס. באותן תמונות ראתה עצמה זקופה ובוטחת, עם חיוך אירוני קל על שפתותיה, מישירה מבט לעולם ואומרת בנחת:
 "תודה על ההתעניינות האישית בי ובחיי הפרטיים. מה דעתך, שנעבור לנושא אחר?" והשמיים לא נפלו. זכרה, שאפשר בעזרת אוטוסוגסטיה חיובית להפנים את התמונה החיובית, עד שתוכל לצאת באופן טבעי במציאות. עבדה על זה בשעות הפנאי הרבות, שהיו לה. ולא הבינה, למה לא יכלה לעבור את המבחן בהצלחה. תמיד הרגישה כאב עמום בחזה, עד שלמדה לחיות איתו.
 מחר בערב יש מסיבת פנויים ופנויות , טוב שיש מישהו עם אנרגיות טובות, שמוכן לארגן את המסיבות הללו. הרגישה בהלה לקראת מחר. הרי הייתה כבר :המון מסיבות כאלו. "למה הבהלה?" שאלה עצמה בתוכחה. את הערב תעביר איכשהו עם המשפחה. לחלק הזה היא מתורגלת. בשנים האחרונות הפסיקו הדודים והדודות לשאול שאלות, אבל המבטים…
 הייתה מתבוננת בהם, בזוגות הנשואים. חשבה, שמחזיקים איזה קסם ביד, שלא ניתן לה ביום לידתה. אלוהים שכח להעניק לה את ברכת הדרך. הייתה עוקבת אחריהם בתקווה ללמוד את סוד קיסמם. כשאמרו לה, שלנשואים יש הרבה בעיות, וחלקם הגדול חולם איך לצאת משם, הייתה מגחכת. "מוטב להיות בפנים ולצאת החוצה מאשר להיות בחוץ ולהתגעגע כמו משוגע פנימה…"
 הייתה בטוחה, שכולם מצביעים עליה. חיפשה במראה סימנים, שיעידו עליה שהיא "פנויה". למשל, העיניים המחפשות תמיד. בכל מקום שתלך, עיניה מחפשות אותו. הרי הוא נמצא באיזה שהוא מקום. ההוא, המיועד לה בלבד. לא ייתכן, שב-47 שנותיה ייעלם כך מפניה. לו רק תחפש יותר בשקידה.
 והישיבה. משהו בישיבה מסגיר אותה. הייתה בטוחה בכך. משהו כנוע? לפעמים זקוף באופן מלאכותי. הייתה משכלת את רגליה, מיישרת אותן, ושוב משכלת. והידיים אוחזות בחוזקה זו בזו, רק שלא יסגירו אותה.
 

 מחר בערב תלבש את המכנס החדש, ההולם אותה, תתאים צבעים. תמיד אמרו לה, שירוק הולם אותה. גם כחול כהה. חלמה בהקיץ. אהבה את החלום הזה. בשדה תעופה זר, ממתינה למטוס, קוראת ספר. גבר גבוה, בעל תווי פנים גבריים נעימים פונה אליה בשאלה כלשהי. היא מגלה, שהם עומדים לטוס באותו מטוס. הם מעבירים את זמן ההמתנה בשיחת חולין נעימה. היא מגלה, שהוא פנוי. המבט שלו מזמין אותה. הם משוחחים יותר ויותר על עצמם. האוויר ביניהם צלול. ההמולה סביבם נישמעת לאוזניה כמו מוסיקה חרישית רומנטית. צלצול הטלפון מעיר אותה. לא נורא. תמיד תוכל לחזור להמשך החלום. היא יודעת את פרטי פרטיו.
 "כן, מחר בתשע", היא מאשרת לחברתה, שאיתה תלך למסיבה.
 בלילה, לפני שתירדם, תביים את חלומה: כולם יחשקו בה, היא האשה היפה, הבטוחה בעצמה. ללא מאמץ תסחוף את הבחורים בריקוד סוער. והוא יהיה שם, ממש מזל שפגשה אותו, ואח-כך הכול יזרום, כמו שצריך שיזרום.

 יום שקט עבר עליה. ישנה עד מאוחר. ארוחת החג עייפה אותה, וממילא לא היו לה תוכניות למשך היום. פתאום ניזכרה, שהיום יום הולדתה, כן, היום, ממש היום, היא בת 47.
 די!!! רצתה לצעוק בכל הכוח. והייתה דממה סביבה. די!!! ניסתה שוב ויצאה לחישה. די!!! וקולה נישמע יותר ברור. די להמתנה העלובה!!! אמרה את המילים בקול חזק ונעמדה. ראתה את פניה במראה וניבהלה מהעיניים הבורקות, שהחזירו לה מבט חצוף. הסתובבה אנה ואנה בחדר המגורים. "אני אשה פנוייה. נכון. אני פנוייה לחיי שלי. אני פנוייה לבלוע את העולם ואת צבעיו הממתינים לי. "כמו שיר חדש חזרה על המילים, כמו הבטחה, שיש לשנן את פרטיה. ישבה לכתוב מכתב לעצמה:
 "האהבה היא אושר עילאי, מקור המוסר הנעלה ומעיין האלוהים בליבנו", פתחה את מכתבה באמרתו המעודדת של פ' מוריאק. "למה, בעצם, התכוון?" ניסתה לברר עם עצמה. "אהבה היא, קודם כול, אהבה של אדם את עצמו, שאם לא יאהב את עצמו – מה יהיה לו לתת, וכי מה יידע לקבל?" ניזכרה בכל אותן פעמים, שהייתה מתאהבת בגבר ונותנת מעצמה, עד שלא נותר בידה פנאי לראות, אם הגבר היה שם כדי לתת, לא רק לקחת. הייתה מתאימה עצמה כליל אליו ועוצרת את עולמה למענו. לפעמים, אחרי שהלך ולאחר תקופת אבל קצרה, הייתה נושמת לרווחה – וחוזרת לשגרת יומה ללא הפרעות. אהבה – שנאה את החיים לבד. שנאה בלב, אהבה בפועל. לא הבינה את הפרדוקס, שחזר שוב ושוב. החתול הסיאמי שלה נימנם למרגלותיה בשלווה. התבוננה בו בריכוז רב. הוא ניראה לה חסר דאגה, כמו שחלמה שתוכל להיות. אוכל וישן, צד זבובים להנאתו. מחפש את חום התנור בחורף ופינות קרירות בקיץ, ליטפה אותו, מחפשת מילים מתאימות למכתב הראשון, ששולחת לעצמה.

 

 

 "שנות ההמתנה הנואשות הסיחו את דעתך מהחיים. העולם מונח לפניך, על ריחותיו ועל צבעיו. וגם את על שלל צבעיך הפנימיים. הכול מונח לפניך, אשה, פקחי עיניים, הושיטי ידיך וחבקי את עצמך ואת העולם, כאן ועכשיו, כאן ועכשיו. הווה ענק, שנולד לך בכל רגע…", "ומעיין האלוהים בליבנו", ניזכרה במילים האצילות. הרגישה את הכוה צומח מתוך בטנה, ודפיקות לב של חדווה מילאו אותה.
 "אלוהים נתן לך חיים, אשה, כדי שתחיי אותם בזכות עצמך". התבוננה משתאה במילים החגיגיות, שעלו על הכתב, כלא מאמינה, קולות ישנים של עליבות פנימית החלו להציף אותה, ודמעה של עלבון נטפה על הדף. "את יכולה לחיות אותם באצילות", המשיכה מתוך השראה פנימית, שכבר לא יכלה לבלום. "העולם, ואולי גם 'הוא', יתחברו אליך בטבעיות, כאשר תהיי טבעית עם עצמך הבלעדי…". "משפטים חזקים, מאין הם באים לי?" שאלה עצמה בחיוך קל של גאווה. והעט היה קל בידה, והמילים זרמו להן ממעיין פנימיותה, שהמתין לה.
 
 בערב לבשה ירוק וכחול כהה. לבשה על פניה הבעה חדשה. לחשה לעצמה: – "הרי לך מתנה ממני ליום הולדתך." גשם חזק ירד באותו ערב על גוש דן. העץ הזקן בחצר הבית המשותף הימהם בשלל ענפיו את ברכת הדרך.