צמד המילים שוויון בנטל נשמע ברור. שוויון בנטל, כלומר בנשיאה בעול, בחלוקת תפקידים, בחלוקה באחריות. לא כן? כשיאיר לפיד הניף את דגל סיסמת השוויון בנטל הוא שבה לב רבים. מי יסרב לזה? הסכמה מקיר לקיר. ובעיקר הכול מסכימים ששוויון בנטל צריך להיות הבסיס המוסרי לשוויון בזכויות.
אבל… פתאום זה לא כל כך ברור. שוויון בזכויות? רגע… בואו נבחן זאת לאור המציאות המוכרת לכולנו ונשאל כמה שאלות קשות כגון:
ומה עם שוויון בנטל בין נשים וגברים? זה הולך עם שוויון זכויות???
ומה קורה עם שוויון בנטל בין יהודים וערבים? אה, סליחה, הם "ערבים"…
ומה קורה עם שוויון בנטל בין אלו שיש להם לבין אלו שאין להם. מישהו זוכר את המשוואה הזו?
ומה עם שוויון בנטל בין בעלי שררה והכפופים לה?
מתברר שלא בהכרח השוויון בנטל הולך עם שוויון בזכויות. כמה קל לנפנף בסיסמא זו ולהניח מאחור את סוגית הזכויות. מי לא מכיר את תופעת העומס הכפול ממנו סובלות נשים במרבית משקי הבית במדינת ישראל. נשים רבות עובדות מחוץ לבית וחוזרות לבית ומתחילות משמרת שנייה ושלישית של ניהול הבית וגידול הילדים, ובנוסף הן מוצאות עצמן אחראיות כמעט בלעדיות על ההרמוניה הזוגית/משפחתית, הקשר עם משפחות המוצא, יוזמה לחיי תרבות, מפגשים, סידורים, חיי חברה, ועוד.
אם הן מתלוננות, מזכירים להן שהבעל מביא את הכסף הגדול, אם הן עייפות, מזכירים להן שהן קרירות מינית, אם הן מבקשות עזרה, אפשר לומר להן "לא עכשיו", "אני עייף", "אני עסוק". ואם הן ממשיכות להתלונן הן מכונות "ביצ'יות". ועוד משהו פעוט ערך – רצוי שתשמורנה על מראה מטופח, צעיר וסקסי, שכן אחרת.
ולפתע מושג "השוויון בנטל" שמצטלם כה יפה כשמדובר בהקשרים פוליטיים (חילוניים נגד חרדים) מאבד מהסקסאפיל שלו כשמדובר בהקשר "זניח" כמו יחסי נשים גברים. זה הופך להיות סוג של מטרד. זכויות? על מה אתן מדברות? הרי כבר אין בעיה. רק אישה פמיניסטית/תוקפנית תטען שיש בעיה.
שוויון בנטל, כאשר מתורגם לחוויה הזוגית היומיומית הוא עניין רציני עד אימה עבור מיליוני נשים. נכון ששכיחותו הפכה אותו לכה מוכר עד שחלקנו עייפנו מלשמוע. אין ברירה אלא להדגים זאת.
יש לציין שגברים רבים היו רוצים להיות הרבה יותר שותפים, אך הם לא יכולים כי מקומות העבודה שלהם רודים בהם (וגם בנשים כמובן שחלקן הגדול מוותרות על קריירות תובעניות) ומצפים מהם שיעבדו שעות ארוכות על חשבון משפחותיהם. זה המצב.
החברה הישראלית, כמו מרבית החברה האנושית עוד לא הפנימה את רעיון השוויון בנטל. גם לא את השוויון בזכויות, גם לא בזכות המקום עליו דורכות רגליהן. מספיק שניזכר בנתון המטריד על מקומן הקטן (חמישית בגודלו) של הנשים ברחבת הכותל ובהסבר המלומד של הרב רבינוביץ שצוטט בכתבתו של יאיר אטינגר בעיתון "הארץ" (14/5/2013) במילים אלו: "אסור להזיז באופן קבוע את המחיצה ולהגדיל את קרקע עזרת הנשים על חשבון קרקע עזרת הגברים, דהווי (שיש בכך) הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה".
למרות שאני בתחום לא מעט שנים ומכירה מקרוב את התופעות הללו, תהיותיי עולות פעם אחר פעם, הכיצד? הייתכן שעיניהם של גברים רבים כל כך, שאינם סובלים ממחסור באינטליגנציה, משכילים ומודעים לעצמם – עיוורות? מה הם מספרים לעצמם שעוזר להם לחיות בשלום עם האפליה הזו, עם העוולה הזו. הנה:
כשאדם, או קבוצה בעלת כוח, או מדינה נמצאים בעמדת שליטה זמן רב, קורה משהו לתפיסת עולמם. הם חשים ש"מגיע להם".
הם מטמיעים בתוכם את זכויות היתר שלקחו בגין כוחם האישי או הפוליטי ורואים בהן סימן לעליונותם, כמו זכו בהן (בזכויות היתר) באופן טבעי, בזכות מתנת טבע, אולי כמתנה מאלוהים. הם באמת חשים כך. אגב, אולי זה ההסבר להתנהגותם הבזבזנית, היהירה והמנותקת של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו ורעייתו שרה. כמו היו הם מלך ומלכה ואנחנו נתיניהם שאמורים לחוש אסירות תודה על היותנו נתיניהם…
שוויון בנטל בין נשים וגברים המגובה בשוויון זכויות אינו סיסמא ריקה. עתידנו תלוי בו. החברה האנושית בנויה מפרטים שרובם מחפשים קשר. קשר טוב הוא משאת נפש, הוא נחמה מעולם מאיים, הוא עוגן, הוא שורשים, הוא כנפיים, הוא העתיד, כך עבור רבים, זוגות הטרוסקסואליים או הומוסקסואליים. קשר הוא קשר. שיווין בנטל ושוויון בזכויות הוא הבסיס לקיום קשר ארוך טווח, כזה שיש בו הבטחה ותיקון לנשים וגברים כאחד.