רשימה 40: זוגיות והורות – כלים שלובים המעצימים זה את זה/ד"ר רבקה נרדי, 27/6/2013

·      לפעמים כשהוא כועס עליך שהוצאת יותר מידי כסף הוא מוציא זאת על הבת המתבגרת. ואת יודעת שהטפת המוסר שלו אליה מכוונת גם אליך. את מתפוצצת.

·         אתה יודע שכשהיא צועקת על הבן, בחור גדול אחרי צבא, גר עדיין בבית, שמבלגן את הסלון, אתה יודע שהיא מתאפקת לא לצרוח עליו שהוא דומה לאבא שלו, כלומר לך, יותר ויותר מיום ליום, באנוכיות, בחוסר הסדר. אתה בולע את הכעס, וכאילו ממשיך הלאה…

·         את רואה אותו מתחמק מלדבר עם הבן ואת מעירה לו. מתפתח ריב שמהלכו את תוקפת אותו שגם איתך הוא ממש "כזה". חמקן, פחדן. הוא מחזיר מלחמה.

·         מעצבן אותך, ממש מעצבן אותך, שהיא משקיעה את מיטב זמנה ומרצה על הילדים שגדלו, ואילו אתה מוזנח לגמרה. את מאשים אותה שהיא מתרפסת בפניהם, שהיא מאבדת את כבודה, שכבר מזמן שכחה להתנהג כאישה אמיתית…ואתה גם מזעיף פנים לילדים (שחלקם כבר עברו את גיל העשרים).

כל כך ברור הרעיון הפשוט הזה. איך לא שמנו לב לתלות ההדדית בין זוגיות והורות, כלומר כשהמחלוקות בינינו, בסוגיה זוגית או הורית, הפכו למלחמה בשתי החזיתות. ממש כמו ברפואה המודרנית חלקנו גם אנחנו את החיים ל"מדורים": מדור "הזוגיות", מדור "ההורות", מדור "המיניות", ""המדור הכלכלי", מדור "המשפחה המורחבת"…למה? כי ככה היה יותר נוח, כי כך הורגלנו לחשוב חשיבה "מודרנית", מעודכנת. לכל סוגיה מומחיות ייחודית, שפה, קודים, וכמובן המומחים.

אני כותבת רשימה זו בהשראת מיזם חדש שיזמנו במכון שלנו "דיאלוג", אנוכי ובן זוגי חן (ד"ר חן נרדי) – "ששי זוגי" המתקיים בביתנו אחת לכמה שבועות. אחד המפגשים הוקדש לנושא "הורות וזוגיות – האתגר הכפול". ובהשראתו, ובזכות דיון ערני במיוחד שקיימנו עם המשתתפים, פתחנו סדנה בנושא זה והקדשנו את המפגש הראשון להבנת הקשיים, "המוקשים" – על מה הם "יושבים"?

בשורות הבאות נכיר אותם.

מוקש מס 1 – ההבדלים בין נשים וגברים מבחינת תפיסתם את צורכי הזוגיות וההורות

ההבדלים בין נשים וגברים נחקרו מכול כיוון אפשרי בעשורים האחרונים מאז פרוץ המהפכה ביחסי המינים בשנות השישים של המאה הקודמת. הכרתם, וההכרה בהם, תעזור לנו להבין ולכבד אותם וליצור דיאלוג אינטליגנטי עם בני זוגנו על דילמות זוגיות, הוריות, כלכליות ומה לא.

• (1) סדר עדיפויות שונה: זוגיות? הורות? קריירה?

מה סדר העדיפויות שלנו? האם נשים וגברים שונים בסדר העדיפויות שלהם? מחקרים, וגם מהמוכר לנו מהמציאות, מלמדים שאנחנו שונים, אולי מעט פחות מאשר בעבר, אבל עדיין. נשים, רוב הנשים, ישימו בראש סדר העדיפויות שלהן את ילדיהן. רוב הגברים – קריירה. כלומר,לנשים וגברים הזוגיות חשובה, אבל העובדה שיש משהו שהוא חשוב יותר מסיט רבים מהמשאבים הפיזיים והנפשיים לדבר החשוב יותר. מקומם הראשוני של ילדים בחייהן של נשים גורם לגברים רבים תחושת קנאה וקיפוח הבאה לביטוי בעמדה רגשית אמביוולנטית כאשר עולה בעיה הקשורה לילדים. אם גבר חש שהזוגיות שלו מקופחת, כלומר הוא מקבל פחות תשומת לב, פחות סקס, פחות פינוקים (הילדים "גוזלים" לו את האישה), הוא כועס וממורמר ומוציא זאת על האישה, ש"מפנקת" יותר מידי ולא מתנהגת כ"אישה", אלא יותר כ"אמא". הוא יוציא את תסכולו גם על ילדיו המסתופפים תחת כנפי אמם. הוא ירגיש לא פעם שולי וממודר. גם האישה מתוסכלת מגישתו של בעלה הנתפסת בתודעתה כילדותית, כאנוכית.  כך היא חווה את מאבקו על שמירת האינטרסים האישיים שלו.

• (2) אי הכרה והעדר מודעות ביחס להבדלים המגדריים והאישיים

כשאנחנו צעירים ומאוהבים לא עולה בדעתנו שהבנתנו מהי אהבה, שותפות, חברות יכולה להיות שונה – "שלו", "שלה". "הגילויים" המרעישים הללו מפתיעים ומבהילים בראשית הדרך. אחר כך מתרגלים… או לא. נגלה שמושגים בסיסיים על זוגיות טובה? שותפות? תפקידו של "גבר"?  תפקידה של אישה"? איך מחנכים "נכון" את הילדים? הם שונים, לעתים כה מנוגדים עד כדי יצירת תחושת חוסר התאמה וזרות.  נגלה כי דברים שהבאנו מהמשפחות שלנו משפיעים על התנהגותנו, על הערכים והאמונות שלנו יותר ממה שרצינו, וזאת לגבי ביטוי רגשות, כעס, בחירת מקצוע, ליברליות מול גזענות, נוקשות מול גמישות, סדר וניקיון, לוחות זמנים, נימוס, יחס למסורת, כסף, מיניות ועוד..

האם אנחנו מודעים להבדלים ומכבדים אותם? חוסר הבנת ההבדלים לא מאפשרים קיומו של דיאלוג. ללא דיאלוג לא נוכל לפתור בעיות מכול סוג, בעיקר לא נוכל להיות צוות הורי עבור ילדינו.

• (3) תקשורת בערוצים מקבילים – הוא מדבר, היא "שומעת", היא מדברת, הוא "שומע"…

רבות נכתב ודובר על הבדלי התקשורת בין נשים וגברים. מי שהגדיל לעשות זאת לפני כמה מאות שנים היה וויליאם שקספיר במחזהו הידוע "אילוף הסוררת". כאשר גיבור המחזה מנסה לכפות על אשתו הטריה לומר על יום שהוא לילה ולילה שהוא יום, אנחנו צוחקים, אנחנו מדושני עונג מההומור הבריא שמביא דברים עד הקצה. הבוקר שאלתי את עצמי האם אבסורד זה המתואר באופן כה חי במחזהו של שקספיר הוא אנכרוניסטי, או שמא "עולם כמנהגו נוהג"… הרי תקשורת מושפעת מיחסים היררכיים, זאת אנו יודעים וגם חווים לעתים בכאב, בזעם, בייאוש.

מוקשי תקשורת רבים עומדים בין נשים וגברים. המרכזי שבהם ו"הקטלני" ביותר הוא מוקש אי ההקשבה, שבא לביטוי בפרשנויות שלנו האישיות מאוד ובייחוס כוונות זדון לזולתנו. מוקש זה אחראי במידה רבה למאבקי הכוח המרים המהדהדים בין הזוגיות להורות ולהיפך.

הנה כמה דוגמאות:

• היא מביעה בפניו דאגה הקשורה לילדיהם, הוא "שומע" אישה היסטרית, הוא "שומע" שאולי אין הוא אבא מספיק טוב…
• היא מבקשת שידבר עם הבן המסתבך בקטטות בבית הספר, הוא "שומע" ביקורתיות,  תלונה, שאינו מספיק נוכח בחיי ילדיו. הוא "שומע" שאינה מרוצה ממנו כבן זוג.
• הוא מטיל משמעת על הילדים שאינם עושים את תפקידיהם בבית, היא "שומעת" טון צבאי, נוקשות, שמזכירה לה את צורת הדיבור הזו אליה. היא "שומעת" אווירה של דיכוי, הדיכוי שלה.
• הוא כועס על הילדים שמדברים בלי סוף בניידים שלהם ומאיים שיחרים להם אותם. היא "שומעת" קמצנות, שמזכירה לה את הפיקוח שלו עליה.

הם מתווכחים, הם נלחמים, לפעמים בנוכחות ילדיהם. הם רוצים לנצח בכל מחיר. לפעמים יעשו שימוש ציני בחולשות של בן/בת הזוג, בהיסטוריה המשפחתית שלו, שלה. הם יכשלו שוב ושוב בחוסר הקשבה ובחוסר כבוד לדעות אחרות. הם "ישכחו" את כוחם המעצים של  תמיכה וגיבוי.

• (4)תחושת שוליות הגבר

המשפחה המודרנית מציבה בפני גברים אתגרים חדשים. להיות יותר עם הפנים למשפחה. להשקיע יותר בזוגיות ובהורות. תפקידו של הגבר אינו מתמצה יותר בהבאת פרנסה למשפחתו, על אף שרמת החיים של העולם המודרני לא מותירה בפניו הרבה ברירות, אלא לעבוד הרבה כדי לקיים רמת חיים נאותה. אבל… רבים מהגברים נשואים לנשים עובדות, חלקן נשות קריירה המשתכרות לעתים לא פחות ואף יותר. ועם זאת רוב הנשים רואות עדיין את צורכי המשפחה כקודמים. הגבר המאחר להגיע הביתה נשאר מאחור. הילדים רואים באם את מרכז הבית. תחושת שוליותו גוברת, ואיתה התסכול והמאמץ לפצות באמצעות הערות וביקורת המייצגות את דעותיו ונוכחותו. בתחרות על נוכחות בחיי הילדים ובהתמצאות בענייני הבית רוב הגברים מוותרים מראש ונותרים בתפקיד הכספומט… וכך יצבור הגבר תסכולים רבים ויוציא על האישה והילדים את זעמו באופן "כרישי", תוקפני,  או "סרדיני", נמנע, שותק, פאסיבי, נעדר.

מוקש מס 2- בריתות עם הילדים על חשבון הזוגיות

לפעמים בדידותו של אדם, גבר או אישה, הם כה גדולים עד שמבלי דעת הם הופכים את אחד מילדיהם לבן בריתם, לתחליף לאהבה. ולמרות שאין מדובר חלילה בגילוי עריות מיני, החוויה של ילד שהופך בגילו הרך לסוג של תחליף לבן או בת זוג, היא הרסנית. ילדים שכך קורה להם מתבגרים מהר מידי, הם נוטלים על עצמם אחריות על מצב הרוח הנפשי והפיזי של ההורה, הם מפתחים טינה בהורה שזנח לכאורה, הם מפתחים זעם כבוש שיפרוץ שנים מאוחר יותר בהורה שגזל את ילדותם. עכשיו שוו בנפשכם איך תיראה משפחה שכזאת שההורה (הגבר) יעדיף את בתו שתשב "בקדמת הבמה", לפעמים אין זו מטאפורה אלא ממש במציאות,  הוא ירצה והיא תיעתר לשבת לידו, ליד מושב הנהג כשהאם מודרת בלעג למושב האחורי… ולפעמים זו האישה, האם, שתזמין את הבן שלה ליציאה לסרט ותטפח את גבריותו ותפנק אותו שעה שהבוז שלה לבן זוגה הממשי בולט לעין. המשפחה חולה, וגם הילדים.

בדידות היא חוויה קשה. אל לנו להטיל על ילדינו להפיג את בדידותנו. אל לנו לגזול מהם את ילדותם. המחיר קשה מנשוא ולפעמים הולך איתם הלאה גם למחוזם בגרותם, ליחסים המאוחרים שלהם בבגרותם.

מוקש מס 3– האישה כמתווכת בין הילדים והגבר, האב

הזכרנו קודם את שוליותו של הגבר בחיי משפחתו הנובעים לא פעם משעות עבודה ארוכות והיעדרות פסיכולוגית ופיזית מההווי היומיומי של חיי המשפחה. אחת התוצאות של מצב זה בו האם, האישה, מעורה הרבה יותר בחייהם ויש בינה לביניהם קרבה אינטימית הרבה יותר גדולה, היא שהאם יודעת דברים, כי מספרים לה, כי היא נוכחת. אבל מאחר ואין היא רואה עצמה כחד הורית, הרי היא נשואה… היא עושה מאמץ עליון לשתף את בן זוגה ובכך להזמין אותו להיות יותר נוכח. היא זקוקה לו, היא יודעת שהילדים זקוקים לו. ולכן היא מספרת לו מה קורה. היא דוחקת בו שישוחח עם הבן, היא "מרכלת" על הילדים ומדווחת לו פכים קטנים מחייהם, והיא לפעמים גם "מלשינה" על התנהגויות לא ראויות שלהם, "פשלות". והילדים כועסים, בעיקר אם מידע "מסווג" מגיע אל האב, ציון רע, התנהגות גרועה, חוב כספי (תלוי בגיל ובמצב). לפעמים האישה, האם, שומרת לעצמה את המידע והאב "מגלה". חשדנותו הטבעית מפותחת למדי (ומתפתחת בשל תחושת שוליותו) ולכן יפתח "אנטנות" רגישות לגילוי מה שקורה. וכאשר יגלה שהסתירו מפניו מידע הוא יכעס – על אשתו בעיקר, וגם על ילדיו. למותר לציין את הנזק לזוגיות. למותר לציין את הנזקים הנגרמים ליחסי האמון בין ההורים לילדיהם.

מוקש מס 4– נקמנות על גב הילדים

נקמנות הייתה והינה אסטרטגיה עתיקת יומין של "הכריש" – להרוס. "עין תחת עין". נקמנות היא דחף פרימיטיבי שמוצדק לפעמים בתחושה הטובה שהוא מעורר. נקמנות מעניקה אשליה של כוח, של צדק. האיזון שהופר מוסדר בכוח הנקמה. נקמנות מולידה אכזריות שמניעה את גלגלי האלימות עד שהופכים למלחמה כוללת.  נקמנות היא רעל טהור שמזין את הנפש והגוף ויכול לכלותם.

נקמנות בבן או בת זוג על גב ילדינו היא קטלנית פי כמה שכן הפגיעה אינה רק במי ש"מגיע לו/לה" אלא בילדים שישאו על גבם שנים רבות, אולי כול חייהם, את זרעי הנקמה עד שיצמחו מתוכם טינה להורה הנוקם או הננקם. ראיתי את אלו וגם את אלו.

הורה בוגר, גבר או אישה חייב להבין זאת. את "החשבון" שיש לנו עם בני זוגנו עלינו לברר באמצעות דיאלוג. יתכן ונחליט לעזוב. אולי נלך לטיפול, ואולי גם נמצא תיקון. עלינו להוציא את הנקמה מארגז הכלים שלנו. לא רק שאין היא "כלי", נקמה היא הרס.

לסיום:

עלינו להכיר את המוקשים העומדים בדרכנו, עלינו ללמוד לזהות אותם בעודם קטנים ולשלוט בהם. עלינו לזכור כי כאשר הם שולטים בנו התוצאה היא העדר שיתוף פעולה, מסרים כפולים וסותרים, מאבקי כוח גלויים וסמויים  היוצרים תסכול וייאוש בקרבנו כיחידים, כבני הזוג. ילדינו מאבדים ביטחון בדרך, אין קו מנחה, אין מודל של חברות ושיתוף, אין מודל של ניהול רגשות קשים, של ניהול קונפליקטים, של איפוק וריסון. עולמם הפנימי נחווה כשברירי, מעורער. וכך גם עולמנו האישי והזוגי.

ההכרה במוקשים תעזור לנו להיות בני הזוג שרצינו, ההורים שחלמנו להיות. גם אם לא באופן מושלם (שכן אין שלמות), הרבה יותר. הרבה יותר.