רשימה 54: "עדר"/ד"ר רבקה נרדי 14/7/2014

כשהפצצות ניגרות מלמעלה על עזה כמו גשם שחור, וכשהרקטות עפות משם אלינו, וכשהרוח הכללית היא ש"אנחנו צודקים" אולי מוטב לשתוק. אבל גם לשתיקה מחיר. אז זהו, אני כותבת את אשר על לבי.

כבר זמן מה שאני שואלת את עצמי, ובימים האחרונים זה כבר ממש מדיר שינה מעיני – איך הפכנו בתהליך זוחל אך בטוח, לחברה בעלת אפיונים גזעניים, ימניים, לאומניים, עם שנאת ערבים וזרים, בלי בושה. כמי שגדלה על אידיאולוגיות סוציאליסטיות שנראו כחלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני מצאתי את עצמי ״יום אחד״ עומדת נדהמת, מבוהלת, מול מציאות שאין לה דבר עם חזון העבר.

ועכשיו מבצע "צוק איתן". ושוב חיל האוויר מפציץ "מטרות" בעזה. ושוב נהרגים נשים וילדים שהיו שם "במקרה". ושוב הרחוב הישראלי לצד המנהיגות המתלהמת מצדיקים אותנו. ושוב במשוואה האומללה הזו הנמשכת עשרות שנים של "כובש – נכבש" עינינו טחו מלראות כי בחינת הדברים אינה יכולה להיות שוויונית. כי מי שנמצא עשרות שנים תחת דיכוי, יהא זה עם, קבוצה אתנית או אדם פרטי – יתקוממו. הרי גם אנחנו היינו לא מזמן במצב של דיכוי, טרם קום המדינה. הפיכתו של הקורבן לתוקפן ולאחראי על האלימות היא טכניקה מניפולטיבית עתיקת יומין. כך יתקומם גבר אלים על אשתו המוכה אם תעז להתקיף אותו, כך נתקומם אנחנו על הפלשתינים על תגובתם לדיכוי שלנו. התודעה שלנו רדומה. הקשר לשנות הכיבוש הופך להיות לא רלוונטי, זר לשיח.

לו היה זה רק קולה של הממשלה הימנית הגזענית, הייתי יכולה לתרץ זאת באהבת הכוח שהיא חלק מסממני השלטון. אך לצערי התופעה זלגה זה מכבר לרחוב הישראלי עד כי הפכה לנורמה הקובעת.

אני פוגשת את העיוורון של המחזיק בשליטה גם בעבודתי הטיפולית. אני פוגשת את הייאוש של מי שנמצא תחת דיכוי שאינו יכול לקיים שיח הוגן עם המדכא שלו. למה? כי האדם (או הקבוצה, או השלטון) הנמצא בעמדת שליטה יכול להרשות לעצמו להיות לא הוגן. איש לא עוצר אותו. הוא כל כך בטוח בצדקתו, ובמהלך שנות דיכוי ושליטה התרגל לשמוע את עצמו בעיקר, ולסלק את ספקותיו על ידי האשמת הקורבן באלימות שהוא אחראי לה. זה המנגנון. כלומר הקוד המוסרי מתנוון כתוצאה משליטה רבת שנים באחר.

הרבה תיאוריות פרחו להסברת התופעה, בהשפעת עיסוקי, וגם למען הצורך שלי להבין איעזר בתיאוריות הלקוחות מפסיכולוגיה חברתית. יש כמה מחקרים מפורסמים משנות השבעים המלמדים אותנו איך גם הטובים שבבני אדם הופכים לסדיסטים בהשפעת לחץ חברתי או ציות עיור לסמכות. אלו מחקרים שהפכו זה מכבר ליידע מוכר ונגיש. שני מחקרים מפורסמים במיוחד הדהימו אותנו בזמנו כחברה אנושית "נאורה" –  האחד של פיליפ זימבארדו מאוניברסיטת סטנפורד ב1971 והשני של סטנלי מילגרם ב1974. משניהם למדנו כי אנשים טובים ונורמטיביים מוכנים לעשות דברים רעים רק משום שקבלו הוראה מהנסיין החכם (בעל הסמכות) או בגלל שכולם עשו ככה. שני סרטים מפורסמים מיקדו אף הם את תשומת לבנו לתופעה זו. האחד מבוסס על ספרו של ויליאם גולדינג, זוכה פרס נובל לספרות – "בעל זבוב" (1954) , רומן אליגורי על קבוצת ילדים שנקלעו בעל כורחם, בעקבות התרסקות מטוס, לאי. ומה קורה להם לצורכי הישרדותם. הם מוכנים אף לרצוח את חבריהם המורדים בקבוצה הנתונה למרותו של המנהיג הבריון. הספר בוים לראשונה לסרט על ידי הבמאי הבריטי פיטר ברוק ב1963. מספרים שבזירת הצילומים לסרט חזרה התופעה באופן ממשי… הסרט השני, "הנחשול" הוא סרט טלוויזיה אמריקאי מ1981 שביים אלכסנדר גראסהוף על פי תסריט של ג'וני דוקינס. הוא מבוסס על הספר "הגל", זה שמו במקור באנגלית, מאת מורטון רו. הסרט מתאר ניסוי אמיתי שערך מורה בבית ספר בפאלו אלטו שבקליפורניה בשנת 1967. באמצעות הניסוי ביקש המורה להוכיח את הקלות הבלתי נסבלת של יצירת חברה מפלה פאשיסטית ואלימה ולהתריע על סכנת הציות העיוור.

המחקרים שהוזכרו ועוד רבים שבאו בעקבותיהם, וגם הסרטים הנזכרים, מספרים סיפור שנראה לנו היום כמעט מובן מאליו – האדם משתנה כאשר הוא נמצא בקבוצה. התנהגותו מושפעת מהלחץ החברתי הסמוי או הגלוי המופעל עליו.

כולם רוצים להיות כמו "כולם".

רוב האנשים מפחדים להיות "שונים" – בלבוש, בדיבור, בשפה, במראה, בהתנהגות החברתית, במעמד, בשיוך הדתי, החברתי, הלאומי, בצבע העור, במעמד האזרחי ועוד.

רוב האנשים סולדים, מאוימים מ"האחר".

קיים פיקוח חברתי של כולם על כולם – כדי שלא תהיה חריגה מהנורמה.

אם אישה לדוגמא מצהירה שאינה רוצה להביא ילדים לעולם – היא חשודה בסטייה.

אם שני גברים או שתי נשים רוצים להקים משפחה "אחרת" – הם מעוררים הסתייגות במקרה הטוב, זעם וסלידה במקרה היותר שכיח.

אוי ליהודיה שתרצה לקשור את גורלה עם ערבי.

אוי לערבי אם ירצה לקשור את גורלו עם יהודיה.

עובדים זרים – החוצה!

שחורים הם נחותים!

וכך זה ממשיך וממשיך והרשימה היא אינסופית.

בשנים האחרונות אנחנו עדים להתגברות הלאומנות, שנאת הזרים והציות לחוקי הדת. תופעה שלא ידענו כמותה מאז קום המדינה. אנחנו "מתלכדים" אך ורק סביב אסונות, אבל אפילו אסונות אינם שווים בפני החברה. אסון בעל אופי לאומני מלכד ומדביק את כול חלקי העם. וחלילה למי שיעיז להזכיר כי שורשי האסון יושבים עמוק בכיבוש הנמשך עשרות בשנים. שימו לב מה קרה לחברת הכנסת חנין זועבי שהעיזה לומר דבר. לינץ מילולי עשו עליה, בעיקר מהצד הימני של המפה. דבריה יצאו מהקשרם, כמו אמרה שהיא שמחה בחטיפתם של שלושת הצעירים. שערו בנפשותיכם מה היה קורה לו חנין זועבי הייתה יהודייה… הפיקוח החברתי הולך ומחמיר. אם אדם רוצה לשמור על עורו עליו לא רק לדבר כמו "כולם" אלא מוטב לו שיתחיל לחשוב כמו כולם, שישכח כליל את מחשבותיו העצמאיות, "השמאלניות" רחמנא ליצלן…

תרבות העדר משבשת לנו את החשיבה, פוגעת ביכולת שלנו לחשוב באופן עצמאי ואינטליגנטי. הכוח האימתני של ״כולם אומרים״ דומה לכוחו של סם מרדים.

תוך שאני כותבת שורות אלו אני מהרהרת ביני לבין עצמי אם יהיה בי האומץ לפרסם רשימה זו. אני כבר מדמיינת את הטוקבקיסטים שיוציאו עלי חוזה, אני מונה את הנזקים הכלכליים שעתידים ליפול עלי, אני מדמיינת את גסות הרוח, את הפרשנות המעוות לדבריי ואני שואלת את עצמי – מה אז? האם שווה לי? אני חשה את הפחד בשורשי שערותיי… כלומר זה הצליח להם.

אז בכול זאת אומר את אשר על לבי. בואו נפעיל לרגע את השכל הישר ואולי נגלה את הטעות הגדולה שב"הנחת העבודה" של ממשלת ישראל שהשתלטה כליל על התודעה הקולקטיבית – תודעת העדר. הנחת העבודה המצדיקה את ההרג האכזרי באזרחים, את קריאות הקרב "לגמור אותם", את ההצדקה לדיכוי המתמשך, אומרת: 'מגיע להם כי הם רוצים לחסל אותנו'. כול כך פשוט, בסיסי, "הקם להורגך השכם להורגו". היכן הטעות, תשאלו. זה לא ככה?  בשיחותיי עם אנשים שאני מכבדת, חברים, משפחה, מכרים, אני פוגשת אצל חלקם, מבעד להגינותם והתנהלותם התרבותית, את גרעין הזעם הזה המצדיק לדעתם (למרות תחושת הצער שהם מבטאים על הקטל גם בצד השני) את תגובתנו הנוקמת, המגינה עלינו, מתוך תחושת צדק פואטי חסר פשרות.

חייבים לנפץ את "מיתוס הצדק" הזה. זה לא צדק, זו אלימות, כוחנות ברוטאלית, יהירות של החזק. צדק יהיה כאשר אנחנו ניזום דיאלוג אמיתי שתהיה בו הקשבה לקולם של אויבנו שבראש ובראשונה רוצים להפסיק את הכיבוש המשפיל. זהו צדק אוניברסאלי החוצה גבולות של סכסוך כזה או אחר ברחבי הגלובוס. לנו היה את הצדק שלנו במאבק על עצמאותנו. לפלשתינים יש את הצדק שלהם במאבק שלהם לעצמאות. הדרך לשם רצופה מהמורות, איך לא, אך בל נשכח כי כדי שנמצא מחדש את קולנו הצודק כחברה וכמדינה עלינו לפתוח את התודעה והלב גם יחד לחשיבה אמיצה הקוראת נכון את המפה האנושית, קרי, את הצרכים האמיתיים של שני הצדדים, חשיבה שזוכרת את מקור הבעיה ואת משוואת הכוח. אפילו בדרום אפריקה הצליחו לשנות תודעה גזענית של שנים. למה לא אצלנו?