רשימה 33: על פרידות, בגידות ואובדנים בחיינו/ ד"ר רבקה נרדי, 21/10/2012

לקראת גיל חמישים נכנסה האישה לדיכאון. בכתה בימים ובלילות. חציית "הקו האדום" של הגיל לא נראתה לה אפשרית…

האיש פוטר מעבודתו. זה קרה סמוך לגיל הפרישה, בגיל חמישים ושמונה. הוא ידע שיקשה עליו למצוא עבודה חדשה. הוא שקע בעצב כבד שהפך לדכדוך שהעמיק לדיכאון עד שנזקק לתרופות הרגעה.

כבר למעלה משלושים שנה שהם נשואים. היא חולמת על זרי פרחים וחיזור ענוג, הוא חולם על סקס פרוע ותשומת לב מתמסרת. הם כועסים. ספר החשבונות האישי-זוגי הולך ומתמלא.

עד היום, והוא כבר מזמן עבר את גיל חמישים, כועס על הוריו, במיוחד על אמו שכל חייה זעפה והעבירה דברי ביקורת, ונזפה על גירושיו, ורטנה על מצבו הכלכלי, והזכירה לו את בחירותיו הגרועות בתחום המקצועי וכמובן בתחום האהבה. ואביו החזיק, החרה אחריה. הדיר עצמו מבית הוריו.

הבגידה שלו באשתו האהובה הכתה את שניהם בהלם. הוא לא הבין איך זה "קרה לו", הרי כל כך אוהב אותה, היא לא הבינה למה "כד הנישואים" שלהם, שיופיו היה בשלמותו הבלתי שבירה, נסדק. האם יוכלו להמשיך את חייהם ביחד?

יש חברויות בחיינו שמתפוגגות מבלי שאנו יכולים לשים את האצבע על הסיבה.

יש אנשים שהיו חלק מחיינו ועם השנים הלכו ורחקו עד שנעלמו. וכשאנו עוצרים לחשוב למה, תשובתנו סתומה משהו.

יש אנשים שפעם אהבנו וחשנו אינטימיות גבוהה בחברתם, ואילו עכשיו? דיבור מנומס, היסוס, רצון ללכת…

יש אנשים שפגעו בנו, בגדו בנו, התעלמו מאיתנו, השמיצו, ריכלו, איימו, שקרו, ואנחנו עזבנו אותם בשאט נפש, וכעבור זמן מצאנו עצמנו חושבים עליהם לפעמים, ללא הכעס האימתני, אפילו בגעגוע…

ויש גם מחלות, הזדקנות טבעית, "אמיתית", כלומר באמת זיקנה, כשמכנים אותך זקנה, קשיש, כשמתעלמים מנוכחותך. שאת, אתה הופכים להיות שקופים.

ויש גם אובדנים קולקטיביים. הם מאיימים על הביטחון היחסי, השברירי, על הרגלי חיים שנרכשו בדי עמל. עוולות, שחיתויות, ניכור, גזענות, פערים חברתיים, גזל אדמות, אלימות, ואנחנו מתגעגעים לימים התמימים "ההם". "היו זמנים". והנה עיתונים שהפכו ידידים קבועים על שולחננו עומדים להיסגר. באחד מימי חמישי האחרונים לא הגיע העיתון "שלי" לביתנו. שביתה. היעדרו של העיתון משביל הגישה לביתנו, ובמהלך היום משולחן המטבח, הכאיב לי. זה לא רק החוסר הזה. זה דמה יותר לתחושת סכנה העומדת לפתחו של ידיד וותיק.

במהלך חיינו אנחנו מאבדים הרבה. אנחנו מנחמים את עצמנו שהחיים הם כנהר זורם, מי החיים זורמים הלאה והלאה ומתחלפים במים חדשים. דימוי כה יפה ונאצל שלרגעים מרגיע אותנו שהכול ניתן להתחדשות, ללידה מחדש. על רעיון ההתחדשות גדלנו. תפיסת עולם שהרחיקה אותנו מהצורך להתמודד עם זקנה, מוות ואובדנים אחרים. נדמה שהתרבות המערבית שתשוקתה העיקרית היא לנצח את הטבע או לפחות לדחוק את הבלתי נמנע לתת מודע הקולקטיבי חזקה אצל כולנו נטייה ילדותית זו.

הקושי להתמודד עם אובדן, עם סדק, עם "חור שחור" שנפער בחיינו, מומחש כאשר גבר או אישה חווים בגידה בקשר הזוגי. נזכרתי בשני סיפורים די מקריים על בגידה שכל אחד מהם שופך אור מזווית אחרת על דילמת הפרידה, "המוות הקטן".

הסיפור הראשון הוא על גבר שבמבט ראשון, וגם שני ושלישי, הקרין סמכותיות ועוצמה. כמי שעבד בעברו העשיר בתפקידים ביטחוניים בכירים היה מורגל בשליטה מליאה, או מה שחשב שהיא שליטה מליאה – על מציאות חייו. ואז במפתיע גילה שאשתו בוגדת בו. האיש התפרק לרסיסים. לצד התקפי חרדה, נדודי שינה, התפרצויות זעם/בכי נכנס לדיכאון. ישב כמשותק במהלך הטיפול. למרות הצער והחרטה שאשתו הפגינה בכנות, למרות השתדלותה, למרות הזמן והמאמץ שהושקע בשיקום האמון ביניהם – לא יכול היה להתרומם , ללמוד, לסלוח, להמשיך הלאה ולצמוח. אובדן תחושת השליטה בחייו היה עבורו חוויה של כיליון. גרוש. מוות.

הסיפור השני הוא על אישה שנבגדה ותוך זמן קצר "חתכה" – ללא תהליך. גרשה את בעלה הבוגד מביתם והחלה לכאורה חיים חדשים. אך הזעם והנקמה המשיכו לחלחל בתוכה. חיי החברה הסוערים שניהלה לא הקהו את הזעם וגם לא את הגעגועים שהחלה לחוש כעבור זמן. האובדן שלה לא לווה בתהליך פרידה מאשליית "הקשר המושלם" מאהבה שהייתה ואיננה עוד. ניסיונותיה המאוחרים להפיח רוח חיים באהבה עלו בתוהו. ועוד זמן עבר עד שהשלימה, עד שתחושת הנקמה התפוגגה והגעגועים הפכו לזיכרון שהלך ורחק מחייה.

הבגידה כמוה כרעידת אדמה. אובדן התמימות בחיי האהבה נחווה כאסון. כך אצל נשים, כך אצל גברים, דומה אבל גם שונה.

אמחיש זאת מתוך קטע  שכתבתי בספרי "איתך בגובה העיניים", מודן 1996, עמ' 43.

"הבגידות שלו בעיניו, בעיניה

'אם אשתי לא יודעת אני לא רואה שום בעייה, להיפך אני מגיע הביתה, ויש לי הרבה יותר סבלנות אליה'.

בחוץ רעמה הסופה. גג רעפים עף מהבית. חושך מצרים השתרר.

'איך אפשר להיות עם אישה אחת כל החיים. זה לא נורמאלי. גבר זקוק לגיוון'.

הנחש זחל באיטיות לעבר הבית הקטן. יושביו נמו את שנתם ולא הרגישו שזחל פנימה.

'אין שום פסול אם גבר תופס, מידי פעם, איזה זיון מהיר. הוא עדיין יכול לאהוב את אשתו'.

המים גבהו מעל הסכר ובקול אדיר פרצו, בגבהים שלא ייאמנו, לעבר הבתים הקטנים שעמדו על שפת הנהר.

'זה לא אותו דבר, אם אשתי בוגדת. אישה בוגדת עם הנשמה'.

הברק הקדים את הרעם ופגע בעמוד החשמל שניצב ליד הבית. שריפה פרצה.

'אם אשתי תבגוד בי, אשתגע מבושה'.

'אם אדע שבעלי בוגד בי אכריז מלחמה'.

הסערה, המים והאש פרצו בבת אחת. והנחש הכיש".

 

בתוכנית טלביזיה אינטרנטית בנושא זה ששידרנו לראשונה ב 26/6/2012 הדגמנו "שיחה" בין גבר ואישה על רקע בגידה. http://www.bestlife.co.il/?categoryId=87573&itemId=196223

הזעם, מטעני עבר, חשדנות וציניות הם המסך הרגשי שאינו מאפשר נגיעה.

אורי: אני כבר התנצלתי אלף פעמים. אלף פעמים ביקשתי סליחה. אבל את לא סולחת ולא פותחת דף חדש. די.

אורה: תגיד לי איפה אתה חי. את החושב שהמילה סליחה יכולה ככה למחוק את מה שהיה? אתה אומר 'ביקשתי סליחה', ורוצה לעבור מה לסדר היום. אני לא עוברת לסדר היום. אני לא מסוגלת. אני מדמיינת…

אורי: אבל מה את רוצה?

אורה: אני רוצה שאתה תענה לי על כל השאלות ושתקשיב לכל …

אורי: אני כבר סיפרתי לך מתי, איך , כמה, ולמה ועם מי מה את עוד רוצה …

אורה: אני זקוקה לדבר ואתה תקשיב להכל…

אורי: כבר הקשבתי…

אורה: אתה עוד לא ענית לי על כל השאלות.

אורי: איזה שאלות?

אורה: למה בכלל עשית את זה?

אורי: מהתחלה?

אורה: כן!

אורי: היה ל רע בבית , אני הרגשתי שולי לגמרי בבית. מנוצל כלי שרת. די לא יכולתי יותר…

אורה: אתה יודע? זה פטתי. (בלעג): 'היה לי רע'.  אז מה אתה מספר לי כול השנים שאתה אוהב אותי כשיש לך מישהי מהצד, ומבטיח לי שאני החברה שלך. אם היה לך רע לא יכולת לבוא ולדבר איתי?  ללכת לטיפול ? זה הפתרון שמצאת? עלי ? עלי? אתה מטיל את זה? במקום לקחת אחריות? (בזעם): עלי אתה מטיל את זה .זה מה שאתה עושה? מטיל עלי את האחריות?

אורי: לא יכולתי לדבר איתך , ישר צועקת, משתוללת…

אורה : גם עכשיו אתה עושה את זה. אני אשמה שאתה לא יכול לדבר? איתי אתה שומע מה אתה אומר? אתה מטיל עלי את האחריות של מה שאתה עשית, ועכשיו אני אשמה בזה שאתה בגדת?

אורי: טוב, מה את רוצה שאחתוך את הורידים?

אורה: לא, אני חושבת שהגיע הזמן שאתה תקבל אחריות על זה שלא דיברת וגם על זה  שלא התמודדות.

אורי : ואם אגיד שאני לוקח אחריות כמו שאמרת לי, בזה נגמר העניין?

אורה: איך אתה מקבל אחריות? בזה שאתה אומר לי שאתה לוקח אחריות? זה נקרא לקבל אחריות ?אולי לקבל אחריות זה להתחיל להקשיב למה שיש לי לומר,  ולדבר,  באמת לדבר, וללכת לטיפול, ולא להגיד נגמר. עכשיו הכל יהיה בסדר. אולי לעשות חשבון נפש, ?

אורי: ללכת לטיפול ? זה מה שאת רוצה?

אורה : כן, אני לא יכולה בלי אדם שלישי שיישב בינינו. יש כל כך הרבה נושאים. מה אתה תסתום לי את הפה? יש לי המון מה לומר. אתה חושב שלי היה טוב? אז מה, אני הלכתי ובגדתי? זה הפתרון? אני דיברתי . אבל אתה לא אהבת שדיברתי. אני אמרתי לך מה אני מרגישה.

אורי: את מילאת את הראש והחיים שלך בבית ובילדים, את לא הרגשת את הצורך . אצלי היה חלל ריק, לא היתה לי שום משמעות בבית. הייתי שולי לגמרי. איך שאני נכנס הביתה, שאלה ראשונה שאת שואלת אותי זה: הבאת את הדברים מהסופר?

אורה: אתה עושה את זה שוב. עוד פעם אני אשמה שלך הייתה ריקנות. מישהו אמר לך לא להיות שותף בבית? מישהו אמר לך לא לקחת תפקיד יותר פעיל בבית?

אורי: אני רציתי להיות כזה אבל את צריכה לשלוט בהכל. שהכל יהיה כמו שאת רוצה.

אורה: עוד פעם? עכשיו אתה מאשים אותי בזה שהייתי …

אורי: מה את רוצה? עכשיו אני מדבר ואז את מפסיקה אותי.

אורה: כל דבר שאני אומרת זה הכול בגללי . לי קוראים גברת "בגללי". מבחינתך. הכול בגללי.

אורי: אני בגדתי בגללי לא בגללך.

אורה:כן? אני עוד לא שמעתי את זה…

אורי: כן, אני אמרתי את זה אבל זה לא מספיק לך. את רוצה לראות אותי מדמם. עם ורידים חתוכים. זה מה שאת רוצה.

אורה: זה שאתה אומר לי את זה, זה רק אומר שאני איתך לא אוכל לדבר יותר שלא בנוכחות אדם שלישייי".

היסטורית היחסים בין נשים וגברים שהייתה רוויה ביחסי ניצול ודיכוי של האישה התירה לגברים לבגוד מבלי לשלם מחיר. אבל זה כמה עשורים שמהפיכת המינים שינתה מן היסוד את הסדר החברתי הזה שנראה לאורך שנים רבות כטבעי, כנורמאלי. לא עוד. נשים אינן פאסיביות. הן מגיבות. הן נוקמות. הן גם בוגדות. הן היוזמות הראשיות לפרוק הנישואים כשרע להן. הסדר החדש מאיים על גברים רבים וגורם להם לחשוש, להסתיר, לחפש בחוץ "נחמה", מהאישה המפקחת, היודעת, השולטת, מהאישה שכך הם חווים אותה. במבט עדכני ואולי מעט יותר רענן אפשר ללמוד שרבים מהנשים והגברים הבוגדים אינם מתמודדים עם "הגילוי" שהמערכת הזוגית אינה יכולה לספק את כול צורכיהם, רק את חלקם. כלומר שעליהם להתבגר מהפנטזיה, להיפרד מחלק מהחלומות על "איך הוא" ו"איך היא" יהיו עבורם הכול!

שניהם מרגישים קורבנות. היא – זה ברור. הוא – כי הוא חש אובדן גדול במעמדו. משהו קרה, ואין לו שליטה. ההסברים הנלווים למעשה הבגידה ממחישים את הקושי לקבל אחריות על מצב קיומי אישי וזוגי שבו לעולם יתקיים מתח בין החלום לבין המציאות. הניסיון לתקן, לשקם דורש תעצומות נפש שלפעמים אינן. כי אבדה המוטיביציה להשקיע בבן או בת הזוג, כי אבדה המשיכה, נמוגה האהבה, נותר שממון. ולכן לדעתי  יש לראות, לפעמים, במעשה הבגידה חיפוש נואש של גבר או אישה אחר גאולה. הבגידה היא קו השבר בו הפרידה ("המוות הקטן) מהחיים הקודמים, נפגשת עם התחיה, הגאולה, יצירת חיים חדשים. יש שיראו באפשרות זו סוג של הונאה, "תרוץ" לחוסר התמודדות.  התהליך הטיפולי נועד לברר סוגיות קיומיות ולאפשר לבחור באמת. למעשה כל יום בחיינו מחייב אותנו לבחור מחדש בחיים שאנו חיים, על האפשרויות והדילמות שהם מזמנים לנו.

***

אין ספק שבגידה היא סוג של רעידת אדמה נפשית שכופה עלינו התבוננות פנימית נוקבת. וגם להיפרד מתפיסות עבר, מאשליות, מדימויים שגויים וחלומות שווא. אבל במחשבה מעמיקה יותר נראה שאין היא אלא סוג של צלצול השכמה המעמיד אותנו מול דילמות ענקיות, אובדנים גדולים בחיינו.

מודעת האבל שהודיעה על מותה בטרם עת של ידידה רחוקה שלא ראיתיה כמה שנים הכתה אותי בתדהמה וצער. היא הייתה אישה חכמה, מליאת חן וטוב לב, וגם ידענית גדולה בתחומים הקרובים ללבי. מותה הפתאומי זעזע את זכרוני שלעתים מסרב לזכור את רשימת האובדנים ההולכת ומתארכת, אובדנים מכול הסוגים. מוות הוא רק אחד מהם, אך ללא ספק "השחקן הראשי" במחזה חיינו. ולא שאני לא זוכרת ומוקירה את הרווחים הגדולים המתלווים להתבגרות ולהתפקחות מחלומות שווא. אבל… אני מהרהרת בפרידות שאכן דומות ל"מוות קטן" המלוות אותנו מרגע לידתנו. אפילו ילד קטן ההולך לראשונה לבית ספר, לכיתה א', יום חגיגי ביותר עבורו ועבור הוריו, מלווה בפרידה משלב חיים של ילדות צעירה מוגנת ומוקפת בסמלים של תום ואהבה. ואפילו אז זה לא תמיד כה תמים כפי שהיינו רוצים לחשוב.

בעבודתי כמטפלת אישית וזוגית אני פוגשת את צער הפרידה הפוקד רבים מהנשים והגברים שאינם יכולים להכיל אירועי חיים המחייבים אותם לעשות בדק בית. אני פוגשת את התסכול והכעס על מה שאבד להם, שהיה אמור להימשך לעד, ולא עוד. צער  הפרידה שייך לכולנו באשר אנו בני אדם. מנגנוני ההתמודדות שונים מאדם לאדם. הם עתיקים כימי היות האדם. כל דור ותשובותיו. כל חברה והמיתוסים והאמונות שיצרה כדי להקל על הכאב והפחד, כדי לתת תקווה ומשמעות. כל אדם ומנגנוני ההתמודדות האישיים שלו. ככל שאנחנו יותר חילוניים ומאמינים באינדבידואליזם וחופש אישי כך גוברת האחריות האישית שלנו למצוא את התשובות הראויות. למצוא את הכוחות "להשיל את העור הישן" ולהתחדש, לזכור את העבר ולחיות את ההווה, להתאים את מטרות החיים שלנו לאנשים שאנחנו היום, לא למי שהיינו. להיפרד מדימויים ישנים. לחיות את החיים ברעננות של מי שרק התחיל, בסקרנות ובתשוקה ובאמונה תוך כיבוד הזיכרון של מה שהיה, אולי גם געגוע, אבל המבט קדימה ממוקד ונלהב, וגם מפוייס.

ובאשר לבגידה בקשר הזוגי? שיקום אמון של הנבגד או הנבגדת כרוך בתהליך פנימי של השלמה עם אובדן ופרידה ממיתוס האהבה המושלמת, ממיתוס החיים התמימים, ממיתוס האדם חסר הפגמים. כך אפשרי אם אש התשוקה, אם העין והלב ממשיכים לראות את האדם שאיתנו, גם את עצמנו הפגום. כך נכון שבעתיים לגבי אובדנים הרבה יותר מאיימים – מחלה, זקנה, מוות, שכול. רציתי לומר "שלא נדע"…