מחדר הטיפול:

צעירים בעלי משפחות מספרים לי על לחץ של הוריהם לבקר כול שבוע. להביא את הנכדים. הצעירים חשים מועקה. הם רוצים בעזרת ההורים אך לא במעורבותם היתירה המניבה לפעמים התערבות. לא ולא.

הורים מבוגרים מספרים בכאב על תחושת מידור מחיי ילדיהם. "לא מספרים" להם שום דבר. מקבלים החלטות מבלי להתייעץ, גרים רחוק, נוסעים לחופשות בחו"ל מבלי להתחשב בחגים ועוד.

בשנות עבודתי כמטפלת זוגית אני פוגשת בני זוג המאשימים זה את זו באי נאמנות לזוגיות, בהעדפת "שקט תעשייתי" עם ההורים על חשבון האינטימיות הזוגית. קונפליקט זה המכונה "קונפליקט הנאמנויות" טומן בחובו הרבה יותר ממה שנראה לעין.

והתוצאה – תחושה של תסכול. מאמץ לשמר. פחד ממריבות. לפעמים נוצר קרע.

למי מאיתנו אין חזון, מודל ברור של משפחה? לפעמים זו המשפחה שלנו שדמתה לשבט. לפעמים דווקא משום שגדלנו במשפחה קטנה או מפורקת אנחנו מעתיקים בדמיוננו את מודל המשפחה הענקית שביטויה מגיע לשיא בשני החגים הגדולים: ראש השנה וליל הסדר.

יהיו גם אלו שמרגישים שהם בשוליים. הנשים והגברים שכבר מזמן הגיעו לפרקם אך לא בנו משפחה משלהם, וגם הוריהם המביטים בהם בעיניים כלות ובצער, צערם שלהם, על אי מימוש החזון שכה חלמו עליו.

בדברנו על קשר בינדורי אנחנו נכנסים לעולם מורכב, ייצרי, רווי ברגשות של כמיהה לצד אכזבות וכאב.

משפחה גדולה מייצגת כוח. משפחה גדולה מייצגת הישגים. היא משדרת לעולם – הצלחנו! כך אנחנו רוצים להאמין. אנחנו שואפים שמשפחתנו תהיה לא רק גדולה אלא גם מלוכדת. אנחנו מסתירים את הבושות על ילדים שהתנתקו, את הגרושים המכוערים, את הסכסוכים. אנחנו מתרפקים על ימים של תום ילדות כמו גם על זיכרונות של ימים עברו בהם משפחה הייתה משפחה, כלומר הייתה ערבות הדדית, עזרה, קרבה, לכידות.

בהרצאה זו נשוחח על יחסים משתנים בין הורים וילדים.

נשוחח על המעבר החיוני מהורות סמכותית להורות מלווה, מדריכה, המבוססת על אמון. עלינו ההורים להגמיש את עמדותינו ולהעניק את המרחב הדרוש לילדינו להתפתח ולהשקיע במשפחתם החדשה. רגש האשמה של ילדינו המייצר תוקפנות והתרחקות נובע מאי קבלת אותה ברכת דרך הורית. כאשר אנחנו מעניקים לילדינו את ברכת הדרך הם נרגעים, פנויים להתפתחות וצמיחה ומוקירים את "הרוח הגבית" שהם מקבלים מאיתנו.

אין זה פשוט כלל ועיקר. ההרגלים הישנים תופסים אותנו בגרוננו. אנחנו כול כך רוצים להמשיך "ולומר להם", "לייעץ להם". ניסיוני האישי והמקצועי לימד אותי כי כאשר אנחנו משכילים להניח, נוצר מרחב חדש. ככול שנתחבר אליהם בסגנון "גלישה על גלים" (מטאפורה שעוזרת לי את מלאכת ההתחברות נעדרת השיפוט) כך הם יחושו שאנחנו כתובת להתייעצות. הם יפנו אלינו כי יאמינו שאנחנו רואים באמת את הצרכים שלהם ולא שקועים בפחדינו ובדעותינו הקדומות. כך לגבי בחירתם בן או בן זוג, החלטה הנוגעת לעתידם או אפילו עניינים של יומיום.

להבין שילדינו הפכו לאנשים בוגרים, שמי שהם כבר לא בשליטתנו.