צלו של העבר

צלו של העבר
מאת ד" רבקה נרדי, 12/5/2014

גבר ואישה שהיו פעם בני זוג והתגרשו לפני מעלה מארבעים שנה נפגשו מחדש בנסיבות משפחתיות (לזוג שנישואיו היו קצרים נולדה בת). המפגש ביניהם היה נטול אמוציות, חביב למדי, מנומס ואף לרגעים ידידותי ברמה האישית. הבית היה מלא באורחים ולאחר כשלוש שעות של סעודה דשנה ושיחות סלון עזבו רוב האורחים. בן זוגה של האישה וילדיהם הגדולים פרשו למטבח ועסקו בשטיפת הכלים ובסילוק השאריות. באותם רגעים והגבר והאישה נותרו לבדם בחדר המגורים המרווח. יש לומר שהאישה והגבר נשאו מחדש ואף הולידו ילדים. במהלך השנים הקשר ביניהם היה רופף מאחר והגבר חי בארץ אחרת.
ואז, ללא כול התראה או הכנה מוקדמת הביט הגבר המבוגר בעיניה של מי שהייתה פעם אשתו ושאל אותה אם תרצה לדבר על מה שהיה, כלומר על האירועים שהובילו לגירושיהם. האישה המופתעת, למרות מבוכתה הניכרת, השיבה לו במהירות, כמעט ללא מחשבה, תשובה קצרה וחד משמעית: "לא, זה ממש לא נחוץ לי." הגבר הביט בה תמה, מעט מאוכזב, והניח.
לימים ספרה לי האישה על מה שעבר עליה באותם רגעים:
"הרגשתי כמי שנכפה עליה לפתוח מחדש את תיבת פנדורה. את מכירה את סיפור הגירושים שלי. הוא היה טראומטי, כואב באופן שקשה לי לתארו. נשארתי באותם ימים חבולה ופצועה, לא רק בשל בגידתו בי, אלא בשל תחושת הנפילה שחוויתי כאדם המושלך לתהום עמוקה. מתקווה ותוכניות מרקיעות שחקים על עתיד קסום המחכה לי עם האיש המרתק שהיה בעלי, נפלתי לתוך תהומות הייאוש, ההשפלה, הכאב שלא נגמר, מלווים בתחושת אובדן נוראי. איבדתי את הכול, כך הרגשתי אז, את כול מה שהיה לי וכול מה שהאמנתי שמחכה לי בעתיד. עולם שלם של פנטזיות התרסק מול פניי. הייתי בשנת אבל. כן, שנה תמימה התאבלתי. בשנה הזו ניסיתי להחזיר לעצמי את שמחת החיים, דמיינתי את עצמי לגבורה בסרט הנאבקת על זכותה לחיים ללא צללים. חיפשתי, לפעמים בנואשות ובתמימות של נערה חסרת ניסיון, אהבה חדשה. נפלתי וקמתי אינספור פעמים, אבל זה כבר לא היה "בגללו" אלא בשל אירועי חיים חדשים וצפופים כולל מאבק על פרנסה וניסיון למצוא מחדש את מקומי בחברה. כשהייתי נעצרת לפעמים מהשעטה שלי קדימה וחושבת מה באמת עובר עלי, חקרתי את רגשותיי וגיליתי הרבה עצב, פליאה, בדידות, כאב עמוק. שאלתי את עצמי האם אני כועסת על האיש, והייתי חייבת להודות בפני עצמי שאין בי כעס עליו. חשבתי עליו כעל אדם שלא יכול. שלא היה יכול כבר אז. ככול שחלפו השנים הלכו ורחקו ממני האירועים הקשורים בו עד שכמעט נשכחו, וגם אם זכרתי, זה היה זיכרון הדומה יותר לסיפור עליו קראתי יותר מאשר אירוע אישי הנוגע בי באמת. את חושבת", שאלה אותי, "שיכולתי כך להתמודד עם העבר משום שלא כעסתי עליו ולא ביקשתי נקמה?"
הרהרתי. היססתי. אולי. אולי באמת הכעס והרצון "להחזיר" למי שפגע בנו משאיר אותנו בזירת האירוע לימים רבים. היכולת להתרחק עד כדי התנתקות רגשית מהעבר הם אפשריים אם אנחנו מסוגלים להכיל בתוכנו את המחשבה שכך היינו פעם: פגיעים, אולי תמימים מידי, חסרי אונים, נעדרי מודעות, או לחילופין אנוכיים, בלתי מתחשבים, אלימים, פוגעניים, בוגדניים. יש מאיתנו שכול כך כועסים על עצמם וזולתם על מה שהיה, שלא יניחו, ימשיכו ויחפשו "תשובה", כדי להחזיר באיזה אופן פלאי את האיזון שהופר. להחזיר בכול מחיר את הדימוי העצמי שאיתו הם יכולים להמשיך את חייהם.
אבל אני מקדימה את המאוחר.
בעוד אני מחפשת תשובות צלצל הטלפון. על הקו שמעתי את קולה של אישה צעירה שהכרתי לפני שנים במהלך שיחות על בגידתה בבעלה. ספרה לי בצער ש"הכול חזר", כלומר הוא חזר לאירוע כמו קרה זה עכשיו. שקע בעצבונו, רחק ממנה, מיואש, לא מאמין שדברים יכולים להשתנות. פגשתי אותם, נשים וגברים במצב זה. לא מוכנים "לעבור הלאה", גם אחרי שיחות ממושכות וגילויי חרטה כנים ועקביים מצידו של בן הזוג הפוגע. לא מוכנים! במהלך השנים ראיתי כי הקושי של נשים וגברים להניח לעבר שונה בהתאם לנסיבות הפגיעה. שוחחתי עם נשים שעל אף שרצו לשמור על קשר הנישואים התקשו להניח לאירועי עבר פוגעניים שהתבטאו ביחס רע, אלימות מילולית, הזנחה, חוסר פרגון לנשיותן וכיו"ב. כאב ההחמצה על חייהן הצעירים שהלכו ולא ישובו עוד הוציא מהן פרצי זעם צונאמיים וכמעט לא אפשרו הערכה מחדש של היחסים על בסיס השינויים לטובה שחלו כמו גם על תיקון עתידי. הלב היה בעבר. הראש ביקש לראות עתיד אך הרגשות חסמו. שוחחתי עם גברים שכך חשו ביחס לבגידה, כאשר הם היו הנבגדים. הם דשו בעניין עד דק. הם חקרו מה היה והפכו את זירת האירוע לחדר חקירות. הם התמקדו בפרטים והתעקשו על קוצו של יוד, הם חשו כחיה נרדפת שחייבת להפוך לרודפת כדי להחזיר את הכבוד האבוד. הם היו מיואשים. העובדה ש"זה" קרה הרסה אותם.
"העבר", סרטו של אשגר פרהאדי, הבמאי האירני שזכה בשנה שעברה באוסקר לסרט הזר על סרטו "פרידה", מיקד את תשומת לבי לכוחו של העבר על הווה. לכאורה העבר היה ואיננו ועם זאת הוא כול כך חי בזיכרוננו עד שלעתים לא רק שהוא מאפיל על ההווה, אלא משתלט עליו כליל ומעצב אותו ברוחו. זיכרונות ועניינים בלתי פתורים יכולים לבטל באופן אגרסיבי את טעם "הכאן ועכשיו", מסוגלים לצבוע בצבעים עזים, הצבעים של "שם ואז", את ההווה.
מחשבותיי נדדו מהכללי לפרטי, לאישי, לפוליטי. חשבתי עלינו ועל הפלשתינים שלא מסוגלים להניח לעבר, חשבתי על הורים וילדים שאוחזים במה שהיה, לעתים עשרות שנים והם הילדים כבר אנשים מבוגרים, וההורים לעתים כבר הלכו לעולמם, ובכול זאת העבר חי ומוציא מאיתנו לעיתים ניצוצות של זעם וזיכרונות שרצינו להדחיק ולא יכולנו. חשבתי על נשים וגברים שהתגרשו אך לא באמת נפרדו. ולמה שלא נניח לעבר? למה כה קשה הפרידה מבן זוג שמרר את חיינו, למה הפרידה הרגשית מאחרת להגיע לפעמים שנים אחרי שהתגרשנו.
התחלתי לכתוב רשימה זו ביום השואה, כמה סמלי. העבר תופס אותי בגרוני כול שנה ביום זה. לא כאן המקום לדיון אם זה טוב או רע שאנו משמרים את הזיכרונות ומקדשים אותם באופן הזה, בין אם מדובר על זיכרונות אישיים או לאומיים, השאלה המעסיקה אותי אם בכלל ניתן אחרת. מחשבותי נודדות לספרו של הסופר האיטלקי פרימו לו "הטבלה המחזורית" (הקיבוץ המאוחד, 2001). "כל פרק סובב סביב יסוד כימי מטבלת היסודות של מנדלייב" (מתוך העטיפה), כאשר היסוד מהווה גירוי לסיפור אנושי בעל משמעות סוחפת. הפרק שפעל עלי במיוחד עסק ביסוד ואנאדיום (עמ' 158-167) בו מעלה פרימו לוי הסופר והכימאי זיכרון עבר על מפגש עם כימאי בשם מילר, מפגש מתעתע, הזוי, כמעט בלתי מתקבל על הדעת, שהתקיים במחנה ריכוז אאושויץ. זיכרון העבר פולש לתוך ההווה של לוי בעקבות התכתבות עם מפעל בגרמניה שסיפק את חומרי הגלם למפעל בו עבד לוי באיטליה. איות שם החומר שכיכב בהתכתבות בעקבות שרשרת של תקלות, איות שבלט בחסרונה של אות אחת, העלה את זיכרונו של האיש, מילר, שכן אותה טעות זכר לוי, נעשתה שם ואז במחנה, כאשר מילר בא לבקר כמפקח מבחוץ. לוי חש צורך דחוף לברר האם מדובר ב"אותו מילר", הזדמנות בלתי חוזרת לסגור עניין בלתי סגור ולקבור אותו לתמיד. הוא יגלה במהרה שאכן מדובר באותו איש, הוא יגלה לתדהמתו שמילר רוצה לפגוש אותו, להסביר, לדבר, לומר דברים. לוי, לאחר התכתבות ביניהם שהוכיחה כי אכן מדובר באותו איש, לא חש צורך להיפגש. הספיק לו.
אני מביאה את סיפורו של פרימו לוי לצד אירועי חיים שאומנם אינם מעמידים אותנו בסכנת מוות, אך עבורנו הם "סוף העולם" – משברי גירושים, בגידות, מערכות יחסים פוגעניות, זיכרונות ילדות קשים, קיפוח, אפליה, כישלונות צורבים, ועוד.
אני שואלת את עצמי האם העצה שאני נותנת לעתים למטופליי להניח הצידה את זיכרונות העבר כדי שיוכלו לעשות תיקון בחייהם ניתנת ליישום? האם אין היא בבחינת עצה "קוסמטית" שמטרתה להרגיע את בני הזוג כמו גם את המטפלת…? במהלך חיפושי אחר תשובה שתהא עבורנו כמגדלור מאיר ביום צרה אני מקשיבה ולומדת מאנשים שחוו אובדנים גדולים: הורים שכולים, אנשים שחוו אירועים טראומטיים בילדותם, נישואים אלימים, וגם ניצולי שואה. דווקא מקרי הקצה מסמנים לנו את האפשרי. כאשר האופציות הם "או – או", "אין ברירה", מנגנון הבחירה בחיים הוא קריטי. כול אפשרות אחרת מביאה לדעיכה איטית עד מוות, נפשי, ולעתים פיזי טרם זמנו. הבחירה להניח לעבר כרוכה בהחלטה המניעה אותנו לפעול באופן יזום ואקטיבי. מדובר במאבק יומיומי בין שני כוחות. עם הזמן הנחישות שלנו לבחור בחיים מניעה את תשוקת החיים שלנו ויכולה להביא אותנו חזרה למקורות השמחה. איש לא שוכח, לפעמים גם לא סולח. אבל הבחירה בחיים מאפשרת לנו לחיות את החיים במלואם. העבר אינו נשכח, הוא מוצא את מקומו בתוכנו בעדינות.