רשימה 27: "הילדים שהיינו, הנשים והגברים שהפכנו להיות"/ ד"ר רבקה נרדי, 8/3/2012

איזה מין ילד/ילדה היינו? האם אנחנו זוכרים? האם אנחנו רוצים/רוצות לזכור?

האם היית ילד מקובל?

האם היית "מלכת הכיתה" או לפחות אחת מסגניותיה… או מה"מקורבות" שלה…?

האם היית ילד דחוי?

האם היית ילדה מופמנמת, מודרת חברתית, אחת שאפשר בקלות להתעלם ממנה?

האם היית ליצן הכיתה? (אולי ליצן עצוב?)

האם היית ילדה בודדה שחבריה היחידים היו ספריה?

האם חבריך לכיתה הכו אותך? השפילו אותך?

האם חברותייך וחברייך לכיתה לעגו לך? החרימו אותך?

האם הרגשת אהוב? אהובה?

האם הייתה לנו ילדות טובה? מאושרת?

האם הילדות שלנו היא מסע כבד על לבנו, כזה שהיינו רוצים לשכוח? להעלים אותו מחיינו?

ואיך אנחנו היום, בגילנו ומעמדנו הבוגר? מה מזיכרונות הילדות (המרים) חרת את אותותיו בתודעתנו ו"נכנס לנו מתחת לעור" באופן שלפעמים נדמה לנו שאנחנו עדיין הילד ההוא, הילדה ההיא? מי לא מכיר את ההרגשה. כמו צל שלא עוזב, על אף שהיינו רוצים להניח הצידה את הזיכרונות העגומים ההם, ולא לחוש מחדש את הבושה והפחד. בעבודתי כמטפלת אני פוגשת את "הצל" הילדי שמתערב בתגובותינו ובהחלטותינו – מפחיד אותנו ("הסרדין) ומסית אותנו ("הכריש") –  לסירוגין. ואוי לתגובות, אוי להחלטות. אנחנו נדרשים להרבה אומץ כדי להתנער מהתגובות האוטומאטיות ההן.

היינו רוצים לחשוב שעולם הילדים תמים וזך, ולא כך הוא. ילדים לומדים קודים של התנהגות לא רק בתוך המשפחה, אלא בעיקר ממה שהם סופגים בחוץ – מחברת המבוגרים שמראה להם באמצעים שונים ומגוונים, מה באמת כדאי. כדאי להיות חזקים שכן אחרת "ישמידו אותנו". המסר הזה הוא כה עוצמתי, והוא רחב ומתפשט "מקיר לקיר",  עד שלא יעלה בדעתנו שהוא כמו בומרנג, יום אחד הוא עלול לחזור אלינו. ואכן הילדים לומדים בדיוק את מה שרצינו שילמדו – להיות קשוחים. אבל לא כולם תלמידים "טובים". יהיו שלא יוכלו. את השפה הזו הם לא תופסים. הם לא "מסתגלים", הם אחרים. הם הטרף.

יש לי מין הרגל כזה, לא זוכרת ממתי סיגלתי לי אותו, אולי בגלל המקצוע, כשאני רואה אדם מבוגר (גבר או אישה) אני מחפשת וגם רוב הזמן רואה את הילד התמים שבו, הילדה התמימה שבה. ואז קל לי יותר. אני חשה רכות כלפיו, כלפיה. לא רק במסגרת טיפולית, בכלל. בוודאי שזה לא קורה לי כל הזמן. לפעמים אני רק רואה את העטיפה הקשה או הדוחה.

צפיתי לפני כמה ימים בתוכניתה של לנוי בר-גפן, "הסיפור", ערוץ 2,  בה הוצגו שלושה סיפורים-זיכרונות ילדות של אישה אחת ושני גברים כבני 45 – סיפורים המתארים חוויות של דיכוי ואלימות של ילדים מכיתת הלימוד שלהם בבית הספר בו למדו. על סדר היום של התוכנית היה להפגיש בין המתעללים לבין הקורבנות. המפגש אמור היה לסגור מעגל, לאפשר למתעללים לתת הכרה במעשיהם הרעים ולאפשר לקורבנות להשתחרר ממועקת הבושה וההשפלה.

בדקות הראשונות של התוכנית היו לי תקוות שכך אכן יקרה, ונזכרתי במפעל השיקום הגרנדיוזי שהתרחש בדרום אפריקה עם ביטול משטר האפרטהייד.  ועדות האמת והפיוס (TRC), כיהנו כבית משפט שמטרתו להביא מפגש בין קורבנות למקרבניהם. עדים אשר זוהו כקורבנות של הפרות זכויות אדם  הוזמנו לתת דוחות על חוויותיהם, מבצעי האלימות יכלו גם להעיד ולבקש חנינה. הדיונים היו פומביים ונתפסו על ידי רבים כמרכיב קריטי של המעבר לדמוקרטיה בדרום אפריקה. אכן אסוסיאציה פרועה במקצת וחורגת מכול פורפורציה… האומנם? האישי הוא פוליטי, הפוליטי הוא אישי, כך למדתי מזמן. החוויות האנושיות באות לידי ביטוי דומה כאשר מתרחש מפגש בין בעל הכוח לקורבן. וזה יכול להתרחש גם בכיתה ג', במפגש בין ילדים רכים בשנים, כאשר תמימות ילדית נתפסת כ"חנוניות" ומגרה "כאפה". יהיו בינינו שיחשבו שזה נורא "קול" ואפילו מצחיק.

מתוך שלושת הילדים שהיום הם מבוגרים בשנות הארבעים שניים לא זכו להכרה המיוחלת.

תחילה האישה. שתי הנשים (הילדות האלימות שהיו) הביטו בה בתדהמה, מצחקקות מולה, מסיטות מבט ממנה, מזו שאותה הכו סתם כך, ולא זכרו דבר. מבחינתן זה היה אירוע שולי שקל לשכוח. מבחינתה זה היה אירוע מכונן שתזכור כול חייה, חיים שעוצבו על פיו. הן לא הבינו, במיוחד זו שאמרה לה בהתרסה – "אם קבלת מכות כנראה היה על מה". משפט שחזר והופיע בפרומו, שוב ושוב עד שהפך כמעט למוטו של התוכנית. גם נשים מוכות חשבו פעם שהמכות מגיעות להן. לא רק בן זוגן האלים סבר כך, גם סביבתן החברתית תמכה בגישה שאישה מקבלת מכות כי יש סיבה. הזמנים הללו לא כל כך רחוקים כפי שהיינו רוצים לחשוב.

הגבר הגבוה והנאה לא הזכיר במאום את הילד הקטן שחטף מכות כי "הוא הזמין אותן" כפי שהסביר לו אחד "הילדים" שהחטיפו. "היית חנון" הוא המשיך בהסברו המלומד וניכר בו שחש לא בנוח במעמד המביך שאולי  נקלע אליו מבלי שבאמת הבין למה הוא מוזמן.

הגבר השלישי, גבוה ושרירי, לא הזכיר במאום את הילד הקטן והמפוחד שהיה. גם שני חבריו לכיתה שנהגו להתעלל בו כמעט לא זיהו אותו. גאה וזקוף ישב מולם. את זקיפות קומתו השיג בהרבה שנות אימונים בחדרי כושר ובמקצוע שבחר בו, שוטר, שמעניק לו את המסגרת הפורמאלית של כוח וסמכות. מבחינתו המעגל נסגר. הוא הביט בהם, והם בו, והייתה דממה. ואחר כך התנצלות כנה. שני הגברים, שכל אחד מהם כבר ידע צער בחייו, הבינו. הצטערו, נתנו הכרה. לשנייה קלה חשנו קתרזיס ושכחנו את השניים האחרים שלא רק שלא קבלו הכרה אלא האשמה: "אם קבלת מכות כנראה היה על מה",  "היית חנון" (כלומר הזמנת מכות).

האלימות מחפשת וגם מוצאת הצדקה פסיכולוגית ואידיאולוגית לעצמה.

באחד המערכונים הסאטיריים של "ארץ נהדרת" במתכונתה הישנה, הוצגו חיילים  שמתלוננים ומחפשים אמפתיה לסבלם בקרב הפלשתינים בהם הפליאו את מכותיהם: "תראו למה אתם גורמים לנו", יללו. אנחנו נדרשים לשפה סאטירית כדי להתמודד עם הטיעונים המניפולטיביים המעוגנים בשפת הכוח. שהרי בכל דרך אחרת נתפס כ"חנונים", כ"טרחניים", "נודניקים", עד כדי כך אנחנו חוששים ליפול במלכודת של התמימים (ה"מוסריים", "יפי הנפש", "צדקניים", "צבועים") מלכודת מסוכנת אם נזכור שהיותנו אחרים "מזמין כאפה".

החברה האנושית, היום אולי יותר מאי פעם, בזה לאנשים רגישים. אפילו ילדי גירושים יעדיפו את ההורה החזק כלכלית, כאשר מתנהל משא ומתן על משמורת משותפת. ראיתי זאת במו עיני. החזק מנצח. החזק נערץ. הרגיש והאמפאתי נתפש כרכרוכי, כחלש – טרף קל.

הקודים המוסריים בעולם המבוגרים מנסים להתמודד עם העולם הרגשי הייצרי ולהציב רף התנהגותי שונה. הרבה מילים גבוהות נאמרות, הרבה שיעורי חינוך מיצרים אשליה של עשייה, הרבה נאומים פוליטיים על שלום, הרבה וועדות, הרבה צקצוקי לשון. ותוצאות אין. שפת הכוח והמלחמה היא השפה הפופולארית הנתפסת על ידי ילדים ומבוגרים כשפת הישרדות כדאית ומשתלמת בעולם הקשה שלנו. נראה שרובנו הפסיק להאמין שיימצא "צדיק בסדום".

על רקע זה כל אדם לעצמו. בסופו של יום התנהגות מוסרית היא החלטתו המאוד אישית של כל אדם באשר הוא, באשר היא. אך כדי להפוך לנורמה, כדי שילדינו יראו בה מודל היא זקוקה לתמיכה ציבורית, היא זקוקה ל"יחסי ציבור" אוטנטיים.

היום יום האישה הבינלאומי. זו הזדמנות לומר כמה מילים גם בהקשר זה. סטטיסטית רוב מקרי האלימות בארץ ובעולם מבוצעים על ידי בנים, על ידי גברים. ולא שבנות "מלאכיות", כלל וכלל לא. האגרסיביות היא מנת חלקם של כולנו, בני אדם. אבל לא נוכל להכחיש שהעולם הגברי יצר ואף שימר וקידש את הקודים של התעללות ("זובור") לצורכי התקשחות והתחסנות גברית. השפה הבוטה היא חלק מעולם זה. כניסתן של נשים לעולם העבודה ולעולם הפוליטי  במאסות הולכות וגדלות, כפתה עליהן ללמוד מהר את הקודים הללו כדי לשרוד. חלקן למד זאת והן התקדמו. הרוב דשדשו בין שלל תפקידיהן והשאירו את "מלאכת הכוח" לגברים. הרכות נשארה מאחור כסחורה שאין לה קונים. כאשר דברו על "חן נשי" התכוונו בדרך כלל לחנחונים וסקספיל המנוצל לפיתוי. (אישה נחש"). פעם עוד קיווינו שהקודים הנשיים שיש בהם יותר רגישות לצורכי הזולת והערכת השותפות על פני התחרות והניצחון יחלחלו לשיח הציבורי וישפיעו על קבלת החלטות וסגנון התקשורת. זה קרה מעט מידי, לא ברמה שציפינו. כאדם אופטימי אני מחפשת וגם מוצאת, למרות הכול,  את "מחצית הכוס המליאה", כלומר את ההישגים, את הלגיטימציה לנוכחות הנשית שהולכת ומתחזקת. והעובדה שנשים צעירות רבות מתייחסות לשוויון כמובן מאליו מוכיחה זאת.

אני חוזרת לילדים. אי שם בילדותנו אנחנו חווים הכול, רע או טוב, בעוצמות ראשוניות. כולנו זכאים וכמהים, מראשית חיינו עד יומנו האחרון, לאהבה וחום. זו הצידה שלנו להמשך החיים. צורך זה מפעם בתוכנו מאז ומעולם, גם היום, בעולם המתוחכם, המתחכם, הכול כך טכנולוגי, שמנסה למכור לנו אשליות כגון "חברים" בפייסבוק. אבל אם נרצה או לא, אם נהייה מודעים לצורך זה או עיוורים אליו, בסופו של יום, אנחנו מחפשים את הדבר האמיתי: חבר, חברה. חום. תמיכה. נאמנות. יד מושטת. כך ילדים, כך ילדות, כך נשים, כך גברים.

כדי לתת ביטוי ללא פחד לצורך זה עלינו לאזור אומץ להתנהג כאנשים בוחרים, לא "ככבשים בעדר". ילדינו ילמדו ואף יחפשו מורי דרך בוגרים שיתנו להם תשובות יותר אמיצות כנגד התנהגויות ייצריות-כוחניות שילדים נסחפים אליהן ללא מחשבה, או מפחד, או מרצון להיות מקובלים.