פרק ב' – אנחנו וילדינו

פרק ב' – אנחנו וילדינו
מאת ד"ר רבקה נרדי, 8/9/2013

ראש השנה, חג כל כך משפחתי, מעורר ציפיות לחוויה של התלכדות משפחתית. ודווקא משום כך כל "סטייה" ממודל המשפחה הנורמטיבית מזכיר לנו את מצבנו. ועל אף שבימים אלו של עולם שמושגיו על "משפחה נורמאלית" השתנו בעליל, עדיין, אי שם עמוק בלב, בחגים "הגדולים", ראש השנה ופסח, אנחנו, רובנו כך נדמה, שוקעים באיזו נוסטלגיה לממש את החלום המשפחתי האידיאלי. ועכשיו, על רקע כמיהותינו הרומנטיות משהו נדמיין שהילדים שלנו לא יכולים לחגוג איתנו, כי בחג הזה הם עם הגרוש או הגרושה שלנו ומשפחתם. ואנחנו לבד. לגמרה לבד. מוזמנים למשפחה שלנו ומבלים את הערב כמו היינו רווקים ועוד מעט תיפלט השאלה "את בזוגיות? "יש לך מישהי?" או: "מה קורה ב"שוק הפנויים פנויות". או: "למה הילדים לא איתך השנה?, והכול יישאל בחיוך קל ובנעימה מליאת כוונות טובות. חשבתי על זה, תוך כדי ארגון הערב המשפחתי בביתנו. כמעט "שכחתי" שהיו בחיי ימים אחרים, ימים לא זוהרים כלל שעכירותם בלטה לי בחגים, הימים הרחוקים ההם שהייתי גרושה עם ילדה קטנה. ועכשיו אני בחיק משפחתי החדשה, פרק ב' בחיי, שנמשך כבר שלושים ושש וחצי שנים. חוגגת וזוכרת.
ב1994 פרסמתי ספר בשם "נישואים שניים" (מודן, 1994, 2005, 2014). הצורך לכתוב בנושא זה, שאז לא הוכר עדיין כסוגיה ראויה להתבוננות ולמידה, פרץ מתוכי, אולי כי הייתי מליאה בחוויות האישיות שלי שביקשו לעשות סדר. רציתי להבין כל כך הרבה – משמעות הפרידה מהנישואים הראשונים, המטענים הרגשיים, המבוך הכלכלי, הקשר עם "האקס" או ה"אקסית", ובעיקר איך בונים מחדש בית חם לילדינו במסגרת נישואים שלעולם לא יהיו דומים לנישואים הראשונים, ולו בשל העובדה הפשוטה שהפכנו לאנשים אחרים אחרי הגירושים. אנשים, נשים וגברים, שהם גם הורים לילדים. נשים שילדיהן הולכים איתן לאן שילכו, ילדים שבוחנים כל התקשרות חדשה של האם עם בן זוג פוטנציאלי, בשבע עיניים, בחרדה ובחשדנות. וגברים שבמרבית המקרים מממשים את אבהותם ב"הסדרי ראיה" כאלה או אחרים. ועיניהם כלות לראות את ילדיהם גדלים מרחוק. והתסכול או הזעם, או האשמה ואולי כולם ביחד נמהלים בתוך נפשם. לפעמים זו רווקה או רווק שנקשרים אל בני זוג שכבר חוו הורות ומשפחה ובונים מחדש. ועבורם זו משפחה פרק א', ועבור בני זוגם פרק ב'. רציתי להבין. חיפשתי אז את החוט המחבר בין החוויות השונות כל כך של הזוגות אותם ראיינתי, שוחחתי בנפרד עם נשים, ובנפרד עם הגברים, רציתי לתת מרחב נכון לגילויי הלב שלהם, שוחחתי גם עם ילדים קטנים, בני נוער ובוגרים, קראתי מחקרים ויותר מכול בררתי עם עצמי סוגיות קשות. ולמדתי שמכול הסוגיות המורכבות הקשה ביותר, המשפיעה על איכות חייהם של הנשים והגברים, גם הרווקים והרווקות המתנסים בכניסה למשפחה קיימת, היא סוגיית הילדים – שלו, שלה, שלהם.
ב2005 הספר יצא בהוצאה מחודשת. הנה קטע מתוך ההקדמה החדשה:

"… ובכל זאת אנחנו, נשים וגברים, חוזרים ומחפשים קשר – בכל דרך, כולל דרכים חדשות "אינטרנטיות", "וירטואליות" – שבאמצעותן נשקע ולו לרגע באשליה שהכול פתוח. חזרתי והתוודעתי לבעיות האופייניות למוסד הנישואים השניים באמצעות אותם נשים וגברים שאני פוגשת בטיפול, בהרצאות ובסדנאות:
• "את כל האנרגיה שלו הוא משקיע בילדים שלו. כלום לא נשאר לו בשבילנו."
• "מאז שאבא שלי התחתן הוא שכח שאני הבת שלו. יש לי הרגשה שמה שמעניין אותו זה למצוא חן בעיני אשתו החדשה."
• "את אשתי לא מעניין שיש לי שלושה ילדים שאני מחויב להם מנישואי הראשונים. כל פעם שאני מדבר איתם (וכמובן כאשר אני נפגש איתם או, "חלילה", מוציא עליהם כסף) היא מתפוצצת ורבה איתי."
• "אמנם הוא התחתן איתי, אבל אני מרגישה ענייה חסרת רכוש, שחיה בבית מפואר. את כל הרכוש שלו הוא שומר לעצמו, אני משוכנעת שזה גם בגלל שהוא מפחד מהילדים שלו."
• "הוא קצר רוח וממש אנטיפטי כלפי בתי המגיעה לביקור עם בעלה והנכדים. לעומת זאת הוא ממש נופת צופים כלפי הנכדים שלו."
• "עד היום אני מרגישה זרה בבית המפואר שלו."
• "אני לא מוכן שעוד אישה תגזול לי את רכושי."

הקונפליקט שלא עוזב, יש לו שם תואר לקונפליקט הזה – "קונפליקט הנאמנויות" מכנים אותו בז'רגון המקצועי. למי אהיה נאמנה יותר – לבתי מנישואיי הראשונים או לבעלי השני שמתנהג איתה בסמכותיות מוגזמת כאילו היה אביה הביאולוגי. למי אהיה נאמן יותר לילדיי מנישואיי הראשונים שגרושתי מגדלת אותם או לילדיי החדשים שנולדו לי מאשתי השנייה , למי אהיה נאמן יותר לילדיי הגדולים שכבר לא צריכים אותי או לילדים הקטנים של אשתי החדשה מנישואיה הראשונים? למי אהיה נאמן יותר שואל הנער, לאבי המת או לבן הזוג החדש של אמא שלי? למי אהיה נאמנה יותר שואלת הבת הבוגרת, לאבי המסכן חסר האמצעים או לאמי שגדלה אותי וגם הסיתה אותי נגדו?
הדילמות רבות מספור. כל איש, כול אישה, כל ילד, כל ילדה, והתלבטויותיהם המודעות או הנסתרות מעיניהם. לפעמים הסוגיה שעל פני השטח עוסקת לכאורה בכסף אך בקרקעית הנפש יתגלה פצע מדמם. אישה בוגרת ש"סוחטת" את אביה הביאולוגי שנטש אותה בילדותה אך למעשה כמהה עד ייאוש לאהבה, אהבת אב לבתו, שהוחמצה.
בסרט היפה שראינו אמש "גלוריה" (סרטו הצ'יליאני של לליו סבסטיאן, 2013) אנחנו עוברים מסע יחד עם הגבורה הגרושה בת החמישים ושמונה. המסע שלה הותיר אותי עם עצב. יחד איתה חווינו לא ייאוש, לא אובדן דרך, רק הבנה של החיים כפי שהם יכולים להיות, בהשתנות מתמדת, הנצבעת באופן צפוי אך גם מפתיע בהמון גוונים עזים, דוהים, מתכלים, משתנים.
גלוריה מחפשת קשר. לא קשר חפוז שיותיר אותה ריקה, אלא קשר אמיתי, אהבה חדשה. היא גרושה כבר שתים עשרה שנים, היא אם לבן ובת בוגרים החיים את חייהם בריחוק מכאיב ממנה. היא פוגשת גבר גרוש, גם הוא אב לשתי בנות בוגרות, הנסמכות עדיין על שולחנו. הוא חס על גרושתו ומפרנס גם אותה… והרי לנו מפגש בין שני סיפורי חיים עם פוטנציאל ליצירת סיפור חדש. האם יוכלו? לא ארצה לקלקל לכם את סיפור המעשה ולכן לא אספר. אסיים רשימה זו בהרהור אישי בהשראת הסרט ובכלל. למדתי מניסיוני האישי והמקצועי, ואני עדיין לומדת, שאומץ הלב הוא הנכס העיקרי שלנו בהחלטות שלפעמים צריכות להיות ברורות וחד משמעיות, למשל: לסרב לקבל בן או בת זוג שאינם מוכנים בשום תנאי לקבל אותנו עם ילדינו, למשל: לסרב לקבל תכתיבים של ילדינו "האוסרים" עלינו לפתוח פרק חדש בחיינו. לקיים דיאלוג איתם בהתמדה ובנחישות. אבל לעתים, רוב הזמן, עלינו ללמוד לראות את התמונה הגדולה של חיינו, המורכבת הרבה יותר לאחר שמסגרת משפחתנו הראשונה התפרקה, אם בשל גירושים או מוות של אחד מבני הזוג. וזו תמונה שצבעיה אינם "שחור-לבן" כי היא אחרת. לא נוכל לשפוט את מה שאנו חווים על פי אמות מידה ישנות, אלו המוכרים לנו ממודל הנישואים הראשונים. לפעמים הבית החדש שאנו בונים הוא "ללא קירות", שכן הוא קיים בעוד מקומות פיזיים, בוודאי עבור ילדינו. זה מחייב אותנו לראות ולהבין באומץ, ראייה הרבה יותר יצירתית, את זווית הראייה של כול הצדדים המעורבים במציאות החדשה הנוצרת. יש הרבה ללמוד, למשל:
איך להיות "הורה חורג" – מה משמעות התפקיד החדש הזה? אולי דווקא היותנו "מבוגר אחראי", לא הורה רשמי במשרה מליאה, נותן לנו חופש להיות עבור הילדים של בני זוגנו מודל חיובי ללא מתח הציפיות הקיים בין הורים וילדים, למה לא?
איך להיות הורה נוכח בחיי ילדינו שאין אנו מגדלים אותם. עכשיו שההורות אינה מובנת מאליה, אולי דווקא עכשיו אפשר לגלות את האפשרויות הבלתי חוזרות, את שפע האוצרות הטמונות בחוויה ההורית.
איך לכלכל את נכסינו הכלכליים באופן שלא יפגע בנו ובילדינו. ללמוד לעשות הפרדות וגבולות באופן מושכל. לצאת ממודל הקלישאות על "איך צריך".
איך לאהוב מחדש מבלי להטיל על בני זוגנו החדשים את מטעני העבר, את הפחדים הכעסים, החשדנות ודפוסים אחרים שקלקלו לנו בעבר.
על כול אלו ועוד ברשימות הבאות.
שנה טובה ומבורכת!