רשימה 29: לפעמים גם ילדינו זרים לנו, לפעמים גם הורינו מתרחקים/ ד"ר רבקה נרדי 5.6.2012

• ידה של אם מלטפת ברכות את בתה הגדולה, שהיא אם בעצמה, מנחמת אותה על כאב פרידתה מבן זוגה, לוחשת באוזניה כמה היא יפה ואהובה.
• בן מחבק את אביו על אבדן אימו, סבתו. ללא מילים. מטלפן, פוקד לבקרו.
• הורים מציעים עזרה כלכלית לבנם הנשוי שפוטר לאחרונה מעבודתו. מעודדים ומחזקים.
• הורים תומכים בעדינות ובחמלה בילדיהם שכשלו ולא יגידו "אמרנו לכם".

רגעי חסד בין הורים לילדיהם הבוגרים מרגשים אותנו. אולי כי הם כה נדירים. לראות ולדמוע מהתרגשות. כמו לזכות  בחוויה שלעולם תיתפס כמתנה יפה שזכינו לה.

אנו עדים הרבה יותר לכאב ולניכור ביחסי הורים עם ילדיהם הבוגרים, ביחסי ילדים בוגרים עם הוריהם.

• צעירה כבת 30 מספרת לי בכאב מהול בבוז איך אמה לא מציעה לה עזרה כספית על אף שיש ביכולתה, על אף שיודעת כי בתה זקוקה.
• צעירה אחרת, מעט יותר מבוגרת, מתלוננת בפני על אמה שאינה חוסכת ממנה דברי ביקורת מאז שזוכרת את עצמה. עוקצת את בתה, מוכיחה אותה על תמימותה, מזלזלת בהחלטותיה ומזהירה אותה מהבאות שיבואו, אם לא תקשיב לעצותיה (של האם), שכן אל לה לסמוך על שיקול הדעת הקלוקל שלה עצמה.
• גבר כבן ארבעים, והוא כבר אבא לילדים, מספר על הוריו, בעיקר אמו,שנוהגים בו באלימות מילולית מאז ילדותו. כל בחירה שלו זוכה לקיתון של לעג.
• גבר כבן ששים זוכר לאביו המבוגר את עשרות השנים של יחס מנוכר וחסר כבוד. ולא סולח.
• אב כבן שבעים התלונן בפני כי בנו אינו מדבר איתו כבר למעלה מחמש עשרה שנים ואין הוא מבין למה.
• הורים המרעיפים על ילדיהם כספים רבים אינם מבינים מאין העוינות של ילדיהם, ולמה מתחמקים מחברתם.
• אישה, כבר באמצע חייה, סונטת באמה שהיא "דביקה". "הילדה" מצהירה שהיא זקוקה למרחב מחיה.

והרשימה ארוכה ארוכה…

שני סרטים שראיתי לאחרונה – "פריחת הדובדבן" שצפיתי בו בפעם השנייה, הפקה גרמנית בבימויה של דוריס דוריי, 2008 ו"לונדון ריבר" שצפיתי בו לראשונה בטלביזיה, סרטו של הבמאי  הצרפתי ראשיד בושראב, שאף היה שותף לכתיבת התסריט, משנת 2009, שני הסרטים הללו עוררו בי מחשבות נוגות-פילוסופיות על מה שקורה בין הורים לילדיהם לאחר שבגרו, שעזבו, שבנו חיים משלהם. ואלמלא פגשתי את תופעת הניכור והזרות גם בשיחות טיפוליות עם "שני הצדדים" – ההורים מחד וילדיהם הבוגרים מאידך, לא הייתי מתעכבת לבדוק את התופעה. אולי כי הנושא כאוב מידי. ועכשיו שאני חושבת על כך לא אוכל שלא להביא את התמונות העולות בי גם בעקבות שיחות שהייתי מקיימת שנים רבות ברדיו, מעת לעת, בתוכניתה של דנה הררי. באולפן הקריר, בשידור חי, נחשפתי לשיחות הטלפון שספרו סיפורים קשים על מה שמתרחש בין דור ההורים לדור "הילדים", או כפי שאישה באחת הסדנאות על קשר בינדורי תקנה אותי פעם – "למה את קוראת להם ילדים, הם "צאצאים", כבר לא "ילדים". ואילו אני רוצה להמשיך ולקרוא להם "הילדים" שכן הם לעולם יהיו הילדים שלנו ואנחנו ההורים שלהם. אך האם הקשר המתבקש שמעוגן בגידולם ממשיך והופך להיות קשר אמיץ גם כחוויה נפשית? אולי דווקא זו נשחקת ומתעוותת עם השנים,  על רקע הקלקולים ביחסים המנפצים בזו אחר זו את הפנטזיות כולן – על מה שחלמנו שהורינו יהיו עבורינו, על מה שחלמנו שילדינו יהיו עבורנו.

ובכול זאת, מאין, צומח הניכור? למה הזרות? הרי כולנו אנשים מבוגרים ומבינים שפנטזיות כבודן במקומן מונח ואילו אנחנו אנשים בשר ודם. האם יסולח לנו על כך?

האם הניכור, ההתרחקות, קוצר הרוח, המיאוס הם פירות הביאושים של יחסים עכורים בילדות, בתקופת הנעורים? האם רובינו, כהורים או כילדים, לפעמים בשני התפקידים בו זמנית, נושאים על גבינו משא של אשמה, כעס וחשבונות אינסופיים שאין עליהם מחילה?

תמונות מעיקות זכורות לי מהסרט "פריחת הדובדבן", על רקע  ביקורם של ההורים המבוגרים אצל ילדיהם בברלין. ביקור שארגנה האם שידעה על מחלת הסרטן של בעלה, האבא, ביקור שאמור היה לקרב, לחבר את זיכרונות הילדות המתוקים המשותפים למשפחה… או שמא לא היו כאלו? הנה ההורים המבוגרים מגיעים. הצלצול בדלת מהוסס, ואולי היתה זו דפיקה קלה מבוישת משהו, והדלת נפתחת ולאחר שני משפטי נימוס כבר אין לאיש זמן בשבילם. ילדים עסוקים יש להם. אין להם זמן לארח לחברה את הוריהם המבוגרים שכך "פתאום" החליטו לבקרם…הם חייבים לרוץ לעבודתם, הם "חייבים" לפזר הילדים לבתי הספר והבית נותר ריק. תחושת המחנק שאוחזת בהורים, כבאורחים  לא קרואים, כך הם חשו, כך חשתי אני, הצופה בהם. הם נחושים להמשיך במשימת הביקור. הם הולכים מילד לילד. ארבעה ילדים יש להם. וכולם עסוקים. הם עומדים, תוהים ומבוישים, תוך שהם מגלים שלמעשה אין הם יודעים דבר על חיי ילדיהם. ולילדיהם אין עניין לדעת על חייהם שלהם. מותה הפתאומי של האם, במהלך הביקור, גורם להם צער, אך יותר מצער, מועקה, סוג של הטרדה – "מה יקרה עם האבא המבוגר? מי יוכל לטפל בו?" גם המפגש בין האב לבנו החי ביפן, מפגש שנולד ביוזמתו של האב היוצא למסע התחברות לתרבות היפנית שהיתה אהובה ונערצת על אשתו, לא מחבר ביניהם. האב מוצא את גאולתו האישית בדרך שלו, מנותקת מילדיו.

סרטו של הבמאי  הצרפתי ראשיד בושראב "לונדון ריבר" מדגיש פן נוסף ביחסי הורים וילדיהם הגדולים.על רקע חיפוש ילדיהם בעקבות פיגוע טרור באנגליה ב2005 – אב אפריקאי שלא ראה את בנו מגיל שש, ואלמנה אנגליה שגדלה את בתה בגפה –  אנו מתוודאים לא רק לניכור ולפחד הבינתרבותי בין שחורים ולבנים אלא לחור השחור, לכלום שהם יודעים על ילדיהם.

אז למה בעצם? האם זו מגיפה חדשה של עולמנו המודרני? האם זו תוצאה ישירה של אובדן המחויבות המשפחתית-קהילתית המבטיחה נאמנות הדדית בטוב וברע? האם זה הפחד מהזקנה וסימניה המוקדמים שמרחיקה את הדור הצעיר הרוצה לחלום את נעוריו ללא הפרעות? האם זה קורה כי ילדינו עסוקים כל כך שקשר עם הוריהם לא נכנס ללוח הזמנים שלהם? ואולי גם כי ההורים לא מוכנים לוותר על שליטתם ונוהגים בילדיהם בחוסר כבוד ובביקורתיות מתערבת? ואולי זה תמהיל אחד עכור שמכיל בתוכו הכול מכול.

ואולי זה בכלל סוג של עיוורון ששני הצדדים נגועים בו.שהרי המעיין ממנו נובעים הטוב, החמלה, ההקשבה, הכבוד, הגמישות והרצון הטוב הוא יכולתינו לראות. לראות! אפילו תינוק בן יומו חש אם הוריו אינם "רואים" אותו אלא את התינוק שרצו, ואילו הוא בכלל אחר… לא כל שכן שילדים יותר גדולים יודעים אם רואים אותם כפי שהם ולא כמי שקלקלו להורים את הפנטזיה. והאם ילדינו יכולים לראות אותנו? כבני אדם שרצו, שחלמו, שאהבו, שטעו, שפחדו, שמבקשים לתקן, שמזדקנים, שחווים בדידות וסבל, שמשתוקקים לקרבת ילדיהם אך אינם רוצים לעמוד כעניים בפתח.

אחת המצוות הנמנות על עשרת הדברות היא מצוות "כבד את אביך ואת אמך…" מצווה שבאה להזכיר את מה שכנראה היה קשה כבר מדורי דורות לקיים. פעם כשהעולם היה שייך למבוגרים מצווה זו  היתה העיקר. ואילו מאז שמעמדו של הילד הפך מרכזי יותר ויותר בחיינו, וכך גם הזכות לאושר והצלחה, נוספה "מצווה" חדשה – "כבד את ילדיך". כלומר, ראה אותם כפי שהם. אל תשתמש בהם, אל תנסה לעצבם כמו פיסת פלסטלינה… לך איתם, עם מאווייהם, כבד את חלומותיהם… ראה אותם מעבר לפחדיך.

ויחד עם זאת לזכור שהורים אינם החברים של ילדיהם. הם אמורים להציב להם גבולות של טוב ורע, הם אמורים ללוות אותם בצמיחתם, לא לשלוט בהם. לא להתערב בחייהם. ליצור תשתית של אמון.

ראייה אמיצה דו-צדדית היא אהבה. רק שאין שוויון. אין יחסים סימטריים בין הורים לילדיהם. ככול שיהיו ילדינו מבוגרים, אנחנו ההורים מבוגרים יותר, בגיל וגם בניסיון חיים. ניזכר איך זה להיות בגילם, איך אנחנו היינו עם הורינו, מה היו ועדיין צרכינו הרגשיים מהדמויות שגידלו אותנו והיו והינם דמויות משמעותיות ביותר בחיינו. ילדינו לא יוכלו לעולם לחיות עבורנו את חיינו. עלינו לדאוג שחיינו יהיו מלאים בעשייה ויצירה ותמיכה חברתית. נהיה אוטנטיים איתם גם בעצבוננו, אך לא נצפה שיטפלו בנפשנו.

לילדינו אחריות לעשות את מסע חייהם. הם זקוקים לעין הטובה שלנו שתראה אותם כאנשים טובים. הם זקוקים ליד מלטפת שתזכיר להם את כישרונותיהם ונדיבותם. הם זקוקים לברכת הדרך שלנו שתניח להם ללכת בדרכם. ואם נבנה בהתמדה, תוך ניסוי וטעיה, תוך תיקון הקילקולים שלנו, תשתית של אמון ואהבה, ואם ירצו – יבואו אלינו לבקש את עצותינו. יבואו אלינו להתנחם מקשיי הדרך.

ונזכיר ונוקיר את הורינו הקשישים מאוד, שגופם בגד בהם בזקנתם. מילת המפתח היא חמלה ואחריות.