רשימה 25:בגידות קטנות כסימני אזהרה/מאת ד"ר רבקה נרדי 2/1/2012

שלוש ילדות קטנות שיחקו בקלאס, משחק של פעם. ילדה אחת נגשה לחברתה ולחשה לה משהו באוזן. הילדה השלישית רצתה לדעת מה לחשה הילדה לחברתה. השתיים צחקקו ולא רצו לספר. הילדה שאלה:

"מה אמרת לה?"

"כלום, לא אמרתי כלום", השיבה ונתנה בה מבט של 'מה את רוצה ממני'.

"אבל ראיתי אותך אומרת לה", המשיכה הקטנה בתחינה.

"אז מה אם ראית. לא אמרתי כלום". (צוחקת).

"אבל ראיתי", המשיכה הילדה וקולה מתרסק. עוד מעט תפרוץ בבכי.

"את משקרת. את טיפשה. ואני בכלל לא רוצה לשחק איתך. בואי", היא פנתה לחברתה שעמדה כל העת ועיניה מושפלות לרצפה. היא השלישית לא דברה, רק הזיזה את גופה הקטן הלוך וחזור, כמו לולב ברוח.

השתיים הסתלקו.

הילדה הקטנה, בת שש או שבע חוותה עכשיו בגידה. היא עומדת לבדה ומוחקת ברגליה, בהיסח הדעת, את סימני הקלאס המרוחים על מרצפות המדרכה. אחר כך רצה הביתה וכשאמה שואלת למה חזרה כל כך מוקדם מהמשחקים היא פורצת בבכי ומתייפחת בקול גדול עד שכוחותיה אוזלים, והבכי הופך ליללה קטנה מלווה ברעידות ופניה נמרחים בנזלת. אמא שלה מנסה להרגיעה ואחרי זמן מה מתעייפת ונוזפת בה שתפסיק ושהיא כבר ילדה גדולה ועליה להתגבר, ובכלל מה כבר קרה. והילדה משתתקת לבסוף ומתרצה ומתרחצת ואוכלת ארוחת ערב ומצייתת להוראות אמה ונכנסת למיטה בזמן וכל הזמן חושבת: מה קרה? למה זה כל כך כואב?

החוויה הזו ועוד רבות אחרות ייצרבו בזיכרונה של הילדה, בתודעתה המתפתחת שמספקת לה חומרים לעיצוב השקפת עולמה על עצמה, על בני אדם, על החיים בכלל. עבור הילדה הקטנה הבגידה "הקטנה" של חברותיה נחווית כבגידה גדולה. בעולמה הקטן הכאב והעלבון נחווים כסוף העולם. לימים כשתגדל תלמד "להלבין" את הבגידות "הקטנות" כאירועים לא נעימים שמן הראוי לה, לנו, כאנשים מבוגרים להתגבר עליהם. נעיז להשתמש במונח בגידה רק כשמדובר בבגידה רומנטית או במולדת…

האומנם? במחשבה שנייה, אם ניתן לה תשומת לב, נבחין שמרבית הדרמות המתרחשות בין בני אדם, בעיקר ביחסים אישיים קרובים, בזוגיות, נחוות כבגידות קטנות. למשל:

* הוא הבטיח לך להיות שותף פעיל באריזת הבית. אבל בימים שלפני מעבר הדירה הוא חזר מאוחר ובערב המעבר הלך לבריכה "להתרענן" וכעס עליך כשמחית על כך.

* במסיבת חברים לא דיבר איתך כל הערב והיה שקוע בשיחה ערה עם אחת האורחות.

* כשהיית בחודש התשיעי להריונך העיר לך על המראה הכבד והדוחה שלך.

* שוב ושוב לא הגיע בזמן, ביום הלימודים שלך.

* כל פעם שהוא כועס עליך הוא לא מדבר איתך שבועיים. יושב עם עצמו מול המחשב ומתעלם מקיומך.

* כל כך רצית לחזור לפעילות ספורטיבית אך אשתך "עשתה פרצופים" ואתה אבדת את החשק.

* כשאמרת לה שאתה שוקל לעשות הסבה מקצועית היא הסתכלה עליך כאדם לא אחראי העומד להטיל אסון על משפחתו.

* יום אחד היא אמרה לך שממילא היא נשארת איתך רק בגלל הכסף.

* כשרצית סקס היא אמרה לך שלא בא לה עליך אחרי שהשמנת וגם אופן לבושך ואכילתך דוחה אותה.

* אתה קשור למשפחת המוצא שלך ואשתך מתעבת אותם ומסרבת לבקר אותם איתך.

רשימה מקרית בהחלט. שימו לב: הכול "טריוויה". אבל מצמרר. אנחנו נוטים "לעבור הלאה", לא להתעכב על העלבון והכאב. "ככה זה אצל כולם" אנחנו מנחמים את עצמנו. בגידות "קטנות" בשונה מהבגידות הענקיות לא זוכות אצלנו לתשומת לב. אנחנו לא נלך בעטיין לייעוץ, לא נעמיק בהן, לא נתאבל. נמשיך הלאה… כל עוד ילדינו צעירים ואנחנו עסוקים בהישרדות יומיומית אין לנו זמן לשים לב לנזקי הבגידות הקטנות. לפעמים אישה משתוקקת שתהיה כבר איזו בגידה גדולה, כמו למשל שתתפוש אותו במשהו גדול כגון התמכרות לסקס וירטואלי, הסתרת חשבונות בנק, רומן מתמשך – שיצדיק משבר "מסודר", "ראוי לטיפול". האם מאוויים דומים לגברים? נדמה לי שכן. רובנו מחכים שמשהו יכריח אותנו לעצור ולבדוק את יחסינו המתנוונים. בגידות קטנות לא עושות זאת, אלא אם כן הן צומחות וצומחות עד שהופכות לסרטן בגוף הנישואים. למה הופכות עם הזמן לסרטן? כי בגידות קטנות מפירות שוב ושוב את הברית הזוגית המבוססת על יחסי כבוד ושוויון. יחסים שיש בהם הדדיות, פרגון, חום, אכפתיות ועזרה הדדית. למותר לציין שהתשוקה ההדדית, הארוטית, נותנת להם את החיות והצבע. אך גם זו דועכת כששאר המרכיבים מתנוונים. זו משמעות הנישואים המודרניים המציבים נשים וגברים אלו מול אלו כבני אדם אמיתיים, מעבר לצוו המגדרי שלהם.

הכנסת האירועים הקטנים לקטגוריה של "בגידה" מכריחה אותנו לעצור. כוחה של שפה בהמשגת חוויות עמומות וביצירת מחויבות פנימית לחשוב על כך לעומק. כך קרה עם המושג "אלימות במשפחה", כך קרה עם "הטרדה מינית". זה עוזר לנו להבין לאן אנו הולכים והיכן עלינו להציב גבולות. גם המושג "גבריות חדשה" סימן לגברים אופק מחשבתי חיובי חדש.

אני שואלת את עצמי למה הרבה יותר קל וברור לזהות בגידות ביחסי אנוש כאשר מדובר בחברויות אישיות או ביחסים עסקיים. זו אחת השאלות שהיה עלי להתמודד במהלך כתיבת עבודת הדוקטוראט שלי שעסקה בסוגיית המחויבות בין בני זוג*. לכאורה כולנו מבינים מהי הדדיות, כולנו זקוקים ליחס טוב, להגינות. קל לנו לזהות את העדרם כאשר הם, עקרונות המוסר העוסקים בשוויון והדדיות מופרים, למשל בעולם העסקי או בין חברים. כולנו מבינים מהן ציפיות מהזולת. כולנו רוצים הדדיות ביחסים. כולנו חוששים להיות מנוצלים רגשית או כלכלית. הכול פשוט אם כן עד שמגיעים ליחסי גבר אישה. שם מופרים בזה אחר זה כל העקרונות הפשוטים הללו, כפי שהם מופרים בבוטות כאשר מדובר ביחסים בין יהודים וערבים, בין כובשים ונכבשים – ישראלים-פלשתינים. למה? כי למדנו שביחסים היררכיים (גבר-אישה, כובש-נכבש) זה לגיטימי ליצור שתי אמות מידה מוסריות שונות. אחת עבור גברים, אחרת לנשים, אחת עבור השולט, השנייה עבור הנשלט-הנכבש. למה? כי ככה!. אלמלא הסיפור החדשותי של "הדרת נשים במרחב הציבורי" מי יודע אם מישהו היה שם לב לכך. גם עכשיו כשרעשה הארץ רובנו לא מקשרים בין "הדרת נשים" לבין הדרת הזר, הנכבש, הערבי. התרגלנו. התעצלנו לחשוב.

בגידות "קטנות" אפשריות הרבה יותר ביחסים היררכיים. שני הצדדים מעדיפים להתעלם, לא לדבר על זה. המחיר יקר מידי. ואם "חלילה" הצד הנבגד עושה רעש ימהרו להשתיקו. אם פעם סיפור הבגידות הקטנות היה סיפורן הבלעדי של נשים הרי נראה בברור, ברוח הדוגמאות שהבאתי בראשית הרשימה, שגברים רבים חשים כיום נבגדים "בקטן" על ידי נשותיהם שלא זו בלבד שאינן חוששות מהן אלא יותר מכך, הן נעדרות אמפתיה כלפיהם. נקמה? אולי.

בגידות קטנות מסמנות לנו סכנה. העדר רגש אמפתיה ביחסים כמוהו כסרטן האוכל בגוף. קשר זקוק לאמון ורגש. הבגידות הקטנות מכרסמות בתחושת האמון. מעקרות את הרגש מהיחסים. אנחנו בסכנה.

המשגת החוויה הרגשית במילה "בגידה" תעזור לנו לתקשר לזולתנו מה שאנו חשים. החשש לדבר על פגיעה וכאב דוחף אותנו לקבור רגשות אלו עמוק עמוק בתוכנו. עוד ועוד רגשות של פגיעה מייצרים חשדנות לעולם, מעמיקים את השריטה. בואו נעצור. נדבר. ניתן כבוד לרגשות כך שנוכל לתקשר אותם בנינוחות, מתוך הכרה ברורה בזכויות האדם שלנו ושל זולתנו. וגם ניקח על עצמו להיות הרבה יותר מחויבים לקוד הנאמנות וההגינות בין אם מדובר בבן או בת זוגנו, בין אם מדובר בחבר או חברה, בין אם מדובר בעולם העבודה או בעולם הפוליטי. רגשות של חום אנושי זקוקים לתנאים כדי שיפרחו.

——————————————————————————————————-* ראו את ספרי, "זוגיות בסערה" (עיבוד של עבודת הדוקטוראט שלי), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003

וגם: את ספרם המשותף של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי "שיחה זוגית: על מה שקשה לדבר", "הדים", הדפסה שלישית, 2012.