רשימה 26: אני "נרקיס"? על היעלמותה ההדרגתית של האמפתיה וההתחשבות ביחסי אנוש: בזוגיות, במשפחה, בעולם העבודה, בפוליטיקה מאת ד"ר רבקה נרדי, 17/2/2012

 אגדה יפה שמקורה ביוונית, מספרת כיצד נוצר הנרקיס. בין הרי הגליל התהלך בימי קדם רועה בעל פנים עגולים ותלתלי זהב לו, ושמו נרקיס (ביוונית נרקיסוס). כל הנערות דברו ביופיו הרב והוא לא ידע מימיו כי יפה הוא, כי לא ראה מעודו את פניו, פעם ירד עם צאנו ממורדות הכרמל, כשפניו מועדות אל הרי הגליל, כשעבר את נחל קישון ראה את בבואתו במים ומרוב התלהבות נפל למים וטבע במקום. ואכן עד היום ניתן למצוא את הנרקיס באזור הקישון.

נרקיסוס הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית שלפי האגדה הפך כתוצאה מעונש האלים על יהירותו לפרח הנרקיס. מקור המילה נרקיסיזם הוא במיתוס היווני על נרקיס, עלם יפה תואר אשר דחה ברוע לב את חיזוריהן של כל הנערות שחשקו בו. אדישותו האכזרית גרמה לאלים לגזור עליו להתאהב בעצמו, וכך היה מעביר את ימיו מהופנט אל השתקפותו שבאגם, עד שמת מרוב ערגה לעצמו. במקום שבו שכב צמח פרח הנרקיס, הקרוי על שמו. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, השתמש במונח זה על מנת לתאר מטופלים שאינם מסוגלים לראות את האחר, היות שכלל האנרגיות הנפשיות שלהם (הליבידו) מושקעות בעצמם בלבד. במהלך השנים התנחל בקרבנו המונח נרקיסיזם כמונח, לאו דווקא מקצועי, המתאר אנשים, נשים וגברים, המרוכזים בעצמם באופן כה אינטנסיבי עד שהם מתקשים לראות את זולתם. ברשימה זו אני מהרהרת בקול רם האם תופעת "הנרקיסיזם" הולכת ומתפשטת עד שהופכת להיות הנורמה.  

אקדים ואומר  שאני מכירה באופן אישי הרבה אנשים טובים ואמפתיים, אנשים שיודעים להקשיב הקשבת אמת, אנשים שמבינים מהי חברות, אנשים שעוזרים לזולתם בהתחשבות ובנדיבות. נשים וגברים. יתכן שהם הולכים ומתמעטים בשל לחץ החיים המודרניים שמעמיס על כתפי כולנו משימות בלתי אפשריות ותביעות חדשות המעוגנות בקודים חדשים-ישנים ההופכים יותר ויותר קשים. העולם שלנו משתנה לטובה – הרבה יותר חופש, ולרעה – תחרותיות מטורפת המביאה איתה רוחות רעות ההורסות אותנו כבני אדם. אנחנו יודעים שכל חיינו הם התמודדות מתמשכת עם צורכי האגו שלנו. שכל חיינו הם תהליך מתמשך של בניה ותיקון והתפתחות ממצב של אגו ילדי למצב אנושי של התגברות על הטבע שלנו. מההיבט הפסיכולוגי בוודאי זה נכון, להיות אדם פירושו להתגבר על "טבענו", יצרינו המיידיים, לרסן, לחשוב, לראות מעבר לעצמנו. זה היה קשה מאז ומעולם. האם כיום זה קשה יותר? האם קורה משהו בחברה שלנו שהופך אותנו לאנשים יותר אנוכיים?

אני כותבת רשימה זו כדי להבין, וגם כדי לסמן לעצמי, ואולי גם לאחרים, סימני אזהרה מהיסחפות אחרי הקודים החדשים, הנורמות ההתנהגותיות הפושטות בחיינו ומקלקלות לנו כל חלקה טובה.

להלן כמה תופעות שעוררו אותי לחשוב.

תוכניות הריאליטי למיניהן – זורקים נשים וגברים ל"זירה", פשוטו כמשמעו – שיילחמו עד זוב דם מול עינינו. ה"משימות" שהם מקבלים מעמתים אותם עם יצריהם, המטרה לנצח בכל מחיר. מעין מעבדה אנושית שבאה להראות לעולם כמה אנו צמאי דם. ויש כמובן המנצח או המנצחת והם יהפכו במהירה לגיבורי תרבות.

או הטוקבקים שאני רק שומעת עליהם, חוששת לקרוא אותם, בשל הרתיעה שהם מעוררים בי. המון ארס. השפלות. ילדינו כבר מזמן למדו להשתמש בכלי האינטרנט ככלי להשפלות, לחרמות, לאלימות מילולית. העיתונות הכתובה מליאה ארס ביקורתי כלפי… כמעט כל דבר, כל אדם שעושה מעשה. השפה שלנו הפכה להיות קשה יותר ויותר לזולתנו. כל אדם לעצמו. חמלה נתפסת כחולשה. פירגון נתפס כתמימות, כילדותיות.

האם תמיד היינו כאלו?

נחשפתי לאחרונה לדיון מעניין בערוץ 8 בסוגיות אלו. הובעה הסכמה בין חוקרות וחוקרים שבדקו האם ומדוע יחסי האנוש בתקופתנו הם יותר גסים ופחות מתחשבים בזולתנו. הם דברו על צעירים שנולדו בשנות השבעים של המאה העשרים, ילדי הביביבומרס, ילדים שחונכו כעומדים במרכז העולם, שגדלו על ערכים של "האני" במרכז, הזכות לאושר אישי, ואשר למדו לייחס פחות חשיבות למה חושבים עליהם ויותר חשיבות לתחושת הערך העצמי שלהם כבסיס נתון שאינו עומד במבחן התנהגותם או הישגיהם. תוך כדי צפייה הרהרתי שזה בכלל לא רע שילדים ובני אדם בוגרים חווים את הערך העצמי שלהם שאינו עומד במבחן הישגים, יופי חיצוני, מעמד, משקל, מצב משפחתי, העדפה מינית, צבע עור, דת, מגדר, השכלה, קשרים, גיל. למה לא בעצם? מצד שני עלתה בי השאלה  – למה תחושת ערך עצמי כנתון עלולה לפגום בתחושת האמפתיה וההתחשבות בצורכי זולתנו. האם הסתירה הזו, לכאורה, היא מחויבת המציאות? ועוד תהייה עלתה בי – ניסיוני המקצועי לימדני שההיפך הוא הנכון: ככל שתחושת ערכו העצמי של אדם קיימת בתוכנו אנו פנויים יותר נפשית לראות את זולתנו במבט אוהד, ידידותי, מפרגן, חומל, חם. כלומר כדי שנהיה אנשים מרוכזים בעצמנו צריך לקרות עוד משהו: נורמה חברתית שנותנת לגיטימציה לסוג זה של התנהגות. ואולי גם תחושת ערך עצמי שבבסיסה ריקנות פנימית.

החוקרים והחוקרות המלומדים סבורים כי העמדת הילד במרכז יוצרת אשליה של "אני", "אני", "אני" – מה שמכונה בז'רגון המקצועי "נרקיסיזם" – אהבה עצמית נטולת אמפתיה לזולתנו. לא איכפת לנו לכאורה מה מרגיש האדם לידינו. העיקר שלנו זה "מתאים". ביטויים כגון: "לא בא לי", "לא מתאים לי", "תפסיקי להתבכיין", "אל תתנהגי כקורבן", "מספיק עם הרגישות הרכרוכית הזו", "הנימוסים שלך הם צביעות אחת גדולה". "פירגון זו חנופה" ועוד…

לעתים קרובות בעודי יושבת באולם קולנוע, שקועה בעלילת הסרט, מרצד אור מהשורה לפני. מישהו או מישהי כותב בדבקות הודעת טקסט. אם אביע מחאה שקטה אקבל מבט גס שאומר: "תני לחיות, זו הבעיה שלך". הטכנולוגיה יצרה מצבים חדשים שניתן להתגבר עליהם אם ניישם בפשטות את קוד ההתחשבות. אבל זה קורה מעט מידי.

יותר ויותר אנחנו מסוגלים להיות אדישים למעשי עוול המתרחשים מתחת לאפינו.

יותר ויותר אנחנו קצרי רוח. שימו לב לתגובותיהם של אנשים בכביש, במהלך חיפוש חנייה, בשדות תעופה, במרחב הציבורי לאן שלא נלך.

השיח (גם ברדיו ובטלביזיה) יותר קצר, חותך, ביקורתי, ציני, לגלגני, אכזרי.

אז מה קורה לנו?

האם אנחנו כחברה אנושית אוכלים את פירות הבאושים של תהליכי הדמוקרטיזציה ששינו את עולמנו תוך מתן בעיטה הגונה בערכי העבר, בסמכות הממסדית וההורית, בשמרנות המעמדית, בקודים הישנים שהקפידו על נימוסים והליכות שאנחנו למדנו לראות בהם צביעות? ובארצנו כאן בישראל הגדלנו לעשות בכיוון זה. הרי עצם הקמת המדינה הייתה התרסה על ערכי הגלות, ולמדנו לקדש את הערכים המאצ'ואיסטים של כוח ושליטה. על פי סברתם של החוקרים שהוזכרו לעיל, הילדים שנולדו לתוך העולם שאחרי המהפיכה הפנימו ערכים אלו עד שהפכו לנורמה על פיהם הם מנהלים את חייהם.

האם אני "מתבכיינת" לפניכם? הנה, הנה הספק מקנן בי. למה לי בכלל לדבר על הדברים הללו, אני בסכנה שאכונה אישה "טרחנית", "חופרת", "נודניקית"… כן, הלחץ החברתי מתחיל להשפיע עלי. אולי כדאי לי להניח ולהיות "קולית"? אבל אמשיך.

כמטפלת אישית וזוגית אני פוגשת את היעדרה של האמפתיה בקרב זוגות רבים.

• ספרה לי אישה שבשל רגל שבורה לא יכלה לנהוג כחודשיים. במהלך השבוע נהלה את עצמה כמיטב יכולתה אך חשה כלואה ובודדה. בשבת בקשה מבעלה ש"יוציא" אותה לטבע. הוא סרב לבקשתה בתוקף והאשים אותה בחוסר התחשבות בזמנו הפרטי היחידי השמור לעצמו בלבד.
• גבר צעיר התלונן בפגישת ייעוץ זוגי על אשתו שאינה מגלה סימני חיבה כלפיו. פניה בטאו קוצר רוח ובוז כשדיבר כאומרות – 'מה אתה מבלבל לי במוח'?
• היא רוצה לפתוח עסק עצמאי. הוא טוען ש"זה לא יילך וחבל על הכסף".
• הוא רוצה לבקר את הוריו עם אשתו וילדיו. האישה אומרת לו בחמיצות שיילך לבד. היא לא סובלת אותם. (בלבה היא נוקמת בו על הזנחתו אותה ואת הבית).
• הוא רוצה לראות את החברים שלו לפחות שלוש פעמים בשבוע. אחרת חש מחנק. הוא אומר לה שלא תכלא אותו.
• היא רוצה להוציא הרבה יותר כסף ממה שיש להם וטוענת כלפיו שהוא קמצן ופחדן.

לפעמים בסיומה של פגישה אני מסכמת את כל מה שאמרנו ומבקשת מהזוג לחשוב, להרגיש ולהגיב  איש אל רעותו תוך שימת דגש על התחשבות הדדית. לנקות את האוויר מביקורתיות ייתר ואנוכיות. הם מסתכלים עלי מעט מופתעים. לא יכול להיות שזה כל כך פשוט. אבל אם נחשוב על כך נגלה במהירה כי זה בדיוק כך. כולנו זקוקים להתחשבות, לדעת שרואים אותנו, שהרי זה כל מה שיש לנו כבני אדם שחיים בחברה וזקוקים למירב שיתוף הפעולה כדי לשרוד לא רק במשפחותינו, אלא גם בעולם העבודה בחברה שאנו חיים בה בכלל. התחשבות היא ערך מוסרי שאמור להנחות אותנו ביחסי אנוש, אך אם הסביבה בה אנו חיים מקדשת יותר את הניצחון והתחרותיות על פני ההתחשבות, אמות המידה שלנו בבחירת ההתנהגות ההולמת משתנות. וכך אכן כנראה קורה לרובנו ביומיום כשאנו לא חושבים יותר מידי על תוצאות התנהגויותינו על רגשות זולתנו ומתנהגים "כמו כולם". אנחנו סובלים מגסות רוח, גם בספירה הציבורית. שימו לב לפניהם המיוסרות של האנשים העומדים בתור, או אל מול האשנב בבנק, בביטוח הלאומי, או בחדר מיון, או אל מול האחיות והרופאים בבתי החולים. כמו מראש הבנו והתכוננו שטוב לא יהיה שם. עלינו להיזהר מתגובותיהם המנוכרות של נותני השרות, שגם הם סובלים מגסות רוח של עמיתיהם והממונים עליהם. נדמה לי שאני חוזרת על עצמי…

כלומר שהבעיה אינה רק של "ילדי שנות השבעים הנרקיסיסטים" אלא של כולנו. אנחנו נזהרים לא להיות חלילה "נחמדים" מדי. נחמדות היא מלכוד, היא חולשה, היא "לוזריות".

במילים אחרות לרדוף אחר כסף, הצלחה, הישגים חומרניים – זו הנורמה. העיקר לנצח. זו נורמה שמעלה על נס את נצחונו של הפרט.

ואני דווקא בעד חופש הפרט, בעד אינדיבידואליזם. האם יש סתירה?

לא, לדעתי אין סתירה אם אדם בוחר במודע לחיות על פי אמות מידה שהקוד המרכזי בהן היא התחשבות וחמלה. "נימוסים והליכות", כפי שאנו אוהבים לכנות בציניות התנהגות מנומסת לזולתנו, יכולה להציל אותנו מעצמנו "הנרקיסיסטי" ש"לא רואה ממטר". זו כמובן ברירת מחדל. תמיד עדיפה בחירה מודעת של התנהגותנו. תמיד יותר טוב וגם יותר מספק ומעצים להתמודד באומץ עם פיתויי "הנרקיס" שבתוכנו.