פרק 3 מתוך הספר "שיחה זוגית" מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, הוצאת הדים, 2010 – סודות, שקרים ואמת בחיים הזוגיים – חלק ג'

לרכישת הספר 
לצפיה בכתבות עיתונאיות על הספר וברשימת הספרים המלאה  

לפרק 3 מתוך הספר "שיחה זוגית" – סודות, שקרים ואמת בחיים הזוגיים – חלק א' 
לפרק 3 מתוך הספר "שיחה זוגית" – סודות, שקרים ואמת בחיים הזוגיים – חלק ב' 

חן: עוד חשיפה אחת: הפחד שלי להיבלע
כל אחד מאיתנו עכשיו ליד המחשב שלו. גב אל גב. אני מול האלון וההרדופים הנשקפים מהחלון הצפוני, את מול בקעת בית נטופה שמציצה אליי מהחלון הדרומי. אני רואה עצים, את רואה בקעה, אני בצפון ואת בדרום.

פחדתי שהנה זה בא, הנה כאן בנוף היפה הזה נולדת לה המריבה החדשה שלנו. למה לכל הרוחות היינו צריכים את זה? למה לפתוח דברים. למה בכלל לדבר.

הנה הוא יוצא, הסוד שאני מתבייש בו. תוך כדי תהליך הכתיבה שלנו עולה שוב ושוב השאלה הסמויה מי מוביל ומי מובל? של מי הספר הזה? למי מגיע הקרדיט? מי מטביע את חותמו על מי וכמה?

עננים קודרים של זיכרון מאבקי הכוח המתישים בינינו חוזרים. הפחד שלי (גם שלך?) להיעלם ולהיבלע בתוך האחר, חוזר.

כן, זה הסוד שלי. כמה אני חלש ופגיע וכמה אני מתבייש בכך, וכמה אני חושש להראות לך את חולשותיי.

הייתי כל כך גאה בעצמי שבפרק זה, בניגוד לפרקים הקודמים, אני מגיב מיד. זורם עם התשובות, לא מתיישב וכותב את תגובותיי ורק אחר כך מעביר אותן אלייך. לא חשבתי על מה שתגידי ועל מה שאענה לך. לא בזבזתי אנרגיה על תכנון, על פחדים. פשוט אמרתי.

פתאום זה בא. הביטחון העצמי הזה לתת את מה שיש לי בלי לייפות. בלי ללטש. כמו שזה, נטו.
ריבל'ה היקרה, גילוי סודות בדרך שעשינו אמש שחרר ממני כובד שבכלל לא הייתי מודע לו. קמתי הבוקר וצעדתי כשעה בשבילי הקיבוץ והרגשתי קל יותר. הרבה יותר קל מבכל בוקר.

רבקה: "עכשיו כשאַת יודעת אַת אחראית כמוני…"
חזרנו מטיול בפקיעין. למרות החום הכבד היינו שמחים בחלקנו. במשנה מרץ פתחתי את הקובץ המשותף שלנו וקראתי את החומר. זו הייתה בעבורי קריאה כמעט מסכמת לסגירת קצוות פתוחים. לפתע נזכרתי באחד מגילויי הסודות השמורים ביותר שלך, סוד ששחררת עוד טרם נישואינו, כמו רצית בכך לומר לי – "ראי כמה אני הגון. אני מספר לך 'את כל האמת' על עצמי ואת תבחרי".

הסוד היה הצגתךָ כאדם "רע", אדם שאתה מזהיר אותי להיזהר ממנו. מובן שלא לקחתי את זה ברצינות. חשבתי בליבי כמה אמיץ וישר צריך להיות אדם שכך מציג את עצמו. ומי שכך מציג את עצמו ודאי שאינו יכול להיות אדם "רע", נהפוך הוא. קרוב לודאי שהוא טוב מהאחרים.

רק עכשיו שאנו עוסקים בסודות והעלית את הסוד הזה, אני לראשונה מתעמקת במשמעות שלו. אני חושבת: אכן זה "הסוד" הגדול הזה ששחררת. אך, במחשבה שנייה, שחררת למעשה את עצמך.

במהלך השנים יכולתי להבין לְמה התכוונת, אבל לא ניכנס לכך. אני רוצה להתייחס לאופן גילוי הסוד. גילוי סוד, כפי שקרה במקרה שסיפרת, שחרר אותך, אך לעומת זאת הטיל את כובד האחריות עליי – אני שהסוד "שוחרר" אליי. נראה לי שהשאלה המאתגרת באמת היא – על מי מוטלת האחריות עכשיו?

האם אדם שסוחב משהו מעברו ומגלה אותו, האם בעצם הגילוי הוא פטור מקבלת אחריות להשלכות של אותו סוד על חייו ועל חיי זולתו? אני אומרת את הדברים כי אני חושבת שגילוי הסוד לבדו אינו פותר את העניין. הדוגמה הכי בוטה שאני יכולה להביא כדי להמחיש את הדברים היא על גבר שבא לאשתו ומגלה לה "אני בוגד בך כבר שנתיים. זהו. סיפרתי לך. עכשיו את יודעת". ומנקודה זו אין הוא עושה דבר כדי לקבל אחריות חד-משמעית לאקט הזה. כלומר אין הוא מחויב לתהליך של שיקום האמון, של פיצוי על הסבל בהתנהגות האומרת "אני כאן, אני מצטער, אני מסוגל להכיל את כאבך וכעסך".

בהקשר זה אני נזכרת בסיפור-בדיחה שהיית נוהג לספר לי בראשית נישואינו. הסיפור הוא על הצפרדע, העקרב וחציית הנחל. העקרב מבקש, ממש מתחנן בפני הצפרדע שתעביר אותו את הנחל. היא מסרבת באומרה: "אני יודעת שאתה תעקוץ אותי למוות אחרי שאעביר אותך את הנחל על גבי". העקרב משיב לה בחום: "איך את יכולה לחשוב על דבר כזה, לעולם לא אפגע בך". הצפרדע מתפתה להאמין לו, מעבירה אותו על גבה את הנחל, וכשהם מגיעים לגדה הוא עוקץ אותה למוות. שנייה לפני מותה, בעוד היא גוססת, היא שואלת אותו בייאוש: "אבל למה?" והוא עונה לה בלי להתרגש: "כי אני עקרב ואני לא יכול אחרת".

אני זוכרת שאת הסיפור הזה היית מספר לי בחיוך שובבי, כמו בכך אתה פוטר את עצמך מאחריות להתנהגויות פוגעניות כלפיי. ואני, מבחינתך, הייתי אמורה להסתפק בכך, שהרי יש הסכם בינינו. אתה גילית לי מראש את סודך השמור ביותר – שאתה אדם "רע", ואני הרי בחרתי בך. כלומר האחריות עליי…

מאז חלפו יותר משלושים שנה. שנינו יודעים שאתה לא אדם רע, אלא להפך אדם שאני מעריכה כאדם טוב, אחראי ואמין, אבל גם עם יכולת לפגוע. אני נזכרת בסיפור הזה עכשיו בהתייחס לקטע ההוא על שחרור הסוד.

למדתי ועדיין אני לומדת את השיעור החשוב הזה ששחרור סוד לא בהכרח משחרר מכלום. אולי משחרר מאחריות את מי שגילה, אך לא בהכרח את מי שמגלים לו.

רציתי כאן לחתום את דבריי, לחמוק לי בשקט מתגובה לדבריך האחרונים – סודותיך הרגשיים, הפחדים שלך ממני, מרגשותיי אליך כאשר תיחשף בפניי, רציתי לחמוק מתגובה לתהיותיך – למה אני ככספת סגורה לפעמים?

כמה טוב לי לפעמים בעולמי הסגור, קונכייה קטנה ופרטית שלי נטולת משוב מן העולם, ממך, יקירי. אני אוהבת אותה (לא כל הזמן) את הבדידות הזאת שבשליטתי. שיחות לי עם עצמי, תהיות שבאות והולכות ומתנקזות בהסוואות שונות בדמויות שאני יוצרת. שיחות לי עם נשים וגברים שאני משוחחת איתם על סודותיהם בפגישות הטיפוליות. דרכם, לפעמים, משתקפת נפשי ששריטות לה רבות. אגלה כשארצה, אסתיר, כשארצה, את אוצרותיי-סודותיי. וכך אמצא שלווה, או אחבור לסערת נפשי – והכול בסמיכות למזג האוויר הפנימי שלי. אך אם תבקש או תדרוש, תחקור, תנזוף, תרמוז – משהו בתוכי מתכווץ, נסגר. סודותיי הקטנים, כמו פרפרים קטנים, (כבר אמרתי קודם). באים והולכים, מרחפים, נוגעים בי במשק כנפיהם העדינים. כך אני.

חן: גילוי סודות כפורקן חיוני
קשה לי עם ההתייחסות שלך לגילוי סודות שאותו את מכנה "שחרור חסר אחריות". חלק מהסודות שסיפרתי לך על עצמי היו מבחינתי רצון להיות איתך בדיאלוג על מי שאני ועל מה שאני. היה לזה קשר חזק מאוד ליחסים שלנו, לעתיד שלהם, למה שהם עכשיו. התייחסותך עכשיו לשחרור הסוד הייתה מאוד כועסת. וגם טון הדיבור שלך – כל אלו הזכירו לי את תגובת ההלם שלך כשסיפרתי לך דברים על עצמי שלא תאמו את הפנטזיה שלך על האדם שהתחתנת איתו. הרגשתי שאת לא יודעת מה לעשות איתי. אולי גם את התחרטת על נישואינו אבל לא שחררת את הסוד הזה. אולי כל ייסורי החרטה הועברו למגרש שלי. אני הייתי המתחרט הגדול שמקלקל את השורה. עם השנים התברר לי שגם לך היו הרהורי חרטה על נישואינו ברגעים רבים.

כן, לא במקרה התעלמתי. היה לי קשה להקשיב לך. במיוחד להשוואה שלי לגבר שאומר "בגדתי, עכשיו את יודעת, אני סיפרתי, עכשיו תעשי עם זה מה שאת מבינה". חשתי את הכעס שלך עלי. כעס גדול. עברת במהירות מביטוי הערכה והתפעלות ממני על כך שאני גלוי לב איתך ומספר את הסודות שלי, ללעג ובוז.

את זוכרת לי בעלבון ובכעס את ייסורי החרטה שלי על נישואינו. בצדק. לך היה הכאב שלך. מה רבה הייתה אכזבתך לגלות שהגבר הצעיר שעמו התחתנת נע ונד בין אהבתו אלייך ובין ייסורי חרטה על נישואיו עמך. הגבת בכאב גדול, בזעם, הזכרת לי חזור והזכר את חטא היסוסיי. בהתחלה ניסיתי לשמור בסוד את תחושותיי האמביוולנטיים ביחס לנישואינו. הניסיון הזה היה אסון. את הרגשת שמשהו לא בסדר: התפרצויות הזעם שלי עלייך, בגלל שטויות, כשקלטת שאני מרגיש 'פראייאר' על הנתינה שלי, שאני לא נותן במאה אחוז מהלב. המאמץ שלי לשמור ממך את הסוד הזה, גבה מחיר יקר.
אני חוזר לתביעתך שעם כל שחרור סוד צריך לבוא אקט מידי של לקיחת אחריות. ומה קורה כאשר שחרור הסוד הוא צורך להשתחרר ממשא כבד שרובץ בנפשו של אדם? באיזשהו מקום אני חש שלא כיבדת את הכאב שלי, אולי מתוך הבהלה שלך, אולי לא ידעת מה לעשות עם הדברים. התביעה שלך לקחת אחריות מידית על הסוד שזה עתה שוחרר נשמעת לי מאוד חמורה, מוסרנית ולא אמפתית לסבל.

רבקה: משאלה לי אליך
קודם כול וידוי אישי: 'אין כאן מלחמה', לחשתי לעצמי. הקשיבי. אל תשפטי. אל תתכנני את תשובותייך.

משהו מדבריך מאוד נגע בי. כאשר אמרת שנראה לך שייסורי החרטה על הנישואים הועברו למגרש שלך. כלומר אתה הפכת להיות "האיש הרע" בסיפור הזה שלנו. סיפור שיש בו הכול מכול, גם חרטה ופחד. כל כך צדקת. לקח לי הרבה שנים לחבור לרגשות סודיים אלו של עצמי, אף על פי שלעיתים נתתי לעצמי להרגיש את עוצמתם, בעיקר בשעת מריבה וגם מיד אחריה, אבל לאחר מכן הייתי מדחיקה אותם היטב היטב. כי באמת לא היה לי ברור מה לעשות איתם.

ואתה צודק בעוד משהו: אי שחרור הרגשות הללו יצר גם אצלי התנהגויות פוגעניות כלפיך – מריחוק דרך ויכוחים ועד ניכור. כלומר אני עצמי חטאתי באותו חטא ממש.

ואני שואלת את עצמי האם מי מאיתנו יכול לבוא לזולתו ולהביע בפניו את רגשי החרטה שלו על הנישואים? והאם מי מאיתנו לא חווה לעיתים רגשות מעין אלו?

נראה שזה קשה מדיי. ונדרשות עוד שנים ארוכות של עבודה עצמית והרבה דיאלוגים וניסיונות של דיאלוגים. מסע ארוך. אולי בסוף אנחנו מבינים משהו.

 ועכשיו – למשאלה שלי:
עכשיו כשאתה יודע יותר עלי אני מבקשת שתבין. הנח להם לסודות הקטנים שלי לנוח בשלום בכספת הפרטית שלי. אין בהם זדון, אין בהם איום. אני מבקשת שתמשיך להיות גלוי ופתוח בפניי, אך אנא הבן את מגבלותיי להכיל את כל סודותיך – תמונות מעולמך הפנימי שאתה מגיש לפתחי אך המכל שלי כבר עולה על גדותיו ומקום אין.

אני מתפללת שאהיה יותר אמיצה לדבר בכֵנות וברכות על דברים שבלב, גם המפחידים, "השדים שבארון" שלי. אני לומדת ממך כי בדיאלוג נכון הם יכולים לקרב בין שניים. לפעמים אני חולמת על איך אנחנו מספרים מחדש את הסיפור שלנו – נקי מרעלים, משוחרר ממטעני עבר ומתקיים במרחב רגשי מחבק. אבל עוד בכתבי שורות אלו אני יודעת שזה חלום בלבד המתכחש למי שאנחנו היינו ועדיין. אז אניח לחלומי התמים.

חני, תודה לך שעזרת לי לומר הרבה יותר ממה שהייתי מעִזה בלעדיך. אני מרגישה שאני מסוגלת, שאנחנו מסוגלים היום יותר מאי פעם. התבגרנו. אני הבנתי דבר או שניים על עולמך הפנימי ואף גיליתי להפתעתי שגם לי חוויות דומות. נדמה לי שגם אתה הבנת דבר או שניים על עולמי שלי. הדיבור על כך בלשון עבר שיש בה מנגינה של פיוס מנחמת אותי. אני מקווה שגם אותך.

חן: סודות שפג תוקפם
תודה לך. דברייך הרגיעו אותי. תודה על הגדרתך מחדש את גילוי הסודות שלי כצורך אישי ולא כמזימה ועל הכרתך בתרומה שלהם לחברות שלנו. הבנתי ואני מכבד את דברייך על הקושי שלך בחשיפת סודות.

אני רוצה להוסיף מושג חדש שעולה בראשי כעת: "סודות שפג תוקפם". כמו חלב שתאריך ה"פג תוקף" שלו הגיע ויש להסירו מהמדף, שאם לא כן הוא הופך לרעל, סכנה לכל מי שישתה. כאלו הם הסודות שהַשאָרָתָם על המדף הסודי של הנפש הופכת אותם לרעילים. סודות המעלים עובש וריחות רעים. אחד ממטופליי התוודה בפני אשתו על בגידתו בה במשך שנים רבות. היא לא תפסה אותו ואפילו לא חשדה. הוא בכל זאת סיפר לה. הוא חש שאינו יכול להמשיך בבגידה מפני ששמירת הסוד גוזלת ממנו כמות עצומה של אנרגיה, שהוא מדולדל מכוחותיו.

"מי אני באמת?", שאל את עצמו, "האם אני הוא הגבר הנשוי המגדל את ילדיו יחד עם אשתי ומלמד את ילדיי לומר אמת? או שמא הגבר החומק מביתו לפגישות הסודיות מאחורי גבּהּ של אשתי?"
האם יהיה לנו אומץ לזהות את הסודות שפג תוקפם על המדף הנפשי שלנו?