פתחתי את הדלת והבית היה ריק – מאת ד"ר חן נרדי

סיפור של גבר גרוש בקבוצת תמיכה לאבות שאינם משמורנים
בהנחיית
ד"ר חן נרדי גב' שרה מייכור
לפי השנתון הסטטיסטי לשנת 2002 אוגלוסית הגברים הגרושים היהודים בישראל מהווה 6.7 אחוז בין הגילים 30 ל 34, 8.5 אחוז בגלילי שבין 35 – 39, 10 אחוז בגילים 40-44, 11 אחוז בגילים 45-49, 9.8 אחוז בגילים 50-54, ומעל גיל 65 9.2 אחוז. אחוז לא מבוטל מגברים אלה הנם אבות שילדיהם אינם בחזקתם. אלה הם אבות חד-הוריים שאינם גרים עם ילדיהם. מישהו/י הציע את המילה אל"מ כראשי תיבות לשלוש המילים 'אב-לא-משמורן'. אלם מלשון שתיקה, אלם שמוביל לאלימות כלפי עצמו ולעיתים כלפי הזולת. אלם שגורם להלם נפשי כבד לטראומה מתמשכת.

הלם הנטישה.
"פתחתי את הדלת והבית היה ריק. פשוטו כמשמעו. היא לקחה את הילד ואת כל החפצים והשאירה לי דירה ריקה. זה היה נורא…" גיל (שם בדוי), מהנדס, בן 48, אב לילד בן שבע מספר בקבוצת תמיכה לגברים גרושים על הרגע בו גילה שאשתו עזבה אותו.
"זה היה יום רביעי. פעמון הדלת במשרד שלי צלצל. פתחתי ושליח הושיט לי מעטפה גדולה. חתמתי לו ופתחתי את המעטפה וראיתי חבילה של תביעות. ברגע הראשון חשבתי שאלו תביעות הקשורים לעבודה אבל כשפתחתי הבנתי. התביעות הן נגדי. אשתי מודיעה לי על רצונה להתגרש. היו שם תביעת מזונות, תביעה רכושית, תביעה לאחזקת הילדה והסדרי ראיה. הייתי בהלם. לא הבנתי. כמו שמישהו הכניס לך סכין בלב. טראומה. לא ציפיתי לדבר כזה. נכון, הקשר בינינו לא היה טוב. אחרי שהילד נולד זה התחיל להתקלקל. אבל קיוויתי שזה יסתדר. לא היתה בינינו אלימות, לכל היותר אלימות מילולית. ישנו באותה מיטה. היא לא דברה אז גם אני לא דברתי. אבל להתגרש ? אני בא מבית שמרני שבו המילה גירושין לא נמצאת בלכסיקון. לא יכולתי לתפקד, עזבתי את המשרד ונסעתי הביתה. פתחתי את הדלת והבית היה ריק. פשוטו כמשמעו. היא לקחה את הילד ואת כל החפצים והשאירה לי דירה ריקה. זה היה נורא. שלושה ימים לא אכלתי שום דבר. ידעתי שפשוט אי אפשר בלי לאכול אז דחפתי שלוש כפיות תירס. חודש שלם לא תפקדתי. לא ישנתי בלילות. לעבודה הייתי מגיע לשעתיים שלוש בלבד. מעולם לא הרגשתי רגשות חזקים כל כך. זה היה חדש בשבילי".

הסטטיסטיקה מראה כי מרבית הגברים הגרושים אינם יוזמים את הגירושים (רפרנס). ההלם שחווה גיל משותף לגברים רבים. בקבוצות שהנחינו המילה "הלם" חוזרת שוב ושוב בסיפוריהם. "הייתי בהלם. אני לא מבין איך זה נפל עלי?".

כאב הפרידה מהילדים
אבא יד שניה / מתוך "נעלי גירושין / מאת: רון גרא /הוצאת רשפים/ תשנ"ה 1995
"גרוש/ שימי קשים/ המתקשה/ לא לראות את ילדי/ אלא/ פעם ב…/ לא בצורה מסודרת./מתקשה/להיות סתגלן/ למציאות האחרת/לא להיות שותף /בכמוסת הסוד של / ביתי החיילת/ ולא בלבטי ובכאב בני המתבגר/ אני רואה אותו מסתגר/ ישן מעת לעת/ מתבושש עם עצמו/ באמצע בגרותו/ שניהם – גם הוא גם היא אינם משתפים/ לאחר "אסון ערד" /אני מתקשר/ מנסה לתקשר/ מבקש שיתקשר/ ורק מוחי המשוגע/ כדברי אמם/ רואה צל הרים כהרים/ רואה אותם כשתילים נבולים/ כבושים/ קורסים בשקט/ בפתח מאורת החיים/ אבא, יד שניה/ מי ידע ?"

הרחקת האב מילדיו מנתקת אותו ממקור של אהבה ויוצרת כאב שלא התנסה בו מעולם. גברים בקבוצות שהנחינו תיארו את הכאב הזה כ"נורא", ובשעה שדברו על הניתוק מילדיהם, שפת הגוף שלהם הביעה מצוקה קשה.
שני מימדים להתייחסות שלנו לכאבם: א. הכרה בכאב ומתן אמפטיה לסבל שעובר עליהם. אנחנו מעודדים את האבות לבטא את הכאב ומביעים כמנחים את הזדהותנו. ב. בעזרת טכניקת ההבניה ההכרתית (קוגניסטיב ריפרימינג) אנחנו מדברים על האתגר ועל ההזדמנות שהמצב החדש מספק לנו. המנחה מספר על עבודתו עם גברים נשואים שאינם רואים כמעט את ילדיהם מפני שהשאירו לבנות זוגם את גידול הילדים בעוד הם שקועים בעולם העבודה. המנחה מספר על גברים גרושים שרק לאחר גירושיהם מתחילים להשקיע בהורות שלהם ולראות את ילדיהם. האבות מגיבים לדברים בעוצמה. רובם מודים כי כשהיו בבית, לא השקיעו בילדיהם וכמעט לא ראו אותם, ומספרים בהתלהבות כיצד התחילו להשקיע ולמלא בתוכן את מפגשיהם עם ילדיהם.

חסך במיומנויות הוריות
בשלב זה עולה סוגיית "מה עושים עם הילדים במפגשים?" אבות מדווחים על כעסם ועל חוסר האונים שלהם כאשר הילד אינו רוצה לדבר איתם, או אומר "משעמם לי" אנו מקדישים מפגש שלם לפיתוח מיומנויות הוריות. (שרה, האם יש לנו ציטוטים מהמפגש הזה?) אנו מעודדים את האבות לגלות את היצירתיות שלהם בפיתוח שיטות לקיום דיאלוג עם הילד. בשלב זה עולה הקושי של האבות להכיל את כעסיו ותיסכוליו של הילד. אנו מעניקים אמפטיה לקושי הזה, נותנים לו לגיטימציה ומשתפים את האבות בקשיינו שלנו להכיל את כעסם של ילדנו כדי שלא יתפסו את הקושי הזה שלהם כהוכחה לחוסר כשירותם כהורים.
מספר ציטוטים ורעיונות מהפגישה הזו.

הפגיעה באגו
"הדבר היחיד שרציתי זה שהיא תחזור, אבל לא מהסיבה הנכונה. לא חשבתי על שיקום הנישואין. הסיבה הייתה לכך שרציתי שהיא תחזור, הייתה שלא אצטרך לספר לכולם שאשתי עזבה אותי. האגו שלי היה פגוע בצורה רצינית מאוד.

"מה היה חסר לה ?" המבנה הלא שוויוני של המשפחה המודרנית והשפעתו על תסמונת "העיוורון הגברי".
"זמן רב לא הצלחתי לנתח ולהבין מה קרה בזוגיות שלי ולמה זה קרה. נכון שרבנו פה ושם, אבל בסך הכל הייתי בעל טוב. עבדתי והבאתי פרנסה. דאגתי לילדים. מה היה חסר לה?"
גברים רבים שבנות זוגם נטשו אותם שרויים בחוסר הבנה, מעין 'עיוורון' לגבי הסיבות שהולידו את הנטישה. אחד הגורמים לעיוורון הזה הוא ניתוקו של הגבר ממשפחתו במבנה הנישואין הרווח בתרבות שלנו.
המבנה הלא שוויוני של המשפחה מבוסס על עסקה שעבר זמנה ומכונה בקבוצות שלנו "עיסקת טרזן-ג'יין" (לפי עיסקה זו הגבר הוא "המפרנס העיקרי" ולפיכך הוא נמצא מחוץ לבית בעוד היא מתפקדת כאם רעיה ועקרת בית ולכן נמצאת עם ילדיה). מבנה זה מוביל להיעדרותם הפיזית והפסיכולוגית של גברים רבים ממשפחותיהם. ריחוקם של גברים ואבות מההוויה המשפחתית הופך רבים מהם לשוליים בחיים היומיומיים של משפחותיהם. מעין ירחים עצובים המקיפים את שמש האימהות הגדולה. במציאות כזו שבה הגבר הוא מעין "ילד נוסף במשפחה" מסכמות נשים לא מעטות: "אני בעצם אימא חד הורית שמטופלת בבעל".
את תגובתם של גברים לתסכול שמביעות נשים ביחס לחוסר מעורבותם במשפחה, ניתן לתאר בלשון המודל הדולפיני בו אנו משתמשים בקבוצות, כשילוב של תגובה 'סרדינית' ו'כרישית'. הגבר המגיב בסרדיניות משלים עם מעמדו השולי, ומפתח טכניקות התחמקות משוכללות ממעורבות והשקעה במשפחה. בשלב מתקדם בקבוצה, לאחר שסיימו להאשים את ה"אקסיות" שלהם בכישלון הנישואין, הם מתארים את הבריחה לשעות עבודה רבות, את השיחות בסלולרי גם כשהם בבית, את השקיעה מול הטלויזיה ועוד.
התגובה הכרישית מאופיינת בניסיון לתפוס מקום של "ראש משפחה", מושג הלקוח מעיסקת 'טרזן-ג'יין' שעבר זמנה. גברים מתעקשים לפתע שדברים יתנהלו לפי דרכם, הם לא יהיו פראיירים, כספומטים, הם יחליטו על מה מוציאים כסף ועל מה לא, צריך לבקש מהם רשות לקנות דברים הביתה, הם יאסרו על הנשים לנהוג במכונית או להשתמש במחשב "שלהם", ילעגו לכישוריה העלובים בנהיגה ועוד.
במהלך הפגישות אנו מלמדים את הגברים לזהות את התגובות הסרדיניות והכרישיות שלהם, על מנת שיוכלו להתמודד בדולפיניות עם הבעיות.

"תהיה גבר ואל תיילל כמו נקבה" – חסך במיומנויות רגשיות, ובתקשורת בינאישית.
בקבוצות האבות (בהקשר הנוכחי ראוי לכנותן קבוצות אל"ם), אנו שמים דגש מרכזי על פיתוח מודעות מיגדרית של האבות. אנו מתארים במפורש את סירוסם הרגשי של גברים, אשר מגיל צעיר נאנסים לבלום את מצוקותיהם תחת האיום של "תהיה גבר ואל תיילל". אנו מדברים על התרנגולות המתבשלות בסיר הלחץ הרגשי של כולנו – פחד, תיסכול, חוסר אונים ורגשות אחרים – ושואלים את הגברים כיצד הם מטפלים בתרנגולות הללו. בדיון המתפתח מגיעים הגברים למסקנה כי מעולם לא למדו להתמודד עם התרנגולת שלהם מפני שפחדו להודות בפני עצמם ואחרים כי הם זקוקים לעזרה, לחיבוק, שהם רוצים לבכות, וכי השיטה שלהם לטפל בה היא להשפריץ אותה בסילון זעם ואלימות דרך שסתום סיר הלחץ. בשלב זה נגמרות בדרך כלל הציניות והעמדות הפנים בקבוצה ומתחיל שלב של רכות בין המשתתפים ושחרור וידויים ותובנות על "איך דפקתי את הנישואין שלי".

תקשורת באמצעות סקס
בפגישה זו אנו עוסקים במיניות הגברים. פגישה זו מתוארת על ידי הגברים כאחת המוצלחות בסדנה למרות שבעצם השתתפותם המילולית בה, היא מזערית. בפגישה זו אנו מתארים כיצד גברים הופכים לצרכני סקס אובססיביים כאמצעי בריחה מהתמודדות עם המצוקה הרגשית שלהם. רובם מגיעים למסקנה שבעצם הם השתמשו באיבר מינם כמכשיר להשגת מטרות שאינו מיועד להשיג: החל בהשפרצת תרנגולות המצוקה דרך אבר המין, דרך פיצוי על יום עבודה קשה, ניסיון לפתוח דף חדש עם האישה ולפתור בעיות תקשורת וחלוקת תפקידים, להחזיר לעצמם את כבודם לאחר שנפגעו, כדרך בילוי קלה, להרפות מתח, 'להרגיש גברים' בבית, לשחרר אגרסיות ועוד.
גברים מתוודים שניסו להשיג מין מנשותיהם כדי לקבל קצת רוך וחום. ומסתבר שבעצם לא ידעו מעולם לבקש קירבה ורוך בדרך אחרת. אנו חוזרים עם הגברים לתקופת ההתבגרות בחייהם המקום שבו נוצרו דפוסי החיזור שלהם המקום שבו למדו להתייחס לנשים כאל אובייקטים מיניים. רבים מהם מגלים שבעצם מעולם לא הבינו כיצד בגישתם למין, לא הבינו כיצד הרסו את החשק והתשוקה בינם לבין בנות זוגן.

הקונטכסט החברתי פמיניסטי של הגירושין – הופעתו של הגבר הנואש.

הקושי לבקש עזרה בתהליך הגירושין
"באותו יום הרמתי טלפון לפסיכולוגים שמצאתי בדפי זהב. בסופו של דבר לא נפגשתי עם אף אחד מהם. למי תבוא לספר שהאישה עזבה אותך. זה קשה. זו פגיעה עצומה באגו. אנשים עלולים לפרש את זה באפן לא נכון. בן אדם שלא מכיר את הנפשות הפועלות עלול לחשוב שאני אשם בזה. אתה מבין, לא רק שננטשתי, אלא שעכשיו אני עלול להיראות כמפלצת שברחו ממנה. איך מספרים דבר כזה לחברים ?". מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של המינים מראים כי אחד ההבדלים בין נשים וגברים הוא ביכולת לבקש עזרה בעת מצוקה רגשית. (ראו נרדי ח. נרדי ר. "גברים בשינוי – בדרך לגבריות אחרת" מודן 1992). מרכיב מרכזי בעבודה עם הגברים הנו פיתוח מודעות לקושי לבקש עזרה ושיפור היכולת להתגבר על קושי זה.

בתהליך זה המנחים, ובמיוחד הגבר מבין השניים, חושף ומביע את חרדותיו כאשר בשעה המיועדת מתייצבים רק מיעוט מחברי הקבוצה, כאשר המשתתפים עוזבים לפני הזמן, כאשר הוא אינו מצליח לשלוט בסדר הדיבור בקבוצה. המנחה אינו מהסס לבקש עזרה ולהתייעץ עם המנחה השנייה, או לומר לקבוצה "אני לא יודע מה לעשות עכשיו. אני זקוק לעזרה שלכם". סוגיית הכוח והחולשה – מהו כוח ומהי חולשה נדונות בשלבים השונים של התהליך הקבוצתי והגברים מאמצים מושגים גמישים יותר על כוח וחולשה, מושגים המאפשרים התמודדות טובה יותר.

לבד בבית המשפט – רשת בטחון חברתית קרועה
העדר רשת בטחון חברתית בעת מצוקה אינה תופעה ייחודית לגברים לא משמורנים. "הכדור לא עזר. לא ישנתי כל הלילה. למחרת, יום לאחר שהיא עזבה, העו"ד שלה טלפן אלי: "למה אתה לא בא ?". הסתבר לי שהעו"ד ואשתי יזמו דיון בבית המשפט על הסדרי ראיית הילדים. הייתי עדיין בהלם. ביקשתי מאבי שיבוא איתי לבית המשפט, אבל הוא סירב. "אני לא רוצה להיות מעורב" אמר. הבנתי אותו.
הגעתי לבית המשפט וראיתי את אשתי עם העו"ד שלה ועם אחותה. אני הייתי שם לבד. לאחיי ואחיותיי לא פניתי, אלא רק בשלבים מאוחרים יותר. הייתי שבר כלי מבחינה נפשית ולא הייתי מסוגל להשתתף בדיון. הסתכלתי עליה יושבת שם בין אחותה לבין העורך דין שלה, והרגשתי כעס עצום". בעוד שארגוני הנשים יצרו רשת בטחון צפופה עבור נשים במצבי מצוקה, נותרים גברים לבדם עם מצוקתם. אחד המשפטים שאנו שומעים שוב ושוב מהגברים הלא משמורנים: "להן יש את נעמת ואת ויצו ואת המשפחה ואנחנו נשארים לבדנו. בלי שום רשת בטחון".

לעודד להקים קבוצת תמיכה לעזרה עצמית.

אנו מעודדים את הגברים להביע את מצוקתם. ומציעים לפעול בשני צירים. א. להתארגן כקבוצת תמיכה שתפעל לאחר הקבוצה. חלק מהקבוצות מרימות את את האתגר ויוצרות לעצמן קבוצת תמיכה. החברים יוצרים רשימה של מספרי טלפון וכתובות ונפגשים בזמנם החופשי כקבוצה או כפרטים. מטלפנים ותומכים זה בזה. (דיווח על קבוצת תמיכה כזו ראו מאמר של נרדי. ח. ונועה בן-טוב. ב. אנו נותנים לגיטימציה להקמת ארגונים ועמותות. אנו סבורים כי רצוי שמשרד העבודה והרווחה יעודד גברים להתאגד ולהקים גופים וולונטריים שיסייעו לגברים לא משמורנים ולגברים גרושים בכלל להתמודד עם מצוקותיהם.

"בשעות הראשונות לא שיתפתי אף אחד".
בשעות הראשונות לא שיתפתי אף אחד. אחרי כמה שעות פתחתי עיתון והרמתי טלפון לער"ן (עזרה ראשונה נפשית). ענתה לי בחורה ואמרתי לה שאני במצב נפשי גרוע. דיברתי רבע שעה. היא אמרה "אני מבינה אותך" אבל לא נכנסה יותר מדי לעניין עצמו. אחר כך פניתי לעו"ד בנושאי אישות. האמת היא שלא רציתי יעוץ משפטי אלא פשוט רציתי לשבת ולדבר עם מישהו על הקושי הנפשי. באותו יום, יום רביעי, ידעתי שלא אוכל להירדם בלילה. הלכתי למיון בבית חולים. אמרתי לרופא שאני בהלם עקב בעיה אישית. לא ספרתי לו על תוכן ועל סיבת ההלם שבו אני נתון. הוא לא שאל ואני לא סיפרתי. ביקשתי כדורי שינה. הוא נתן לי כדור וחצי וובן, והפנה אותי לרופא המשפחה. למחרת הלכתי לרופא המשפחה וביקשתי עשרה כדורים. די פחדתי מהכדורים האלה. גם לרופא המשפחה שלי לא סיפרתי דבר. גם הוא לא שאל אותי על כך. פשוט נתן את הכדורים שביקשתי והפנה אותי לפסיכולוג.. שני הרופאים לא שאלו אותי על מצבי הנפשי. זה לא עניין אותם. מה שעניין אתם זה הצד הפיזי. הם בדקו לי את הדופק וזהו. רופא המשפחה הפנה אותי לפסיכולוג. חזרתי הביתה ושוב הייתי בדירה הריקה. תבין, אני יושב בדירה שלי כשהבית ריק לחלוטין מהילדה שלי ומהחפצים שלה. מהאישה שאהבתי ומהחפצים שלה. פתאום הכל ריק. הרגשתי צורך עצום לשתף אחרים".

"שאלתי את עצמי עם מי אדבר ?"
שאלתי את עצמי עם מי אדבר ? שתיים עשרה שנים אני עובד עם אבי במשרד המהנדסים שלו והתלבטתי קשות אם לפנות אליו. היחסים בינינו מתוחים מאוד. (וביני לבין אשתי לשעבר לא הייתה אלימות, לכל היותר אלימות מילולית. אותה תקופה היו חיכוכים גדולים במיוחד. היינו בקטע של ירידה והתרחקות). למרות זאת, הרמתי טלפון לאבי. הוא הופתע מאוד, כי בדרך כלל אני לא מתקשר אליו הביתה. לא סיפרתי לו. רק שאלתי אותו איך היה בחו"ל. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו ונשמע מנוכר. אמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו. שאלתי אם הוא יכול לבוא אלי הביתה. זה היה בשונה בערב. הוא אמר מיד.
הוא היה בהלם מעצם זה שביקשתי שיבוא. לקח מונית והיה אצלי תוך כמה דקות. אחרי שסיפרתי לו מה קרה, הוא אמר שציפה למשהו הרבה יותר גרוע. חשב שמשהו קרה לילדה או לאישה. חשב על בית-חולים או מוות. מצד אחד היה בהלם, מצד שני הרגיש הקלה. הוא ניסה להרגיע אותי "זה לא סוף העולם, ו "האישה אולי תחזור".

הוא לא סיפר לאימי. ידענו שהיא רגישה. זה היה אבסורדי לגמרי. אני נחשף בפני אבי בקטע האישי שלי למרות שאנחנו ביחסים מתוחים מאוד. יש לו טענות כלפי, ובכל זאת אני מספר לו. פשוט מפני שהייתי חייב לספר למישהו. השיחה בינינו הייתה קשה. הרגשתי שהוא בין הפטיש לסדן. מצד אחד הוא מנסה לעזור לי ומצד שני הוא מכניס לי בקטנות. רומז כל הזמן שזה קרה כתוצאה מההתנהגות שלי. שאני אשם. שאני לא בסדר. זה הדבר האחרון שהייתי צריך באותו רגע. למרות שהוא לא היה האדם האידיאלי לשבת איתו באותו רגע, אחרי שעתיים הרגשתי הקלה".
לאימי לא יכולתי לספר. היא אישה רגישה מאוד. לא סיפרתי לה, אבל היא הרגישה. ביום שישי, יומיים אחרי שאשתי עזבה, הגעתי לארוחת צהריים אצל הורי. היא שאלה למה אני לבד. היא כבר הבינה משפת הגוף שלי. איך יכולתי להגיד לה: "אמא, ריקי (שם בדוי) לקחה את כל החפצים ונעלמה ?" איך מסבירים דבר כזה ?
יום אחד אתה קם למציאות אחרת, ומגדלי התאומים שמולך, פתאום נעלמים מהנוף. משהו שהוא חלק ממך נעלם. למי תספר ?

"ניסיתי לשכנע אותה שתחזור"
"חזרתי איתה ועם אחותה במונית מבית המשפט ובדרך בקשתי ממנה שנדבר לבד. היא הסכימה שאבוא עוד שעה לראות את הילד. הציעה שניפגש בערב. נפגשנו וניסיתי לשכנע אותה שתחזור אלי. הייתי מאוד עדין כלפיה. אבל ההצעה שלי לא הייתה מתוך שיקול דעת, אלא מתוך כאב. היא לא הסכימה. גם היא הייתה בקטע של כאב ומאוד מבולבלת. פתאום היא עברה לגור בחדר קטן עם הילד בבית הוריה.

"לאט לאט שיתפתי חברים"
לאט לאט שיתפתי חברים. הייתי זקוק לתמיכה, כי הרגשתי דיכאון. אני זוכר שמספר ימים לאחר עזיבתה, היה משחק הכדורגל ישראל-ספרד. אפילו לא פתחתי טלוויזיה. זה היה סימן לדיכאון שלי, מפני שבעבר לא הייתי מחמיץ משחק כזה.
בהתחלהטלפנתי לשני חברים ואמרתי לכל אחד מהם : "אני רוצה להיפגש ולדבר איתך". גם הם, כמו אבי, חשבו שקרה משהו בריאותי.
החבר היה בהלם. "למה לא אמרת לי קודם" שאל. אחר כך הוא נתן לי כמה עצות, כמו אבי: "זה לא סוף העולם", "אולי היא תחזור" "הכל יכול להשתנות". גם החבר השני היה בהלם מוחלט. הוא ניסה לנתח את המצב והציע לי: "אני אזמין אותה אלי לשיחה". הוא באמת עשה את זה. הוא הזמין את אשתי לכמה שיחות, אבל לא יצא מזה כלום".

"לאט לאט התחלתי לערב גם את המשפחה המורחבת".
"לאט לאט התחלתי לערב גם את המשפחה המורחבת. קודם אחותי הגדולה. היא קבלה את מה שקרה בשוויון נפש, "תמיד ראיתי שזה לא זה, שאתם לא מתאימים" והוסיפה ש"זה יעבור לך". היא עצמה, עוד לפני המשבר שלי, התגרשה מבעלה ביוזמתה ועשתה זאת בפתאומיות. כמה חודשים לאחר מכן התחתנה עם הגבר שעימו הייתה בקשר תוך כדי נישואיה. הורי באו מבית שמרני שנהוג בו ש"לא מתגרשים כל כך מהר", ופתאום זה קורה להם איתי ועם אחותי.

"לקבוצת הגברים הזו הגעתי דרך העובדת הסוציאלית"
הלכתי לעובדת סוציאלית, כדי שעוד מישהו ישמע אותי. עוד אוזן קשבת. רציתי גורם מוסמך, תחליף פסיכולוג. ישבתי איתה כעשר פגישות. רציתי שתבדוק אפשרות לגישור ביני לבין אשתי. רציתי שהיא תיתן חוות דעת על יחסי עם הילדה. באחד המפגשים שלנו היא אמרה שמתקיימת קבוצת תמיכה לאבות גרושים. כך הגעתי לקבוצה שאתה הנחית".
"מה הייתה בשבילי הקבוצה ?"
"חשיבות קבוצת התמיכה הייתה עצומה. המפגשים הללו הם הכרחיים. זו הייתה הקבוצה הראשונה שבה השתתפתי. התוודעתי לגברים נוספים שזה נחת עליהם. ראיתי שזה לא קורה רק לי. הפתיחות בקבוצה הייתה רבה מאוד. היא התאפשרה בראש וראשונה בגלל הפתיחות שבה אתה כמנחה סיפרת על עצמך מיד בתחילת הקבוצה. לא שאלת אותנו על עצמנו, אלא היית ראשון לספר על הכאב שלך. דיברת על הדברים הכי אינטימיים. אמרתי לעצמי: הנה בן אדם שמחובר לעצמו. אם הוא נפתח בפנינו, גם אני אעשה את זה. החשיפה הזו פתחה אותי ואת כל החברים בקבוצה. אנשים נפתחו באפן רגשי בעקבות החשיפה שלך. זה קרה באפן הדרגתי, אבל קרה, אני רואה את זה במפגשים הקבוצתיים שלנו,
קשה מאוד לבטא את הכאב בנוכחות המשפחה או החברים. לא העובדת הסוציאלית, לא הפסיכולוג וגם לא החברים והמשפחה יכולים לתמוך בך, כמו שהמשתתפים בקבוצה יכולים. בקבוצה היה לי קל להיחשף בפני אנשים שעברו ועוברים את מה שאני עברתי. יש אלפי גברים שנפרדו מאישה וילדים. חובה להציע את זה לכל גבר שעובר משבר פרידה. במיוחד לגברים המתכתשים בבית המשפט עם האקסית שלהם.

מה קורה במפגשים הקבוצתיים בהנחיה עצמית?
"לאחר שנפגשנו במשך עשרה מפגשים, כשהקבוצה שהנחית הסתיימה, המשכנו להיפגש אחת לחודש. אין לנו מנחה קבוע. אנחנו מתחלפים בהנחיה כמו שלימדת אותנו. ניסינו להפעיל את הכללים שלימדת אותנו אבל עם הזמן הקטע החברתי הפך לדומיננטי. מתכנסים בבית אחד החברים, בביתי או אצל חבר אחר בקבוצה, מביאים כיבוד ויושבים ערב שלם. הפגישה מתחילה הרבה ריכולים, צחוקים, בדיחות, קטעים ולפעמים מידע על בחורות. אחר כך כל אחד מספר מה עבר עליו בחודש האחרון. מתחיל לדבר מי שהכי לוחץ לו. הכיוון הוא מתן עצות טכניות (איך להתנהג עם העו"ד, עם האקסית) אבל אנחנו תמיד דואגים להתייחס לעניין הרגשי. בתקופה הראשונה, הייתי מחכה בכיליון עיניים למפגשים. אבל לאט לאט כשהמצוקה שלי פחתה והתחלתי להכיר בחורות, וליהנות מצדדים חיוביים שיש במצבי, הצורך שלי במפגשי הקבוצה פחת. אני מרגיש פחות צורך בהקשבה".

מהו הדבר שלקחת מהקבוצה והולך איתך הלאה ?
"ראיתי עד כמה חשוב לא לשחק את המאצ'ו. ראיתי עד כמה חשוב לשתף ברגשות שלי. כאב זה כאב. לפני הקבוצה, כשהייתי מכיר בחורה והיא הייתה שואלת אותי שאלות אישיות רגשיות, הייתי מגיב ב"למה את שואלת" ומתחמק מלענות. כיום, כשאני רואה שהבחורה זורמת, אני משתף אותה עולם הפרטי שלי וברגשות שלי".

מה קורה בינך לבין גרושתך וילדך ?
"בדיעבד, אחרי הרבה סיפורי גירושין ששמעתי, אני חושב שהדברים אצלי הסתדרו. אני וגרושתי מדברים. אני רואה את הילד ואין בעיות עם הסדרי הראיה. פעמיים בשבוע, שבת כן שבת לא ומחצית מהחגים. בהתחלה נלחמתי על כך שהילדה תהיה אצלי יותר. אבל המלחמה הזו הייתה מיותרת כי ככל שחלף הזמן, אשתי הייתה מעוניינת שאקח את הילדה ליותר זמן. היא רצתה את החופש שלה. חוץ מזה, אשתי באה מבית הורים גרושים. היא הבינה את חשיבות הקשר שלי עם הילדה".