רשימה 44:רצח ילדים במשפחה/ד"ר רבקה נרדי, 20/9/2013

המילה "זוועה" חוזרת ונשנית בתוכי עד שהופכת להיות מלמול שקט פנימי. אף פעם לא "מתרגלים". לא לרצח ילדים, לא לרצח ילדים על ידי הורה, אמא או אבא. לא מתרגלים כי לא רוצים להאמין שזה אפשרי ולכן חייבים להפוך מייד ובאופן הברור ביותר את הרוצחת האם או את הרוצח האב לאנשים מתועבים, סוג של מפלצות, "הם" לא אנחנו. לעולם לא. פתאום כולם שוכחים את רגעי הדיכאון והזעם שלהם על ילדיהם. חלילה לומר זאת. סוזן ג'פרס פסיכולוגית אמריקאית כתבה ספר מטלטל (שטלטל אותי) על חווית האימהות שלא מדברים עליה. היא עצמה חוותה זאת. היא מסכמת זאת בהבחנה שהיא עושה בין אהבת ילדינו לבין יכולותינו הנפשיות לתפקד כהורה, כאימהות. לטענתה אישה יכולה לאהוב את ילדיה מאוד אך להתקשות לתפקד כאם, שכן תפקיד האימהות (עליו נכתבו ספרים ומחקרים רבים) דורש מכול אישה באשר היא אם לוותר על האגו שלה לטובת התפקיד – הכלה, התמסרות, הענקה, וויתור, אמפתיה, הבנה, הקשבה, דאגה לצרכים הנפשיים והיומיומיים הפיזיים, וויתור על חופש אישי, יכולת לשחק ולהשתעשע, יכולת קולינרית – בקיצור להיות "גדולה מהחיים". אין מחילה לטעויות של אימהות. השלמות היא השם הנרדף של "אמא". ואין, ולו אחת, שיכולה לעמוד בסטנדרטים הנוקשים הללו שכולאים את האימהות בסד נפשי, זוגי, משפחתי וחברתי. הדיכאון אחר לידה הוא רק סוג אחד של תגובה.

לפני כמה שנים השתתפתי בכנס מקצועי שעסק בדיכאון אחרי לידה. אחת המרצות תיארה את מצבה של היולדת העוברת ממוקד של תשומת לב מרוכזת בתקופת הריונה למצב של בדידות לא מזהרת אחרי הלידה. תשומת הלב החברתית/משפחתית מתרכזת מרגע זה בתינוק. הדיכאון אחרי לידה, מעבר להשפעות ההורמונאליות שאפשר לדון בהם הרבה, נובע גם מחוויה של הלם השינוי – הגופני, הפסיכולוגי, האיום על תחושת החופש, התחושה ששום דבר לא יהיה יותר כפי שהיה, אך יותר מכך – הוא מלווה בבדידות, חוסר שינה ובעיקר בפיקוח חברתי שמאיץ באישה להיות "מאושרת"!

ובמקרים רבים, רבים מאוד היא לא. ואוי לה אם תודה בכך.

בערב החג צפיתי בתוכניתה של צופית גרנט על מפגשי סליחה. אחד הסיפורים היה של אישה שכמעט אבדה את עולמה בעקבות דיכאון אחרי לידה. איש לא ראה, איש לא הבין. גם חמותה המופלאה שאהבה אותה מאוד ותמכה בה בגידול ילדיה לא הבינה. האישה עמדה להשתגע. כמעט. היא דברה כניצולה של פיגוע.

והגברים. הסטטיסטיקה מלמדת שמרבית מקרי הרצח של ילדים ונשים מתבצעים על ידי גברים. גם בתחום זה אין שוויון … ואוי לאירוניה. הזעם הגברי הוא המקבילה של הדיכאון הנשים. חלוקה מסורתית ומסוכנת שקצב ההשתנות שלה הוא אטי, אם בכלל. גברים זועמים אינם בוכים בקולי קולות. גברים זועמים, מתוסכלים ובודדים, החשים חוסר ערך מוחלט מול אישה שדחתה אותם רוצים רק דבר אחד להשבת גאוותם הפגועה – נקמה! "תמות נפשי עם פלשתים". כשהיית ילדה ולמדנו בכיתה את סיפורו של שמשון הגיבור תפסתי את נקמתו בפלשתים כמעשה הרואי. כך צריך. הניסיון מלמד שהנקמה לא משיבה דבר. היא מרעילה את הנפש! גברים גדלים על המיתוס של הנקמה שמשיבה את הכבוד, אם לא את האהבה, לפחות את הכבוד הפגוע. ומה יכול לפגוע יותר באישה שלא רוצה אם לא רצח הילדים, יותר גרוע מרציחתה שלה.

הבדידות היא בת הברית של הטרוף, של אובדן הדרך. חברה שאין בה מנגנוני תמיכה וחמלה, הרואה באנשים אומללים סוג של "מצורעים" המרחיקה את הסבל מפתחה, המעלימה עין ממצוקתם של נשים וגברים שאינם יכולים להכיל את הנורמות שלה, חברה כזו היא בסכנה. היא למעשה עושה סוג של "טיהור" – להרחיק, לנדות, לשים חותם של חולי על אלו שאינם "מסתדרים".

ומה הלאה? אני רוצה לפקוח את עיניי לראות הרבה יותר, כלומר להתגבר על ההרגל לראות את המוכר "ולדלג" על "הבלתי סביר". לתת יד, מעבר לחובה המקצועית, הרבה מעבר. אני רוצה יותר. לפתוח את הלב כדי להעניק הבנה. ללא מילים לומר: אני רואה אותך. ועד כמה שזה יישמע בנאלי כנראה שזו התמצית שיש לנו לתת.