רשימה 57: אהבה חמקמקה/ד"ר רבקה נרדי, 21/9/2014

אני שמחה לחלק איתכם את רשימתי החדשה העוסקת בחווית האהבה. אני מאחלת לכולנו שנה טובה עם הרבה סיפוק ויצירה, בריאות טובה ואהבת אמת הדדית.

”היה ערב ינואר קר במיוחד, שמעון התעטף בשמיכה והתיישב לצפות בטלוויזיה כמנהגו מדי ערב. ההתרגשות הקלה שפעפעה בו מן הבוקר שככה עכשיו. בגילו המתקדם, לא מזמן מלאו לו ששים ושתיים, השלים עם חייו שאינם זוהרים ומרתקים כפי שחלם שיהיו. הוא רפרף בין הערוצים והגיע לסרט שדמויותיו לא היו מוכרות לו. לחצן המידע בשלט גילה לו כי הסרט כבר בעיצומו. על המסך נראתה אישה, בערך בגילו, נשענת אל אדן החלון בחדר השינה שלה ולידה ניצבת, בהבעה עצובה, אישה צעירה, כנראה בתה. סמוך לשתיהן על מיטה רחבה שכב גבר. שתיקה מעיקה שררה בחדר. בדממה נשמעו נשימותיו הכבדות של האיש, שהיה מחובר לצינוריות דרכן קיבל עירויים שונים וכן לצינורית חמצן שסייעה לו לנשום. לעתים דמו הנשימות לחרחורים שפרצו לרגעים בפתאומיות מפחידה. לפתע אמרה האישה לבתה:

"מעולם לא אהבתי אותו. אפילו רגע אחד בחיינו המשותפים לא אהבתי אותו."

הצעירה הביטה בה בתדהמה: "אמא, על מה את מדברת? הרי כל החיים את רק מטפלת באבא. את הנחמדה מבין שניכם. הוא יכול להיות מעצבן," הוסיפה תוך ציחקוק עצבני. האם נתנה בה מבט ממושך ואמרה: "אני יודעת ילדתי, אני יודעת איך זה היה נראה. אני אישה תרבותית שיודעת יופי להעמיד פנים. אבל ברגע זה ממש כבר לא איכפת לי להפסיק עם זה."

"אמא," נזפה בה הצעירה. "תשתקי, אולי הוא שומע ומבין. את לא יכולה לעשות לו את זה."

"בתי בתי," לחשה האם וחבקה את בתה בכוח. "עכשיו אני מדברת. אני רוצה לצעוק לעולם את כאבי אותו אני נושאת המון שנים: מעולם לא אהבתי את אבא שלך אפילו יום אחד בחיי."

"אבל למה?" שאלה הבת בתחינה. "ספרי לי למה לא אהבת אותו?" פניה הביעו פליאה, שהרי איך זה יכול להיות שאמה לא אהבה את אביה "אפילו יום אחד" ובכול זאת הצליחה לחיות איתו חיים ארוכים.

"למה לא אהבתי אותו? שאלה קשה ומסובכת את שואלת בתי. למה אוהבים או למה לא אוהבים, אין לכך תשובות פשוטות. וכי את אוהבת את בעלך?"

"אני?" נבוכה הצעירה. "אם אני אוהבת את בעלי? אמא, "נזפה בה בכעס מעושה, "את עושה לי חיים קשים. כן, אני אוהבת את בעלי. בטח שאני אוהבת אותו, אחרת לא הייתי נשארת איתו. לא ככה אמא?"

האם אחזה בכתפיה של בתה, כמו היו כתפיה העדינות של הבת שני עמודי התווך בהם אחז שמשון שבריר שנייה לפני שהפיל את הבית על יושביו, נתנה בה מבט ממושך ולחשה לה: "אוי, ילדתי המתוקה. זה באמת מסובך, סלחי לי ששיתפתי אותך במשהו אותו הצלחתי להסתיר כל חיי. אפשר לחיות עם מישהו גם כשלא אוהבים אותו, אני מתכוונת לאהבת גבר-אישה. את מבינה? אפשר לאהוב מישהו ולהפסיק לאהוב אותו כי הוא נהיה לאדם אחר שלא הכרת. זה קורה לאנשים, את מבינה?" נפלה שתיקה ואז הוסיפה בלחישה, כמו לעצמה: "והכי נורא שלא אוהבים בכלל. והוא יודע זאת רק בשנתו, בחלומותיו. ואני יודעת, יודעת! כל הזמן, בקומי ובשוכבי." וכשדברה-לחשה נעצה מבטה בנקודה בקיר, בטנה כאבה ופחדה לפגוש את עיניה של בתה.

שמעון ישב פעור פה מול הסצינה הקולנועית הזו ושכח את עצמו. היה שקוע בעולמן של הדמויות, שניהלו דיאלוג שהוא לעולם לא יוכל לקיים כמוהו עם איש."

(מתוך: הסיפור "השנים עשר בינואר",  בתוך: "אור מריר" קובץ סיפורים מאת ד"ר רבקה נרדי, "הדים", 2013)

האם בני זוג מתחתנים מאהבה? הרוב יאמינו שאכן כן. נישואי נוחות לא בשבילם. הרוב יצהירו באמונה שלימה שהם אוהבים את בני זוגם. לעתים רחוקות יגיע מי מהם ויתוודה ערב החתונה שדבר מה מציק. האם זה "האחד"? האם זו "האחת"? הם ישבו נבוכים מולי ויתקשו לנסח את תהייתם. הם יתביישו ש"רק עכשיו נזכרו" להטיל ספק, אבל, כשמועד החתונה התקרב קבלו רגליים קרות, כי המחשבה שהטרידה כעקצוץ קל הפכה למחשבה מציקה ומדירת שינה. "אבל איך אדע שאני אוהב?", הוא ישאל במבט מיוסר. "למה אני לא מרגישה פרפרים"? היא תתלונן בדאגה. ואז בתום כמה פגישות בירור הם ייעלמו. חלקם יינשא, למרות הספק המקנן שיהפוך עם השנים לסוד מעיק. חלקם יבטל את הנישואים וימשיך בחיפוש "האחת", "האחד".

חווית האהבה בשונה מהתאהבות בת חלוף היא חמקמקה מאין כמוה. ואולי דווקא משום היותה כזו רובנו ממהרים להצהיר על אהבתנו לבני זוגנו ובוודאי לילדינו והורינו, כמו בכך רצינו להבטיח לעצמנו שאכן אנו אוהבים. אם נעמיק בשאלת אותה אהבה שאנו לכאורה חשים, נגלה שפנים רבות ומגוונות לה, מליאות סתירות וניגודים ועם הרבה צללים. צללים שמספרים על כוחות אפלים הרוחשים בתוכנו כלפי יקירינו שדבר וחצי דבר אין להם עם האהבה. אותה משאת נפש טהורה ואידיאלית שמרבים לשיר לה שירים ולפארה. וככול שנפאר אותה כך תגדל כמיהתנו לחוש שמץ ממנה. והיא חומקת והולכת מאיתנו ואנו נדרשים לעבוד אותה ולמענה…

דבר אחד ברור – אנחנו רוצים לאהוב ולהיות אהובים. אנחנו רוצים שיקירינו יהיו ראויים לאהבתנו שאינה יכולה להכיל כיעור. היא רוצה יופי. היא רוצה נדיבות, אומץ לב, אצילות, חוכמה, תושייה, הומור, אנושיות טובה ומיטיבה. ואם נתמקד לרגע בקשר הזוגי הרי שם האהבה מבקשת עוד: היא רוצה הרבה חושניות, תשוקה בריאה וספונטאנית שתיתן את הצבע הנכון, העז, הפראי, השמח, כדי שנחוש את טעם החיים. ואחרי כול מה שאמרנו חייבים להוסיף עוד משהו: האהבה השלימה היא מסתורית, רגשותיה נעים כגלים הסוחפים אותנו לפעמים עד אובדן שליטה. יש שיאמרו שמוטב להם לא לאהוב שהרי אז ניתן לשלוט בחיים הרבה יותר, ודי לסערות של הנעורים, ומספיק עם הבלבול. ויש שיחושו שללא הרגש המסעיר הזה הכול שממה, שיממון מתמשך שהופך את החיים לאפרוריים.

היה הייה איש צעיר שאהב אישה אשר לא אהבה אותו ועזבה אותו לבסוף. הלך להתנחם בחיקה של ידידה וותיקה וראה כי טוב. חום, נעימות, רכות, הבנה, תשוקה והכלה מצידה היו בשבילו בשפע. הוא לקח ולקח. נתן מעט, אך עצם היותו הספיק לה, עד שלא הספיק. אהבה חד צדדית שאיש מהם לא הודה בה עד שלא יכול הוא יותר לעמוד בכך. חיפש אמתלה להתרחק ומצא. יכול אדם למצוא הרבה צידוקים להתרחקות. אפילו בגידתו שלו היא צידוק, שהרי מוטב להביא סערה מאשר לשקוע במצולות הכלום.

"פעם אהבתי אותו", אמרה לי האישה. "אבל אז התגלה בקמצנותו והתחלתי להתרחק. תחושת תיעוב קל זיהמה את שאריות האהבה שחשתי אליו או שכך נדמה היה לי?"

ואז נזכרתי במה שלימדו אותנו, שאהבה דורשת עבודה פנימית. רק שבשביל עבודה פנימית שתעזור לנו לחזור ולאהוב את מי שמעוררים בנו "תיעוב קל", את מי שבחברתם אנו חשים מתח וזהירות ייתר, צריך דלק, מוטיבציה, ואילו הללו התפוגגו…

גבר אחד סיפר לי שלא יכול היה לסבול את חיוכה המאולץ של אשתו שהזכיר לו את שפתיה הקמוצות בשעת כעסה,  שהזכיר לו את נוקשותה, אשר הזכירו לו את שתלטנותה, וכול שרצה זה לברוח…

ואישה אחרת ספרה שכול פעם שבן זוגה היה פורק את זעמו על הילדים כמו היו בני גילו, והיה מתהלך בתוך הבית מתוח וחמור סבר חשה הרבה, רק לא אהבה…

מחשבותיי הלכו והסתבכו בתוך עצמם. כדי לצאת מהסבך הזכרתי לעצמי שכך הם פני הדברים אצל כולנו. כלומר האהבה אינה "ישנה, או "איננה", אולי היא בכלל נחבאת בין כנפיה כאשר אנו מפירים את כלליה ומגיחה לרגעים כאשר אנו נרגעים ושוב מחייכים ומשתוקקים… האם זה כה פשוט או סוג של רמייה עצמית?

מה זאת אהבה? ואולי התשובה פשוטה להחריד ולכן מוטב לנו לסבכה. אולי היא "או-או". כלומר, כאשר היא שם, בתוכנו העיניים שלנו רואות את הצללים כאור והחיוך הפנימי שלנו כלפי האהוב, כלפי האהובה, הופך כיעור ליופי? האם יתכן שאת החיוך הפנימי כלפי אהובינו נצליח לשמור אם יישאר לנו ולו סימן אחד לאהבתנו האבודה, אם הייתה לנו אי פעם… תנועה, מחווה, חיוך מסוים, הושטת יד, אמירה שיש בה אומץ, עמידה בלחצים, מחווה של נדיבות, משהו, איזה אות מהעבר שבגללו ולמענו קשרנו את גורלנו עם האיש, עם האישה.