רשימה 55 : כשהשקט יחזור/ד"ר רבקה נרדי, 23/7/2014

אחרי שהכול ייגמר (בערך) והשקט יחזור (עד מתי?) האם נרגע? המלחמה ליכדה אותנו, האומנם? האזנו לקולות המפרשים לנו את המצב, דאגנו, כאבנו, פחדנו, האמנו בצדקתנו, היינו שקועים עד צוואר בהבנת עצמנו וכעסנו מאוד על מי שחשב שאולי… כלומר שאולי מצבנו קשור איכשהו לכיבוש המתמשך. הס מלומר זאת. חלילה. מעשיו הנפשעים של החמאס מבטלים כול אפשרות של שיח הלוקח בחשבון מה קרה. והאומרים, הספקנים,  נתפסים כבוגדים, כראויים לגינוי, לחרם, להוקעה ציבורית. שהרי לא יתכן שנחשוב על מה שקורה בצד השני, שם, הם לא בני אדם כמונו, הם שונאי חיים, חיות אדם. כי חלילה לנו להטיל ספק ולו קל שבקלים שהמציאות הנוראה שנוצרה היא גם באחריותנו, בהזדמנויות שהחמצנו לדיאלוג כנה ואמיץ, כשאפשר היה, עם אויבנו. ולא ראינו את אלו מ״אויבנו״ שביקשו לקיים עימנו שיח הוגן. הכללה גורפת היא כידוע אויב מסוכן לכול מערכת יחסים, בין אנשים, קבוצות או עמים. כי כאשר אנחנו חושבים ״עליהם״ כ״הם״ אנחנו מאבדים את החוט המחבר אותנו ואותם כבני אדם מורכבים. ראייה מכלילה מרגיעה. העולם שלנו נחלק בין "טובים" ו"רעים", "שחור – לבן". תפיסה רומנטית של מציאות מורכבת שעוזרת לנו להתארגן נפשית ולכאורה לדעת מה אנחנו אמורים להרגיש. יש טוב ויש רע. יש צודק ויש רשע, קורבן מול אויב.

כול חשיבה אחרת המביאה לנו מציאות מורכבת שלוקחת בחשבון צרכים, רגשות ואינטרסים של הצד השני מרגיזה אותנו. ואולי יותר מזה – מפחידה אותנו. אין לי הסבר אחר לפרץ האלימות הגואה מול מי שחושב "אחרת". כמו וירוס היא מתפשטת האלימות, גם כנגד הערבים הישראלים החשודים בחוסר נאמנות, רק בשל היותם ערבים.

כשרק הכול התחיל, בתחילת מבצע "צוק איתן", כתבתי רשימה שכותרתה "עדר". ניסיתי להבין את גל האלימות הלאומנית בחברה הישראלית ואף נעזרתי בתיאוריות מתחום הפסיכולוגיה החברתית. ואז בהלה תקפה אותי. פחדתי לפרסם את רשימתי ברשתות החברתיות. פרסמתי אותה בצנעה באתר שלנו בלבד. חשתי בושה על פחדנותי זו, ועדיין.

הבוקר 24/7 פתחתי את עיתון "הארץ" ולבי התרחב למראה גילוי הדעת בעמוד הראשון של העיתון החתום על ידי כמה מהאירגונים המובילים בארץ למען השלום ושמירה על זכויות האדם. ולמרות שידעתי שעיתון "הארץ" מבטא את דעת המיעוט חשתי מוגנת.

אני מצטטת כמה שורות מגילוי הדעת שאומרות באופן חד וברור את מה שכה רבים מאיתנו חששו לומר:

" על הציבור היהודי להבין כי האזרחים הערבים בישראל הם חלק מהעם הפלשתיני ולרבים מהם בני משפחה ברצועת עזה. הציבור הערבי מזדהה באופן טבעי עם בני עמו – אל מול תמונות האזרחים ההרוגים, רבים מהם נשים וילדים, וההרס העצום ברצועת עזה חשים האזרחים הערבים כעס ואובדן, שלא מקבלים כל ביטוי בשיח הציבורי והתקשורתי."

כשהשקט יחזור האם נחזור לעצמנו? לשיח רבגוני, דמוקראטי, יצירתי ואמפאתי, מאפשר לומר דברים ולהקשיב כשאגרוף הברזל הקפוץ נפתח בהדרגה.