רשימה 47:לגדל את ילדיה/ד"ר רבקה נרדי,23/12/2013

 פורסם לראשונה באתר ניוסטטוס ב23/12/2013

מוטי נשבע שזה לא יקרה לו. הוא יהיה האבא (לייתר דיוק תחליף אבא) שמעולם לא היה לבתה. הוא יהיה רך, וגם קשה כשצריך, נדיב, אך לא יותר מידי, משתף פעולה, אוהב, מלא חום וחיבה, בקיצור אב אידיאלי שמוכיח לאהובתו, שתהפוך בקרוב מאוד לאשתו, שהוא לוקח בחשבון את הבת שלה מנישואיה הראשונים. וזאת למרות שיש לו בן משלו הגדל אצל אימו, גרושתו שתיעב וגם ריחם עליה, ילד מתבגר שמתחמק מחברת אביו. כל אימת שחשב על בנו היה לבו מתכווץ מצער, לפעמים חש תיעוב וטינה לבן החצוף, כפי הטובה שלו, אבל הדחיק. זה היה הלך הנפש של מוטי כשעקר למגוריה של רונית. הם תכננו להינשא כעבור מחצית השנה.

הוא לא ידע שתוכניותיו היפות עומדות להתנפץ מול חומות עבות של בורות, טינה, ושאר רגשות חדשים בלתי מוכרים לו. למשל הופתע לגלות שהוא זועם על כול הוצאה כספית של בתה של אהובתו (עוד מעט אשתו), שנראתה לו מיותרת ובלתי חינוכית בעליל. הוא כעס באופן מוגזם (ואחר כך התבייש) על פזרנותה הכספית, אחרי הכול הוא לא מיליונר והילדה הזו אינה מזרעו… והוא זקוק לכסף הזה הרי גם לו הוצאות על דמי מזונות על הילד המעצבן שלו…

הילדה הייתה בת ארבע עשרה. ילדה יפה ומפותחת, נראתה כבת שש עשרה. מוטי היה מבוהל. תפס עצמו לפעמים מביט בה כמו על אישה, כלומר אוביקט מיני ומפנטז לשניות קצרות ואז נבהל ומרגיש אשם ומלוכלך. כדי להגן על עצמו הקשיח עצמו מול הילדה למורת רוחה של אשתו (הם נישאו לא מזמן), יצר ריחוק מלאכותי ממנה וצמצם את האינטראקציות שלו עם הילדה לדברי ביקורת "חינוכיים". הילדה מרדה, התחצפה, כעסה על אמה, איימה שתעבור לגור עם אביה הביולוגי, האישה נבהלה, כעסה, נעלבה, הגנה על בתה, הגנה על מוטי, עמדה בתווך ביניהם. ניסתה להגן בו זמנית הן על בתה והן על נישואיה הטריים. כל שעשתה למענה או למענו היה לשווא. היא ספגה אש משני הצדדים וכמעט נואשה. פרצו מריבות קשות בינה לבין מוטי. בצר לה פיצלה את חשבונות הבנק לחשבון "שלו" ולחשבון "שלה". אמרה לו: "לא מדובשך, לא מעוקצך", במילים פשוטות. "אל תגיד לי כמה כסף אוציא על בתי ואיך אחנך אותה. זוז הצידה". המהומה הייתה גדולה.

בספרי "נישואים שניים" (מודן, 1994, 2005) הבאתי לביטוי את החוויה הנשית במצב דומה לזוג הזה בקטעי יומן פיקטיביים, שנכתבים בדם לבה של הגר.

הנה אחד מדפי היומן:

"שלום לך יומני,

הלילה חלמתי שאני מתה. ראיתי אותי מלמעלה ונבהלתי. נבהלתי כי שכחתי להכין כל מה שדרוש לקראת מותי. בזמן האחרון תכננתי בקפדנות את הצוואה שלי. אל תבין אותי לא נכון. אני לא תכננתי למות או להיעלם, פשוט חשבתי שיהיה זה נבון מצידי, אם אתכונן, למקרה ש… הכל התחיל יום אחד כשהייתי זקוקה לכסף רב כדי לרשום את בתי לאוניברסיטה. אני זוכרת את המבט שבעז נתן בי – מבט קר כזה, שצמרר אותי. פתאום שמעתי את עצמי מסבירה בטון חנפני כזה, שהבחיל אותי. מבטו הקר של בעז המשיך להכות בי. עברתי לאסטרטגיה אחרת. התחלתי לצעוק עליו שהוא סתם אגואיסט ולא איכפת לו כלל מהבת שלי. האשמתי אותו שהוא מסוגל להוציא בהינף יד אחד סכום כסף ענק על מזגן, על מחשב או על איזה צעצוע לבית, אבל בכל פעם שדנים בהוצאות לילדה שלי, הוא מקבל מן הבעה כזו… באותו ערב בכיתי הרבה. שנאתי אותו. אחר–כך בלילה אחז בידי וניסה להסביר לי כמה קשה לו. ושוב בכיתי הרבה. בבוקר ידעתי שאני חייבת להכין צוואה. המחשבה שיום אחד לא אהיה פה ושאולי אין מי שידאג לתינוקת שלי, נסכה בי נחישות שזמן רב לא ידעתי על קיומה. בעז הסכים ואפילו שמח. הפגישה הייתה צריכה להיות מחר. עכשיו אני מתה. 'זה עוד לא הזמן שלי!' אני צועקת לגופתי מלמעלה. 'יש לי עוד תוכניות רבות. אני חייבת לעשות את הצוואה'…

נראה שצעקתי. הרגשתי טלטלה חזקה בכתפי. בעז רכן מעלי מודאג. כרכתי את זרועותי סביבו בכוח.  ידעתי שאנחנו יחד, 'בשר אחד' וגם כל–כך לבד…"

***

למוטי ולגברים רבים במצבו אתגר ענק להתמודד איתו:

איך להיות "תחליף אב", מה מגבלות התפקיד. האם יש חוקים? ממי ילמד? איך זה להיות הורה "חורג"? מה זה אומר לילדים "שלו", "שלה", "שלנו"? מה המקום של הילדים שגרים עם המשפחה ואלו שגרים מחוץ לה. הורה לא ביאולוגי חשוב שיבדוק את רגשותיו כלפי הילד שאינו שלו, גם כלפי בן או בת זוג, הורה הביאולוגי שברשותו הילד. שכן מתרוצצים בתוכו או בתוכה רגשות אמביוולנטיים לעתים אפילו אגרסיביים, ביקורתיים, שיפוטיים על התנהגות לקויה של הילד, ביקורת כלפי ההורה הביאולוגי על מה שנראה כחינוך לקוי, על אי הצבת גבולות וכו'. עוצמת הרגשות הללו שאם אינם מודעים ומדוברים בגלוי עלולה לפלוש לתוך התקשורת הכי תמימה כביכול. זה עלול להתבטא בחוסר אהבה לילד, אפליה פנימית, אישית, קמצנות, כל מיני דברים קשים, דעות קדומות.

אביא בקצרה כמה המלצות שיכולות להוות סוג של מצפן דרכים להורים ביולוגיים וחורגים.

1. להעניק ידידות, לא לצפות לתמורה מיידית.
2. לתת לקצב הטבעי, ההדדי, להיות המוביל בקשר הורה חורג – ילד.
3. לזכור שאני "הורה חורג", רק בן אדם עם מגבלות.
4. לדעת ש"הורות" זה יותר מהטלת משמעת.
5. ולזכור ש"הורות" היא גם הצבת גבולות.
6. לאפשר לי ולילדי הביולוגיים פינה פרטית.
7. לאפשר לי ולילדי החורגים פינה פרטית.
8. לעזור לילדי הביולוגיים והחורגים לקבל את אכזבות החיים – הורה רחוק, הורה מנוכר, הורה נוטש, הורה "שלילי"…
9. להקצות פינה פרטית לילד המבקר.
10. לא ליפול במלכודת "המשולש" – "מענה", "קורבן","מושיע". זו מלכודת ישנה נושנה שגברים רבים נופלים לתוכה במסגרת הנישואים השניים. הילד – הקורבן. ההורה החורג – המענה. האם הביולוגית – המושיעה. כאשר התפקידים מתקבעים הדיאלוג נעצר. יש תחושה של תקיעות וייאוש.
11. לאפשר גבולות פתוחים, להשתחרר מהסטיגמות.

(עיבוד מתוך: "נישואים שניים", מאת ד"ר רבקה נרדי, מודן 1994,2005 , עמ' 139)