תרומת דם ערבית יהודית – גשר לשלום – מאת ד"ר חן נרדי – המאמר פורסם בגיליון ספטמבר 2007 של הירחון "חיים אחרים"

קשר דם
תרומת דם ערבית-יהודית כגשר לעצמנו ולשלום

"מצוין, ערבים הורגים אחד את השני, עכשיו לא יהיה להם כוח לירות קסאמים על שדרות," אמרתי לעצמי כשצפיתי בתיאור הקרבות בין החמאס לפתח במהדורת החדשות לפני כמה חודשים. "מבית החולים בעזה נמסר כי בשל הנפגעים הרבים יש חוסר במנות דם" דיווח הקריין, ועל המסך הופיעה תמונת גבר פלסטיני נושא ילד פצוע בזרועותיו וייאוש על פניו. ניסיתי לגרש רעד של חמלה שחלף בי למראה הילד. "מה ההתייפיפות הזו? האם מישהו מהם היה חש צער אם יהודים היו הורגים יהודים?"
לפתע הבטתי על עצמי מהצד וראיתי אדם נפחד. פחדתי לאבד את החמלה, פחדתי מקהות החושים שהשתלטה עלי לנוכח סבלו וכאבו של "האויב", פחדתי מהמחשבה האוטומטית שאם רע לערבים אז טוב ליהודים ושכל הערבים אותו הדבר, ושרק להשמיד אותנו הם רוצים.
אך מעל לכל פחדתי מהמסקנות שאסיק אם אתגבר על הפחדים שלי. מה יקרה אם אתגבר על כוח המשיכה של הכורסה הנוחה ואאמץ מחשבות חדשות? פתאום נזכרתי בילד הערבי שנהרג מירי של חיילי צה"ל והוריו תרמו את איבריו להשתלה בגופם של יהודים. הם לא עשו את חשבון הדם עם "האויב" הכובש שלהם. האם אני יכול לתרום דם ל"אויב" שלי? נבהלתי לנוכח המחשבה הזו. בראש וראשונה עלה הפחד ממה שיגידו עלי: יפה נפש, שמאלן, בוגד, תבוסתן, סתם אידיוט, והכי גרוע – נאיבי. השתגעת? לתרום דם לערבים בעזה? לאלה שרוצים לזרוק אותך לים? האם מישהו מהם היה תורם לך דם אילו היה המצב הפוך?
עם סיום מלחמת לבנון השנייה הסתיים סופית גם הרומן שלי עם אשליית ה"נדפוק אותם" וה"נצרוב בתודעתם את עליונותנו". בשבוע הראשון למלחמה הצטרפתי לתנועת "האם החמישית" שקולה האמיץ הקורא לשלום בעיצומה של המלחמה נגע בי. ערקתי למחנה השלום הנשי מפני שחשתי שאני זקוק לעזרת נשים כדי להיפרד משרידי הצבאיות שלי, ילד של המצעדים הצבאיים בימי העצמאות, סגן אלוף בדימוס, 22 שנות שירות בצה"ל. אז מה אני עושה עם מה שראיתי על המסך? תעשה את זה עכשיו, לפני שתתחרט, לפני שהפחדים הישנים יחזרו וישתלטו.
טלפנתי לחברי הטוב חסן עסלייה ג'בארין מאום אל-פחם. ביקשתי ממנו לברר עבורי היכן אוכל לתרום דם למען נפגעי הקרבות בעזה. חסן הודה לי בהתרגשות ובקול חנוק. למחרת חזר אלי: "בבית החולים אל-מוקאסד במזרח ירושלים ישמחו לקבל את תרומת הדם שלך."
שלושה יהודים ושני ערבים-פלסטינים ישראלים. קיבוצניקית קיבוצניק, עירוני אחד ושני תושבי אום אל-פחם נוסעים לבית חולים פלסטיני במזרח ירושלים כדי לתרום דם לנפגעי הקרבות בין הפתח לחמאס בעזה. בעקבות החוויה הצטרפו חסן ובתו סמאח לתנועת האם החמישית, ויחד ארגנו מפגש ערבי-יהודי בבית משפחת עסלייה שבו הצגנו את רעיון תרומת הדם המשותפת: יהודים תורמים דם לערבים וערבים תורמים דם ליהודים. ב-10 ביולי שכרנו אוטובוס ועלינו לירושלים, עשרות ערבים ויהודים – מוסלמיות, נוצריות, יהודיות, מהמרכז ומהפריפריה – בעורקים מלאים ובנפש חפצה.
אל המסע לתרומת הדם באל-מוקאסד הצטרפו גם אישה וגבר שהקפידו להזדהות כימנים, ואף ביקשו להתראיין לכלי התקשורת. אז מה? שאלתי את עצמי. למה אני בכלל מתפעל, למה ההתנשאות כלפי אנשי ימין? התביישתי. ערכים של כבוד לאדם באשר הוא אדם, אמפתיה למצוקת האחר ונכונות לנתינה אינם מונופול של השמאל.

"הם יכולים להדביק אותך באיידס"

לא אשכח את הרעד הקל שעבר בשפתיו של אסעד מרזוק, מנהל בנק הדם בבית החולים אל-מוקאסד, כאשר קליר אורן, היחידה מבינינו הדוברת ערבית רהוטה, קראה בפניו בערבית: "אנחנו תורמים מדמנו הן להצלת חיים והן כמחאה על שפך הדם הנורא בינינו, ערבים ויהודים, בארץ הזאת. אנחנו מקווים, מייחלים ומשתוקקים שהלב של כולנו יפעל לא רק כמשאבה המזרימה את הדם בעורקים, אלא גם כמקור לחמלה ואהבה בין עמינו, העם הפלסטיני והעם היהודי." ולמרות הכל, הם היו מאופקים. דוקרים את אצבעותינו ובודקים את דמנו בענייניות מקצועית בטרם מאשרים לנו לתרום דם. אחד מאיתנו נפסל מלתרום דם בגלל המוגלובין נמוך. הם אינם מסתערים על הדם שלנו בתאווה של ניצולים. מנהל בנק הדם מעיר כבדרך אגב: "אין לנו בעיה. יש לנו מנות דם בשפע." האם הוא אומר לנו: אל תחשבו שאתם מצילים אותנו, אנחנו יכולים בלעדיכם? ביני לביני אני מברך על כך שבמכתבנו הודינו להנהלת בית החולים על כך שהסכימה לקבל את תרומתנו ונמנענו מגאוות מצילים יהירה.
"תעשי טובה, תתרמי דם לערבים" אומר צלם החדשות לאיבתיסאם מחאמיד. "פשוט אין לנו זמן לצלם אותך במערב ירושלים." "אני מבינה את הבעיה שלך אבל היום באתי לכאן לתרום דם ליהודים ולא לערבים" משיבה איבתיסאם באסרטיביות. כמה חדש לי הקול הזה. כמה ייחלתי לנדיבות הנחושה הזו שאין בה התבטלות עצמית או שמץ של קורבנוּת. כל כך רציתי שקולה יגיע אל כל יהודי בישראל וישכך, ולו במעט, את פחד השואה הרודף אותנו וחוסם כל אפשרות להאזין לקולות של אמון ושלום מהצד הערבי.
הסביבה הערבית והיהודית הריעה בעיקרה למבצע שלנו, אבל היו גם קולות אחרים: "תיזהר מתרומת הדם הזו, הם יכולים להדביק אותך באיידס" אמר לי יהודי. "הם נתנו לנו דם, אבל אי אפשר לדעת מה הם העבירו לנו איתו" אמר עובר אורח ערבי. עוצמתה של תרומת הדם אינה רק בכך שהדגישה את הרצון הטוב, האמפתיה והשאיפה לשלום, אלא גם בכך ששיקפה לנו את פחדינו שלנו וקירבה אותנו לעצמנו לא פחות מאשר אלה לאלה.
ר', תל אביבי בסוף שנת העשרים לחייו שהצטרף אלינו, מספר: "כאשר המתנתי בתור לתרום דם, ניגש אלי גבר ערבי שדחף כיסא גלגלים שבו ישב איש זקן, וביקש: 'אתה מוכל לעזור לי לקחת את אבי לשירותים?' נעניתי ועזרתי לו לתמוך באביו. הגענו לשירותים והבן רוקן את שקית השתן של אביו. בשניות האלה שהמתנתי שהוא יסיים פחדתי בטירוף. פתאום תפשתי שאני לבדי בין ערבים, במרתף בית חולים במזרח ירושלים, אף אחד לא יודע שאני כאן במסדרון הצדדי הזה. הייתי בטוח שזו מלכודת – עוד רגע יחטפו אותי כמו את גלעד שליט. רעדתי בכל הגוף. הבחור הודה לי וחזרתי לחבורה. רק אז הבנתי את עומק הפחד שלי מערבים, ועד כמה הבעיה שלנו היא הקושי לתת אמון. כמה עבודה צריך עוד לעשות כדי להתגבר על הפחד הזה."
נהג האוטובוס, תושב כפר השוכן בסמוך אום אל-פחם, היה שקט מאוד לאורך כל הנסיעה. לאחר שיצאנו מבית החולים, הוא ניגש אלי. "רציתי להגיד לך משהו", אמר והשתהה קמעה, כובש התרגשות. "הייתי אסיר ביטחוני במשך שנים. אחר כך נסעתי מפה ולא הייתי הרבה שנים בארץ. אתם הדהמתם אותי היום. לא ידעתי שיש יהודים כמוכם."

כן, אהבה

בדרך חזרה עברנו שוב בהר הצופים, מול הנוף המרגש של מדבר יהודה. גם אני וגם חסן היינו כאן, בני 14, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים. הגעתי עם משפחתי למסיבה הגדולה שבה נשא רבין את נאום הניצחון המפורסם שלו. חגגנו בגאווה את השיבה לשטחי המולדת הישנה. שרנו: "נאצר מחכה לרבין, איי איי איי, פעמיים כבר חיכה, איי איי איי, והכנסנו לו דפיקה, איי איי איי…" – אותו נאצר שכילד שרפתי את תמונתו במדורה של ל"ג בעומר. חסן סיפר שבאותה תקופה ביקר בהר הצופים ובגבעת התחמושת עם כיתתו. "הייתי ילד ערבי-פלסטיני בכיתה של יהודים. כולם שרו 'נאצר מחכה לרבין' ואני הצטרפתי לשירה. נקרעתי מבפנים. אהבתי את נאצר והערצתי אותו, הוא היה גיבור ילדותי – מנהיג עממי, מנהיג של צדק חברתי, צניעות ודוגמה אישית. מילות השיר חתכו אותי מבפנים. אף אחד לא הכריח אותי לשיר, בסך הכל הייתי ילד שרצה להתקבל על ידי החברים היהודים, להיות חלק מהרוב. ההתבטלות העצמית הזו כואבת לי עד היום." שתקתי.
מה יש בה בתרומת הדם ההדדית שגורם לימנים לתרום דם לערבים ולאישה מוסלמית לסרב לתרום במזרח ירושלים ולהצהיר בגאווה שבאה לתרום דווקא ליהודים? לא אכביר מילים על המשמעויות הסמליות של הדם בתרבויות המוסלמית, הנוצרית והיהודית, גם לא על חיוניותה כמצילת חיים. מה שראוי לתשומת לב הוא העובדה שכובש ונכבש נתנו זה לזה את המשאב האישי ביותר שלהם, את דמם, ובכך השתחררו מתפקיד הקורבן או המקרבן שכפתה עליהם מציאות שלא הם בחרו בה. כשאני נזכר בפנים השמחות שלנו באותו יום, ערבים ויהודים, אני חושב על החופש שהעניקה לנו תרומת הדם, החופש לבחור. "אם המנהיגים שלנו היו תורמים דם ביחד, כל אחד לצד האחר, הם היו מצליחים לסגור עניין ולהגיע לשלום תוך זמן קצר ביותר," אמר עדנאן  בדרך חזרה.
"שמתם לב שהיום, 14 בפברואר, חל חג האהבה?" חייכה קליר, אישה יחידה בין ארבעה גברים, לאחר תרומת הדם הראשונה. כן, שמתי לב, אבל התביישתי לקשר בין יום האהבה לתרומת הדם שלנו. סתם מקרה, לא? לדבר על אמפתיה אני מוכן, זו מילה פסיכולוגית מקצועית, אבל אהבה? הרי יחסי ערבים ויהודים הם עניין פוליטי, שיאה לו השפה הגברית, הרציונלית, שפת האינטרסים והכוחניות. לקראת סוף הכתבה התגברתי על הבושה, והוספתי את השורות הללו. הרי בדיוק בשל כך הצטרפתי ל"אם החמישית" – כדי שאוכל להחליף את שפת הפחד בשפה שבאה מאהבה.

———-
ד"ר חן נרדי, מטפל ומנחה קבוצות במכון דיאלוג, חבר בתנועת האם החמישית וממייסדי התנועה לגבריות חדשה והתנועה לשוויון ולשלום בין המינים. לתגובות: 5chennardi@gmail.com
אתר מכון דיאלוג: www.dialog.nardi.co.il
המאמר פורסם בגיליון ספטמבר 2007 של הירחון "חיים אחרים"