רשימה 50: ממתינים לתשובה מאת ד"ר רבקה נרדי, 10/3/2014

שוו בנפשכם מצב שלאחר בדיקה רפואית שאמורה לבשר לכם "כן" או "לא", תשובה שבדמיון של רובנו היא כמעט כמו "לחיים" או למוות". מי לא עבר סיוט שכזה. לפני שנים חיכיתי לתשובת ביאופסיה עשרה ימים תמימים שנדמו כנצח. מה שנשאר זה להתפלל. אבל מה יעשה מי שאינו מאמין בכוחות עליונים. אז עזר לי משפט תמים, אולי סוג של "מנטרה", שמאז הפך להיות ידידי לשעת צרה: "חשיבה חיובית – אהבה". באמת שאין לי הסבר הגיוני למה דווקא צרוף מילים אלו עזר לי להרים ראש ולהתגבר על החרדה. כנראה שכוחן של המילים החיוביות שתמצתו וזיקקו את רעיון החשיבה החיובית נגע בי, והצליח ליצור בתוכי מחויבות להתמודד עם הפחד. דוגמא זו מתחום הבריאות היא הכי קרובה לחווית העינוי של המתנה לתשובה מצידו של אדם שאנחנו תלויים בו. תשובה שהיא חשובה לנו עד כדי כך שאיננו מסוגלים לדמיין אלא רק את התשובה האחת והיחידה שאליה נפשנו מייחלת.

אבל כול זה כאין וכאפס בהשוואה להמתנה המלווה בסרטי אימה אמיתיים. מצב של ערב מלחמה שנכנסים לתודעה האישית והקולקטיבית כימי בהלה, הליכה על חבל דק. המושג עינוי דין אף הוא שייך לקטגוריית האימה הכרוכה בהמתנה. יעדיף אדם תשובה חד משמעית, אולי אפילו גזר דין חסר רחמים, מאשר להמתין ולהמתין עד שהנפש מתה תוך כדי הישחקותה האיטית.

טיבה של המתנה שהיא פועלת על רוב האנשים כמריטת עצבים. כך היה והווה מאז ומעולם. אבל אולי כיום, מה שהיה קשה בעבר הפך לרובנו לסיוטי, אפילו אם מדובר במקרים קלי ערך. ולמה? כי הכול כל כך מהיר. תוך דקות או שעות אנחנו גומאים מרחקים שהיה נדרש עבורם, עד לא מכבר (כמה עשרות שנים), שעות, לעתים ימים, חודשים … ואילו עתה, כדור הארץ קטן עלינו. הקצב המהיר הפך להיות הטרור החדש. אנחנו משיבים, תוך חלקיקי שניות, להודעות הנשלחות אלינו ממכשירי הטלפונים הניידים החכמים, כבר לא נסתפק במייל פשוט או הודעת סמס "פשוטים", עכשיו אם אנחנו רוצים להיות בעניינים זה אומר ליצור או להצטרף לקבוצות ווטסאפ כדי להיות באמת "אין". הקבוצות הללו הם מקור כוח, מקור מידע, הם "החבורה הנפגשת סביב המדורה" של פעם, הם אלו שיודעים ומעבירים מידע, קובעים ופוסלים – והכול מהיר, ברוח תזזיתית, מפקחת ובודקת, כמה שניות לקח לנו להשיב להודעה, כמה חלקיקי שנייה לקח לחברינו להתייחס אלינו…והכול כל כך אינטימי,  חונק משהו, מתחיל להיות דומה, אולי יותר מידי, ליחסים במשפחה המורחבת"… האם כך נראה ונשמע הרעב לתשומת לב בלבושו החדש? מפחיד למדי עלי לומר. ספרה לי אישה שהעיסוק בקבוצות הוירטואליות הללו עוזר לה לעבור בשלום את "ייסורי ההמתנה" בתור לרופא… הפרדוקס מושלם. להיות מחוברים "נון סטופ" הופך עבור רבים מאיתנו להיות הצעצוע החדש שמפיג את אימת ההמתנה… על רקע האשליה שהמידע זמין ומהיר אנחנו שוקעים בדיכאון קטן כאשר נגלה שמסתירים מאיתנו, שחומקים מאיתנו, שעוקפים ומתעלמים כמו היינו שקופים. אולי נסחפתי מעט בהגיגי, כול שרציתי לומר הוא שאולי אבדנו כולנו בלהט הקצב המהיר את היכולת להמתין לתשובה. לא לדעת. לחכות. לא לזוז. לא לעשות דבר. לקפוא בזמן.

אבל לפעמים אין ברירה. מוכרחים.

כשבני זוג נקלעים למשבר ומחליטים על פסק זמן קצוב, למשל חודשיים.

משבר משפחתי, נניח עם בני משפחת המוצא, צריך זמן כדי ליישב סכסוך. צריך לחשוב איך,ומתי ואם בכלל.

אחרי מריבה – להמתין לשוך הלהבות. מי לא מכיר זאת. הצורך הדחוף לומר כאן ועכשיו את כול מה שיש על הלב. הניסיון מלמד כי כעבור כמה שעות נוותר על חלק מהמסרים "הדחופים" הללו.

המקרים הללו התובעים מאיתנו סבלנות ושליטה עצמית הם כאין וכאפס בהשוואה להמתנה הנכפית עלינו.

האם נקבל את המשרה הנחשקת? אנחנו בהמתנה לתשובת המראיין או מי מנציגי הארגון.

האם תתקבל תשובה חיובית מהמוסד הלימודי הנחשק? אנחנו בהמתנה.

האם האהוב או האהובה ירצו בנו מחדש?

האם בן או בת זוגנו החוששים ממיסוד הקשר איתנו יתמודדו עם פחדיהם?

האם בני זוגנו יעמדו בהבטחות שלהם?

האם בני זוגנו יסלחו לנו על בגידתנו בהם?

האם נבריא מהמחלה הקשה שפקדה אותנו?

האם נזכה בלוטו?

האם יקרה סוף סוף משהו טוב בחיינו?

תחושת אי וודאות שעוצמתה משתנה כמובן בקשר לחשיבות האירוע שומטת את הקרקע מרגלינו, לייתר דיוק את אשליית הקרקע המוצקה. כל חיינו בנויים סביב אשליה זו – הרגלים, שגרת חיים, תחושת ידיעה ושליטה, תוכניות, ראיית העתיד. כול שמחת החיים שלנו ותחושת הנחת תלויים בחוט השערה הזה.

ואז פתאום:

"הוא אמר לי שהוא צריך לחשוב ולכן יעזוב את הבית. ביקש שאחכה".

"הבן עזב את בית הספר. הוא ילד בן שש עשרה בקושי. לא רוצה ללמוד יותר. מה יהיה???"

"אני מרגישה שלבעלי יש מישהי. הוא מתנהג שונה בזמן האחרון. אבל אין לי הוכחה. אני לא ישנה בלילות והתחלתי לעקוב אחריו. טרוף מערכות".

"כך פתאום התחילו לי מחושים בחזה. אני מפחדת לבדוק".

טוענים עלינו הישראלים שבשל מצבנו הביטחוני המעורער אנחנו אנשים החיים במתח מתמיד. מצד שני סקרים מספרים עלינו שאנחנו חברה החווה באופן יחסי תחושת סיפוק ואושר די גבוהים. מה זה אומר?

 מצב המתנה מזכיר לי את מצבו של לוליין  בקרקס היוצא מ״התחנה״ שלו אי שם למעלה והוא מעופף לו באוויר, בין לבין, ממתין, אומנם כהרף עין, אבל ממתין, להגיע בשלום ליעדו. לעולם אינו בטוח שיגיע. דימוי זה עולה בי כאשר אני משוחחת עם אנשים וגם עם עצמי על פחד השינוי, הפחד לזוז ללא נודע. נדמה כי עבורי ייסורי ההמתנה שייכים למשפחה זו. מצד שני אני רוצה להוביל את המוח שלי למחוזות העונג, העונג שבאי הידיעה, מצב של בין לבין, כול האופציות פתוחות, כמו פעם שהיינו ילדים ולא ידענו מה נהיה כשנהיה גדולים והשמים נראו כה קרובים וגם קסומים כי ידענו שהם רחוקים אבל האמנו ש״השמיים הם הגבול״. אני נזכרת בחוויית ילדות שלי רחוקה מאוד. אהבתי לעלות על אוטובוס, לשבת במושב האחורי ולדמיין אותו נוסע הכי רחוק, מעבר "לתחנה הסופית" שלו, אולי כך חוויתי את הדימוי "מעבר לקשת בענן". אני חושבת על מצב של אי ידיעה שיש בו כול התקוות וההבטחות, וגם געגועים נפלאים לאין שאולי יהיה פעם שלנו. כשאני חושבת על העונג של ההמתנה מול הייסורים אני מתקשה להחליט אם זה כך או כך ואולי בכלל גם וגם.