תשוקה ושמחת חיים בחוויה האישית והזוגית /ד"ר רבקה נרדי, מכון "דיאלוג" על בסיס הרצאה בקתדרה רחובות, 31/3/2015

 

תראו לי אדם שלא רוצה לחוש שמחה. תילי תילים של מחקרים בדקו מה גורם לנו אושר, סיפוק, שמחה, שמחת חיים. האם ערכים אלו מאגדים בתוכם את המכלול הבטוח של בריאות טובה, אהבה, משפחה טובה, נישואים טובים, ביטחון כלכלי (כסף) ועיסוק משמעותי? לכאורה אכן כך. הרי אלו הם המטרות עליהם גדלנו ושמהם למדנו למה לשאוף. ובכול זאת למדנו, גם מהעולם הטיפולי וגם ממחקרים, שלעתים אין זה מספיק. שהרי מי האדם שיש לו "הכול". כלומר חסרונו של דבר אחד יכול לגרום לנו מצוקה. מכאן תצמח השאלה, למה שלא נלמד לראות את חצי, או יותר מכך, של הכוס המליאה? הניסיון האנושי מלמד אותנו שרובנו נוטים לראות את החסר יותר מאשר את היש. כדי לקבל את החיים כפי שהם ולשמוח איתם עלינו ללמוד לראות את התמונה הגדולה. ראייה זו נובעת מהחלטה מודעת.  לא במקרה תורת החסידות שלנו גורסת ששמחה היא מצווה. מן הסתם אין היא באה לנו "סתם ככה".

 

שמחת חיים כסוגיה קיומית נכנסה לתוך חיינו בשנים האחרונות בעקבות לחצי החיים המודרניים שהעמידו תביעות בלתי אפשריות בפנינו עד כי חלקנו היה זקוק לאמצעי עזר: לתרופות הרגעה, לתרופות נוגדות דיכאון, למיני סוגים של משככי כאבים, לממריצים שישאירו אותנו אנרגטיים, או לגלולות שינה שיעזרו לנו לישון בלילה. בארצות הברית, כך על פי דיווחה של ד"ר טלי שרוט (1) "כ 27 מיליון אמריקאיים לוקחים תרופות נגד דיכאון" (עמ' 112).

לאחרונה שודרה בערוץ 2 כתבה על תופעת ההתמכרויות לתרופות מסוג זה בישראל. התמכרות לכול דבר כוללת תופעות של קריז וייסורי גמילה קשים. במילים אחרות, מיליוני בני אדם בעידן המודרני התייאשו מניהול עצמם, מגיוס משאביהם הנפשיים כדי לעמוד בלחצי החיים.

בשורות הבאות של מאמר זה נצא למסע התבוננות בניסיון להבין איך "לנהל" את שמחת החיים שלנו. דרושה תבונה, חוכמת הניסיון והרבה השראה כדי שתהיה חלק בלתי נפרד מחיינו.

 

נתבונן בכמה סוגיות:

1. חלומות גדולים מהחיים 
2. מקורות השמחה שלנו: אהבה (פרגון, תמיכה), הישגים (תחושת ערך עצמי, גאווה), משמעות (ערכים, סיפוק, מימוש עצמי)
3. "לו רק מילה טובה…" ערכם של פרגון, תמיכה, אמפתיה ואהבה לבריאות נפשנו ושמחת החיים שלנו.
4. מה שהשגנו בחיינו במעגל החיים.
5. רוצים עוד משהו… על כוח המשמעות.
6. כאשר חלומותינו הופכים לחצמ"ים – ("חייב", "צריך", "מוכרח"), לתובענות נוקשה עד טרור עצמי וסביבתי.
7. מה למדנו מהמשפחות שלנו על שמחה?
8. האם אנחנו משביתי שמחה? של עצמנו?
9. האם אנחנו משביתי שמחה של בני זוגנו?
10. האם אנחנו משביתי שמחה של ילדינו?
11. הזיקה בין שמחת חיים לבין תשוקת חיים.
12. הכלת שינויים בחיינו כנתון שאין לנו שליטה עליו.
13. איך נשמר, נטפח וגם נחזיר את שמחת החיים לחיינו האישיים והזוגיים?
14. סיכום: שלושה "מעיינות" של שמחה בחיינו: יחסים, הישגים, משמעות.

 

 

 

 

 

חלומות גדולים מהחיים

 

כשהייתי קטנה וגרנו אז בתל- אביב הקטנה חלמתי שאני עולה על אוטובוס והוא לוקח אותי מה שיותר רחוק, מעבר לתחנה האחרונה. כשבגרתי חלמתי שאני נוסעת סביב העולם, מגיעה לקצה הגלובוס. מה שיותר רחוק, מה שיותר גבוה.

החלומות מזינים את נפשנו. הם הכנפיים שלנו, הם עוזרים לנו לקבל את המגבלות המקרקעות אותנו לאדמת המציאות. אנחנו זקוקים להם. ילדים קטנים חולמים חלומות גדולים. אנשים מבוגרים כבר לא מעיזים. רבים שוכחים את חלומותיהם או מחייכים בביישנות בהיזכרם בהם.

החלומות שלנו ניזונים מהאגדות, מהסרטים, מסיפורי גבורה, מדמויות שהערצנו.

מה המכנה המשותף לחלומות?

יש בהם יופי ומושלמות. הם נקיים מזוהמת המציאות.

אנחנו לומדים לחלום ולרצות את מה שמספרות לנו האגדות שיביא לנו את האושר הגדול – יופי, נעורים, בריאות, שייכות, אהבה, הצלחה, מקובלות חברתית, ניצחונות, הישגים חומריים ורוחניים, אומץ לב, חתירה למרחקים ארוכים…

האגדות וסיפורי הגבורה מגרים את דמיוננו לשייך את תחושת האושר והשמחה למימוש אותם חלומות.

למדנו שאם רק נרצה חזק גם נוכל. שהכול אפשרי.

 

המפגש עם המציאות

בחדר הטיפול אני נוהגת מעת לעת לשאול את הנשים והגברים הבאים אלי על חלומותיהם. על מה חלמו? מה רצו? רק חלקם זוכר בקושי. הרוב וויתרו. המציאות… המציאות מפגישה אותנו עם המגבלות שלנו ושל זולתנו, עם קשיים מכול הסוגים. אבל חלקנו  נוצר בתוכו את זיכרון החלום ואליו נשווה את עצמנו. אנחנו לומדים להשוות את עצמנו לאחרים ועל פי זה מודדים את עצמנו ואת שוויינו. אם לא עמדנו בציפיות אנחנו אומללים. לימים כשנתחתן נביא את חלומותינו לבני זוגנו. עכשיו הוא או היא יהיו אחראים למימוש חלק ניכר מהם האם יוכל? האם תוכל?

הנה דוגמא לחלום הזוגי – מה ש"הוא" ו"היא" חולמים לקבל זה מזו. נזכרתי בשורות אלו שהבאנו אנוכי ובן זוגי ד"ר חן נרדי, בספרנו המשותף "שיחה זוגית" (2).

 

"היא: תמיד חלמתי שהגבר שלי יבין אותי

הוא: תמיד חלמתי שהאישה שאיתי תעריץ אותי

היא: חלמתי שהוא יבין אותי לפני שאני אומרת לו מה אני רוצה

הוא: חלמתי שהיא תחשוב שאני הכי חכם בעולם

היא: חלמתי איך הוא מביא לי פרחים לא רק ביום האהבה, גם בימי שישי, בימי הולדת, ביום הנישואים שלנו, בחגים, בימי חול…

הוא: חלמתי שהיא מעריצה את הגוף השרירי שלי, מביטה בי בתשוקה, נופלת לזרועותיי רוצה אותי, רוצה אותי, עכשיו ומהר!

היא: חלמתי שהוא רואה כמה אני יפה, ששם לב לבגדים הסקסיים שאני לובשת בשבילו, שהוא עדין ורומנטי ומלטף בתשוקה של משורר

הוא:חלמתי שתבין שאני זקוק להרבה יותר. אני צריך מרחבים. והיא מחכה לי.

היא: חלמתי שהוא יהיה אבא טוב לילדינו. מאכיל אותם, משקה אותם, זוכר אותם בימים ובלילות."

 

חלומותינו השזורים במחשבותינו יוצרים ציפיות להתגשמותם. אך טבעם כזה שרובם לא מתגשם, בוודאי לא במודל המושלם שלהם. ואז מגיע הסבל. למה? הגעגוע לשלמות הנפלאה הזו ומפח הנפש מול עליבותה של המציאות יוצר מצב של תסכול תמידי. שוו בנפשכם שאישה תקום כול בוקר ותראה בעיניה את הגבר שלה כמה הוא לא דומה לגבר חלומותיה… וכך גם הוא, יביט בה ויחסיר פעימה, לא מחמת ההתרגשות אלא מחמת ההתפקחות היומיומית. כמה אשתו לא…

כאשר אנחנו משליכים את חלומותינו על בני זוגנו, כמו גם על ילדינו אנחנו גורמים עוול כפול – להם  ולנו. הם הופכים עבורנו תזכורת קבועה להחמצת החלום. איך אמור להרגיש בן זוגנו שכך אנחנו רואים אותו, איך אנחנו אמורים לחוש עם עצמנו כאשר אנחנו רחוקים ממימוש הדימוי העצמי החלומי שלנו, איך נביט בהורינו, בילדינו, בחברינו, בחיינו…

אבל לחלומותינו תפקיד חשוב בחיינו. אסור לנו להכחיד אותם. לעתים חלום ילדות יכול לקבל תרגום בוגר המתחשב במציאות ויחד עם זאת ליצור משהו שהוא מעבר. ההיסטוריה האנושית לא הייתה מה שהיא אלמלא החולמים. אם כי חשוב לציין שיש חלומות שהם כה מגאלומניים ודורסניים שמוטב היה שלא יחלמו.

 

מקורות השמחה שלנו: אהבה (פרגון, תמיכה), הישגים (תחושת ערך עצמי, גאווה), משמעות (ערכים, סיפוק, מימוש עצמי)

 

אני לומדת מאנשים המספרים לי על רגעים שמביאים להם שמחה: לבם מתרונן מסיבות שונות ומגוונות:

• "סבתאל'ה אני אוהבת אותך". העיניים שלה נוצצות מאושר כשמספרת האישה, הסבתא איך הקטנה המתוקה מתרפקת עליה.
• "אני לא צריך הרבה" אומרים לי לא מעט גברים בחדר הטיפול, "רק שתדבר אלי ברכות". המילים נאמרות בחיוך נבוך משהו…
• "הצלחתי!!!" אנחנו מכריזים בגאווה אחרי מסע של מאמצים פיזיים, רוחניים, אינטלקטואליים או נפשיים. רגעים של התרוממות נפש.

ויש כמובן הנאות קטנות מענגות שמסיחות את דעתנו מקשיי החיים.

 

חיוך, יחס חם , התחברות רגשית לאדם, טיול בטבע, נוף יפה, צעידת בוקר כשטיפות הטל מנצנצות על הפרחים, פגישה עם חברים טובים לארוחה ודיון בנושאים שמרתקים אותנו, פגישה אישית עם חבר, ארוחה טובה  סקס,  משחק עם הנכדים שלנו, מופע אמנותי, שיחה אינטימית עם בן הזוג, ביטויי אהבה לילדינו וגם המצאות חדשות, ותחושת הישגים ומימוש עצמי. השמחה שלנו מלבלבת כשמדובר בקבלת הד, בתחושת הדדיות, הכרה ופרגון. העיניים שלנו בורקות משמחה כאשר חווינו מפגש חם גם עם זרים. כן, גם בתחנת דלק או בסופרמרקט. אנחנו מתרגשים לפעמים עד דמעות כאשר אנחנו חשים מובנים, כאשר רואים אותנו.

 

מקורות השמחה שלנו אם ניתן לסכם אותם נובעים משלושה מעיינות עליהם אדבר בנפרד:

מעיין החום והתמיכה – ההדדיים.

מעיין ההישגים – אלו שאנחנו וסביבתנו מעריכים כבעלי ערך.

מעיין המשמעות – חוויה אישית של מימוש עצמי שלא בהכרח מקבלת הד סביבתי.

 

"לו רק מילה טובה…" ערכם של פרגון, תמיכה, אמפתיה ואהבה לבריאות נפשנו ושמחת החיים שלנו

 

לחיבוק, לליטוף, למתן חום, לאמפתיה יש כוח מציל חיים. לא רק על תינוקות. כאלו אנחנו. מילה טובה היא סוג של אישור לקיומנו הרצוי בעולם. זו כמיהה שאינה עוברת. כמטפלת וותיקה אני רואה בחדר הטיפול הרבה סבל הנובע מניכור.

לפני שנים הגיע אלי זוג שאז נראו לי זקנים מופלגים, כבני 70, לא אשכח אותם. וכך ספרה האישה: "כול ערב אני עוברת את הסיוט הזה. הוא שותק." ואז התחילה לבכות. דובבתי אותה ואמרה: "כשהוא שותק אני מרגישה שהוא נוטש אותי." בעלה הביט בה במבט קר ומנותק. הבכי שלה גבר.

גברים אומרים לי: "אני לא יכול לבכות אבל אני מרגיש מת בתוכי כשאשתי מתהלכת בבית מליאת טינה כלפיי ואפילו לא נוגעת בי נגיעה רכה".

סיפור יוצא דופן מחדר הטפול: זוג צעירים יפי תואר בצורה יוצאת דופן שמעולם לא רבו ואהבו זה את זו עוד מימי התיכון הגיעו אלי מיואשים. הם חוו סוג של מוות ביחסיהם. כשחקרנו ביחד מה קרה למדתי שמאמציהם להיות מושלמים זה לזו גרמו להם לשתק את רגשותיהם האמיתיים עד שלא יכלו יותר… ניכור, שתיקות ובדידות השתלטו על חייהם. סופו של דבר התגרשו.

 

כשאמי נפצעה לפני כשנה ונשארה רתוקה לכיסא גלגלים התעקשנו, אחותי ואני להחזיר אותה הביתה, על אף עצות רבות שקבלנו מהסביבה להכניס אותה למוסד סיעודי. ידענו שכך נאבד אותה. ואכן הבית, המקום הבטוח שלה, הביקורים הקבועים שלנו, תשומת הלב האישית, המטפלת הסיעודית החביבה, כול אלו הקלו במידת מה על סבלה. היא ממשיכה להתעניין במתרחש ולהגיב בחום וברגש.

את עוצמתו של הניכור חוויתי להפתעתי לפני כמעט שנתיים.  הייתי בחופשה אישית/מקצועית עם ידידה/עמיתה לצורך עבודה על פרויקט משותף. בשל חילוקי דעות מסוימים הפסיקה ידידתי לדבר איתי כמעט. היינו שם בסך הכול שבעה ימים שלא אשכח. חוויתי ניכור, בדידות,  כמו עמד העולם ונעצר מלכת. ימים רבים אחרי שובי לארץ חקרתי את נפשי שהגיבה באופן כה עוצמתי לחוויה זו.

 

האם אנחנו יודעים לאהוב?

רבות מדובר ונכתב על אהבה. ים של שירים, מחזות ורומנים נכתבו. על הגעגוע לאהבה, על פחד הבדידות, על ייסורי הפרידה מהאהוב, על הקנאה והזעם בשל בגידה. הכול מכול. אנחנו דואגים וסובלים שלא אוהבים אותנו, מאז לידנו ועד מותנו.

האם אנחנו יודעים לאהוב? במובן המלא והעמוק. כלומר להשקיע, לתת, להיות אמפאתיים, להתחשב, להתגבר על צורכי האגו, לראות את זולתנו – כול אותם דברים שכשאנחנו לא מקבלים אותם מיקירינו אנחנו סובלים. גם בעולם העבודה אנחנו זקוקים ליחס. אנשים רבים חווים סבל בעבודה כי היחס הוא קר ומתנשא. לפני שנים, בסדנאות שהנחיתי בביטוח לאומי לעובדים, למדתי מהם איך האופן בו הם מבשרים ללקוחות שלא יוכלו לקבל זכאות משפיע. אם הודיעו להם ברגש ובאמפתיה תשובה שלילית, זו התקבלה בצער, אך בהבנה. ללא מרמור. משהו ביחס האישי החם עזר לאדם לקבל את הבשורה. אך אם באה ההודעה השלילית ביובש, הגיבו האנשים בזעם ובעלבון.

בואו נחשוב לרגע על רמת הניכור השוררת על הכביש. עשית טעות מיד צועקים עליך. לעולם לא אשכח את אותו גבר שפגעתי במכוניתו החדשה, בטעות כמובן. הייתי מוכנה לשלם לו את הנזק, אף הבעתי את צערי,  אך הוא המשיך לגדף אותי באופן בוטה ואלים. סופו של דבר כשישב במכוניתו התכופפתי לעברו הבטתי בעיניו ואמרתי לו שאני ממש מצטערת שכך הוא יוצא לדרך. לו ראיתם את פניו ששינו את הבעתם מזעם ושנאה לרוך ותדהמה גם אתם הייתם זוכרים סיפור שכזה…

פרגון ותמיכה יכולים להציל את יחסינו עם ילדינו. על כך עוד אדבר בהמשך.

 

הפחד להיות פראיירים

בסלנג הישראלי המילה פראייר מתארת אדם המאפשר את ניצולו בידי אחרים. זהו מושג מפתח בחברה הישראלית, והרצון לא להיות "פראייר" מהווה מוטיב מרכזי בהוויה הישראלית – צברית.

מקור המונח במילה הגרמנית Freier שפירושה אדם המחזר אחרי אישה (Frau) בגרמנית). בהקשר זה נעשה גם שימוש במילה במשמעות של אדם המבקר אצל זונות, שקל להפילו בפח ולהונות אותו. בעקבות הגרמנית חדרה המילה לשפת הדיבור הרוסית במשמעות של איש פתי ונאיבי, שהתקבעה, בהשפעת הרוסית, בסלנג הישראלי. (מתוך ויקיפדיה).

 

אנחנו פוחדים להיות נחמדים כדי לא לצאת פראיירים. כך גם במשאים ומתנים. שלא ניתפס בחולשותינו. ולכן, למה ש"נמצמץ" ראשונים? הרי ברור שזה ינוצל לרעה… כך לוחש לנו הכריש הפנימי, היועץ הלוחמני שלנו,  וכך נראים חיינו. רוויי חשדנות, מרירות, כעס קבוע, רגשות השוחקים את שמחת החיים שלנו וגם משפיעים על בריאות הנפש. וכנראה ולא במקרה שמחה הפכה להיות סוג של מצווה. היא דורשת מאיתנו יוזמה אקטיבית. עלינו לעשות משהו כדי להחזיר את שמחת החיים לחיינו – להיות הראשונים שמעניקים, שיוזמים יחס טוב, שיורדים מגדר ההמתנה ומחליטים להעניק טוב.

זה כוחה של היוזמה שמניעה את מעגל ההדדיות, שיכולה לשנות חיים.

 

מה שהשגנו בחיינו במעגל החיים.

 

כשאני חושבת על הישגים בחיים במונחים המקובלים מיד עולות לי תמונות של משפחה מוצלחת ולצידה קריירה משגשגת. אומנם עדיין קיימים הבדלים מגדריים בסדר העדיפויות הנשי והגברי אך בסך הכול המדדים עבור שני המינים כוללים גם וגם. כך מגדירה החברה את המדדים שיביאו לנו שמחה ואושר. זו הבטחה. האומנם?

מה קורה אם לא עמדנו ב"דרישות" או שהמציאות הן המשפחתית והן התעסוקתית לא הביאו לנו אושר?

במחקר מרתק משנות השמונים על אושרה המצופה של עקרת הבית למדתי על הסתירה הפנימית בין מה שאישה מאמינה שיביא לה אושר לבין מה שבאמת היא חשה בעולמה הפנימי, שאולי מודחק ונסתר מפניה. תשובותיה על שאלות עקיפות החושפות תחושת של חרדה ותסכול גילו זאת. כלומר אנחנו עשויים לחשוב שיש לנו הכול וזו סיבה טובה לשמחה, אבל אנחנו תוהים עדיין מה חסר? משהו חסר לנו. המדדים החיצוניים אינם מספיקים. יתכן שיש לנו משפחה מוצלחת, אך אולי מערכת היחסים בתוכה לא עונה על צרכינו האמיתיים, אולי התקשורת לקויה, אולי אנחנו חשים חוסר הדדיות ביחסים, אולי תחושת שגרה ושעמום. יתכן שיש לנו קריירה נהדרת על פי קנה מידה חברתי, אך היא לא מתאימה לאישיותנו וחלומותינו. אנחנו שבויים ב"כלובים של זהב". אנחנו חיים את ציפיות החברה. שמחת החיים היא מאיתנו והלאה.

המתח בין קריירה ומשפחה טומן בחובו מוקשים נוספים עליהם למדתי בספרו המרתק של גיי רורליך – "על עבודה ואהבה".

 

 

תובנות על עבודה ואהבה

הפסיכיאטר האמריקאי גיי ב. רורליך "עבודה ואהבה" (3) (אליו התוודאתי בשנות השמונים) מדבר בהרחבה על שני יסודות המרכיבים את החוויות המרכזיות של חיינו.

את חווית האהבה שאפשר לתארה גם כBeing הוא מתאר כחוויית התמזגות. אנחנו בתוך החוויה, אין לנו לוח זמנים… תדמו את עצמכם יושבים על שפת הים צופים בשקיעת השמש… נראה לי שאיש מאיתנו לא יאיץ בשמש שתשקע יותר מהר…

חווית האהבה מכילה הקשבה לזולתנו, הקשבה אמיתית, יכולת ליהנות מאמנות, מהטבע, להיום עם… כן גם להיות עם עצמנו.

אך אם נהיה רק בחוויה זו יחסר לנו האיזון שאנו זקוקים לו כיצורים אנושיים – "עבודה".

בעבודתי לפני שנים עם עקרות בית* התוודאתי לבעיותיהן של עקרות בית, "בעיה שאין לה שם" מטבע לשון שטבעה הכוהנת הגדולה של הפמיניזם, בטי פרידן. לכאורה היה להן כול מה שאישה חלמה. בעל, ילדים, בית יפה וביטחון כלכלי. אך הן חשו מצוקה. הן לא עבדו מחוץ לביתן ובהדרגה איבדו את הביטחון ביכולותיהן. הן חוו ירידה מואצת בדימוי העצמי שלהן עד כדי אובדן הביטחון שאי פעם יוכלו לחזור למעגל העבודה.

בשפתו של גיי רורליך, נשים אלו איבדו את האיזון הדרוש בין עבודה ואהבה. הן חוו תלישות.

בחדר הטיפול אני פוגשת גם כיום נשים שלכאורה יש להן הכול אך סדר היום שלהן לא ממוקד וחסר תכלית. אהבת המשפחה ודאגה לצרכיה אינן מספיקות.

 

חווית העבודה Doing היא משימתית, מטרתית, יש לה התחלה, אמצע, סוף. היא מונעת משליטה על רעיונות, על הגשמתם באמצעות שליטה בסביבה. היא מאפשרת לנו להגשים את יכולותינו בכך שאנו רואים את תוצאות פעולותינו. אנחנו משפרים ומשתפרים כול הזמן. מתקדמים. עבודה מביאה לנו כוח, כסף, מעמד. היא מסיחה את דעתנו מהחידלון, מהמוות, מחולשותינו.

יש לומר מיד שהגזמה לכיוון של עשיית ייתר נזקיה רבים. אנחנו נשאבים לעשייה רובוטית חסרת רגש. אני שומעת על עובדי היי טק הגוררים את עבודתם עם המחשב והטלפון הנייד אפילו לחדר השירותים. קצב חייהם הוא תובעני ונוגס מהן חיות ושמחה.

 

הגזמה לכול כיוון מערערת אם כן את האיזון. תלישות עד רובוטיות.

 

 

* מדובר בפרויקט "קידום האישה" שהתקיים בין השנים 1978-1983 בחסות עירית הרצליה ומשרד העבודה והרווחה. סוכם בספרי (בשותפות עם הדסה וסרצוג ורמי אבן טוב) "אישה גם למען עצמה" המכון לאמצעי הוראה, 1981. כמו כן כתבתי על הפרויקט בספרי "אישה בזכות עצמה", מודן 1989, פרק 4.

רוצים עוד משהו… על כוח המשמעות.

 

מספרים על זמרת אופרה ידועה שאיבדה את קולה ונכנסה לדיכאון עמוק. במהלך תהליך טיפולי שעזר לה למצוא מחדש את משמעות חייה, החליטה לאמץ ילד מוכשר בעל כישרון מוזיקאלי טבעי, לו תקדיש את זמנה כדי לפתח אותו להגשים את חלומו.

הסיפור הזה אותו שמעתי לפני שנים רבות זכור לי כי אז באותם ימים הרעיון היה לי חדש. היכולת האנושית לצאת ממצב של ייאוש בזכות עשיית טוב לאחר, ותוך כדי כך להיחלץ משקיעה עמוקה בתהומות הייאוש והספקות העצמיים הפליאו אותי. הלהיבו אותי. ולימים כשפגשתי את תורתו של ויקטור פרנקל שאחת מתובנותיו החכמות אמרה שדווקא כאשר אדם אינו מתעסק עם עצמו ייתר על המידה יש לו סיכוי טוב יותר למצוא את אושרו – חשתי הזדהות עמוקה.

 

ויקטור פרנקל בספרו "אדם מחפש משמעות" (4) תרם לנו הבנה מעמיקה וחדשנית על האדם, מקורות שמחתו ובריאות נפשו. תורתו "לוגותראפיה", לוגו – משמעות, תראפיה – ריפוי, אומרת שהמקור בהא הידיעה לתחושת האושר שלנו הוא משמעות. תכלית. להבין ולחיות את תכלית קיומנו. הוא הגיע למסקנה זו כמטפל עוד לפני מלחמת העולם השנייה, בשנות השלושים של המאה העשרים, בעקבות מטופלים רבים שהגיעו אליו, שלמרות שהיה להם כביכול הכול הם היו אומללים.

אדם יכול למצוא משמעות ביצירה, ביופי, בטבע, בנתינה, בהתגברות על מכשולים, בהתמודדות עם סבל נפשי או פיזי.

תחושת משמעות היא חוויה מעצימה, בשונה מחוויה של ריקנות. אנחנו חשים שחיינו אינם לשווא.

פרנקל מלמד אותנו על מהות האדם הבנויה מגוף, נפש ורוח. משמעות נטועה במחוז הרוחני שהוא מעל ל"קופסא השחורה" (הנפש) שם נטועים זיכרונותינו, ההתניות האוטומאטיות שלנו המייצרות רגשות אוטומאטיים. במחוז הרוח, המאפיין אותנו בני האדם, נמצאת הבחירה החופשית – האפשרות להתגבר על המוח האוטומטי, על השלילי, על הפחד, על הכאב והזעם, על רגשות הקנאה והנקם וגם על תחושת התסכול על מצבנו.

מי שחווה זאת יודע.

ראיתי אנשים בעלי בריאות לקויה עם שמחת חיים.

ראיתי אנשים החיים בצניעות רבה ולא חסר להם דבר.

ראיתי אנשים שאיבדו קריירות מוצלחות וניסו מחדש ועיניהם זהרו משמחה.

ראיתי אנשים שסכנו הרבה למען רעיון שהאמינו בו והם קמו כול בוקר עם שיר בלב.

אני זוכרת זאת.

ישנם ימים שאני חשה את החוסר ואני יודעת שקבלתי איתות לחפש שינוי, שעלי למצוא מחדש את הניצוץ שידליק את האש הפנימית שלי.

 

כאשר חלומותינו הופכים לחצמ"ים – ("חייב", "צריך", "מוכרח") לתובענות נוקשה עד טרור עצמי וסביבתי

 

אדם קם בבוקר ומצפה למזג אוויר אביבי, לכאורה אין טבעי מזה. אבל הנה, אויה, קר בחוץ וגשם שוטף (ומפתיע) יורד. תוכניותיו לצאת לטיול בוקר בלבוש קל מתפוגגות כהרף עין. אני מניחה שרוב האנשים יחמיצו מעט את פניהם באכזבה וישנו את תוכניותיהם. חלקם אולי ימלמל בזעף מלמולים מתמרמרים, אבל יתעשתו וימשיכו הלאה. אבל יהיו גם כאלו שהשינוי הבלתי צפוי הזה כול כך מכעיס אותם שמצב רוחם ישתנה לרעה ויעיב של שגרת יומם ומצב רוחם.

סיפור קטן זה מדגים את ההבדל בין ציפיות שהן כמובן לגיטימיות (ציפיות לדברים טובים שיקרו לנו) לבין חצמ"ים ("חייב", "צריך", "מוכרח") צווים פנימיים שעבורנו הם "ייהרג ובל יעבור".

אכן יש קו דק בין חלום, ציפייה, לגיטימיים, שהרי כך טבענו האנושי, לבין הפיכתם לטרור עצמי וסביבתי.

בואו נדגים זאת. איך משאלות, ציפיות תמימות לכאורה להיות יפים, מצליחנים, אהובים הופכות למלכודות מסוכנות:

 

יופי למשל. כול ילדה, כול נערה כול אישה רוצה להיות יפה על פי התקן החברתי. (גם גברים). אבל מה קורה לילדה, לנערה, לאישה, כאשר היא רחוקה מהתקן. האם תיפול להפרעות אכילה? האם תיתן לאכזבה לפגוע אנושות בדימוי העצמי שלה עד שתהיה מוכנה להיות טרף קל כדי לזכות באהבה? ילדות רכות נופלות כבר מגיל צעיר לאשליה זו, שאם רק יהיו יותר יפות, יותר רזות  – הן תהיינה מקובלות, נחשקות, שוות. הפרעות אכילה שיש להם אומנם הסברים מורכבים הקשורים לאישיותו של האדם ולהיסטוריה המשפחתית שלו (בעיקר שלה) שואבות את השראתן מהקשרים תרבותיים. החצ"מים של יופי משליטים טרור פנימי על הרגלי אכילה עד הרעבה עצמית שלעתים מסתיימת במוות.

 

או כסף. הכרתי בחור צעיר, נבון ונעים הליכות. לא שיערתי כלל כשהופיע בחדר הטיפול לבקש עזרה שהאיש הצעיר והנחמד הזה מסובך עד למעלה מראשו בחובות כספיים כבדים הגובלים בפלילים. הרצון למצוא חן בעיני החבר'ה, הרצון להשיג את הנערה הנחשקת, הרצון להציג את עצמו כגבר שבגברים סחף אותו למחוזות של שקרים, הלוואות, הסתרות, מניפולציות והסתבכויות עם משפחתו ובעיקר עם אשתו. כשהכול התגלה והוא נשאר ערום ועריה, ננטש על ידי אשתו, חבול ומובס, ישב הבחור מול עצמו ורק אז החל את חשבון נפשו. למותר לציין שהחצמי"ים שלו על שוויו של גבר (גבר=הרבה כסף=הצלחה) ולכן הוא חייב להשיג כסף והרבה בכול מחיר, הם אלו שיצרו את הלחץ הנורא.

 

כך גם הצלחה של ילדינו. תוכנית הטלביזיה "פושרס" שראיתי לאחרונה מדגימה לנו את התופעה שלוקחת הורים לקצה. הורים שיעשו הכול, הכול, כדי שילדיהם יגיעו לפרסום. החצ"ם ההורי על "ילד מוצלח" אומר תהילה, פרסום. ומכאן הדרך לגהינום קצרה. הילד הופך למוצר שיש לקדם אותו בכול מחיר. ואוי למחיר.

 

והנה דוגמא מתחום הזוגיות. שמענו קודם על חלומותינו הזוגיים. חלומות גדולים מהחיים. הזוגיות המודרנית החילונית אמורה להחליף את אלוהים. בני זוגנו חייבים לנו הכול – להיות מקורות האושר לנו, לפתור את כול בעיותינו…ומכאן קצרה הדרך לדרשנות, תובענות, אצבע מאשימה. בני זוגנו חייבים לנו. החצמ"ים הזוגיים הם רבים ומגוונים. למעשה הם אומרים שבני זוגנו חייבים לנו הכול כדי שנהיה מאושרים. האם יש גבר או אישה שיכולים או רוצים לעמוד בסטנדרטים הנוקשים/טרוריסטיים הללו?

הנה סיפור המדגים זאת מחדר הטיפול.

זוג בעל אמצעים נשואים כארבעים שנים. הגבר מצליחן בתחומו. האישה הייתה כול השנים עקרת בית ואם מסורה. ככול שעברו השנים היא פתחה תלות רגשית יותר ויותר בבעלה, תוך שהיא סופגת את בגידותיו. הכמיהה שלה  לאהבה שלו מכמירת לב. "אני לא רוצה הרבה, היא אומרת בדמעות. רק שיזכור להזמין אותי מידי פעם…"

לפעמים זה הפוך. גברים בצאתם לגימלאות פוגשים לא פעם את אשת חיקם עסוקה ומנהלת חיים מקצועיים וחברתיים שלהם אין חלק בהם. גם קשריה עם הילדים הם חזקים עד כדי הפיכתם לקבוצת ברית בתוך המשפחה. הוא חש תלות שמתחברת לזעם ותסכול. הוא מנסה להחזיר בכוח את השליטה לידיו.

 

עולם העבודה מנצל את השאפתנות מרקיעת השחקים של צעירים וצעירות וכופה עליהם דרישות הנוטלות מהם את חייהם הפרטיים. הם מגיעים הביתה בשעות מאוחרות, וכבר בהיכנסם הביתה הם בטלפון או במחשב…

הטרור במקרה זה הוא כפול – הן של הארגון והן של המועסקים הצעירים. הארגון נתון לתחרות ונלחם על חייו. החצמ"ים של הארגון הם – כדי לשרוד חייבים לעבוד סביב השעון אחרת אנחנו בסכנה. החצמי"ם של העובדים הם – אני חייב/ת לעמוד בדרישות אחרת אזרק לרחוב. באווירה תחרותית שאין בה חמלה כולם חשים שאם לא יעמדו בציפיות הם יהיו כישלון. הם ימצאו את עצמם "מתחת לגשר".

 

בואו נתבונן לרגע בחוויה ההורית המודרנית. ההורים המבוגרים חיים בפחד (החצ"ם הוא: אם לא אעזור לילדיי ואם לא אטרח עבורם הם לא יהיו בקשר, גרוע מכך: הם לא יאהבו אותי). ולכן הארוחות השבועיות, העזרה הכלכלית, הכניעה לתובענות של ילדינו, הפחד לאבד אותם. האם רק ההורים המבוגרים נופלים בפח הפחד? נראה שכך קורה גם לרבים מההורים צעירים שדרכם לעמוד בדרישות של ילדיהם לוקה, פאסיבית, משותקת מפחד, או לחילופין תוקפנית.

האובססיביות שלנו להיות מושלמים בעוד תחומים בחיינו, מבריאות, סגנון חיים, ועד ביצועים מיניים, פוגעת בבריאות נפשנו ומחבלת בתחושה הטבעית של שמחת חיים כמו גם בתשוקה.

כאשר החצמי"ם מנהלים אותנו אנחנו נשחקים. שחיקה היא מצב נפשי של לחצים רבים בלתי מזוהים ובלתי מטופלים. אנחנו חשים במלכוד. חייבים, חייבים חייבים. אין חופש בחירה. החרדה שמא… מנהלת אותנו.

אנחנו נאחזים, לא יודעים להרפות, להיפרד ממי וממה שלא יכול להיות שלנו. והשמחה מאיתנו והלאה.

 

מה למדנו מהמשפחות שלנו על שמחה?

 

אמי אישה מליאת חיוניות, כבר עברה את גיל מאה… אבל יכולתי לחוש בילדותי את הפחד שלה שמא אגזים מידי עם ההתלהבויות שלי. אני הייתי ילדה מתלהבת – כמעט מכול דבר. מין תמהיל די מסוכן של תמימות והתלהבות… הקול שלה, הלחישה שלה – ששש…. תיזהרי…. מלווה אותי עד היום כקול פנימי. זה קול שמזהיר אותי שאם אקפוץ גבוה מידי תבוא הנפילה והיא תהיה כואבת… אבל לשמחתי, ולצערם לפעמים של הסובבים אתי, הסקרנות הפעילה אותי יותר מאשר קולות הפחד. הייתי מאוד קופצנית והכול נראה לי אפשרי. אבל הקול המזהיר אותי "לא לקפוץ גבוה מדי" השפיע עלי באופן לא מודע, גם כשהייתי אדם בוגר. איך? תחושת חרדה שהייתה מתיישבת בתוכי ומתערבבת עם רגשות הסקרנות וההתלהבות. לא משתלטת, רק יושבת שם… במילים פשוטות אני רצה קדימה עם בלמים… אני מרגישה לא נוח לחשוב ב"ענק". החרדה מטפסת אל גרוני. האם אני מתגברת? כן, אבל עלי "לעבוד" על זה…

* מתוך הרצאה משותפת על "תשוקה ושמחת חיים בחוויה האישית והזוגית", במסגרת "בוקר ששי" שקיימנו בביתנו במהלך שנת 2013/14

 

"המסר של אבי היה שעבודה וחריצות חומרת הסבר והרצינות – זה הדבר הכי חשוב בחיים, ואילו הנאה היא שחיתות. אחד הסיפורים בהיסטוריה המשפחתית הוא על כך שאבי בגיל עשר ביקר את אחותו במפעל שעבדה בחיפה. בהפסקה היא לקחה אותו לאכול גלידה בקיוסק סמוך למפעל. הוא סירב לגלידה: "באתי לעזור ולא לאכול גלידה". אבי גם לא קנה לעצמו בגדים חדשים, תמיד בגדים שקיבל, שלא לדבר על מכונית חדשה למרות שיכול היה להרשות לעצמו. תמיד מכוניות ישנות. זו שחיתות לקנות חדש.  ב1987 לפני 27 שנים רבקה ואני נסענו לטיול בלונדון. הבטתי ברבקה מדלגת מחלון ראוה אחד למשנהו, מדוכן קישוטים אחד לאחר. וכעסתי, איזו שחיתות. זה היה הטיול הכי גרוע שלנו בחו"ל. הייתי מלא ביקורת.

כשאימי יצאה לחוג שירה, ציור, טיולים. אבי היה מעווה את פניו בגועל. (מקנאה) "רק להתחכך באנשים" ומנענע את ראשו מצד לצד בייאוש.

במשך שנים לא יכולתי לסבול את אהבת האירועים החברתיים של רבקה, את התשוקה לבלות, את הרצון ללכת אחרי הסרט לבית קפה. לעגתי לזה והסכמתי ככפוי שד לבלות אחרי הסרט, רק בשנים האחרונות למדתי להעריך ולכבד את הצמא של רבקה לפעילות חברתית.

המסר השני משבית השמחה היה: העולם מסוכן וצריך להיזהר כל הזמן. סכנות בכל מקום. למה לנסוע כל כך רחוק ולהסתכן על הכבישים. בשביל לראות סרט או הצגה יש טלויזיה. לגור בעיר זה נורא בגלל הזיהום אוויר, האוכל הזה מלא שמן,

עד היום קשה לי מאד להתאפק מלהזהיר את רבקה מסכנות באוכל, בהליכה, בנהיגה – מצאתי את מי להזהיר. וגם, כן, אני מודה , פוחד לתת לה את המכונית ההיברידית שלי, שלא תעשה תאונה בגלל טעות עם המערכת החשמלית."

 

המורשת המשפחתית הולכת איתנו גם כשנדמה לנו שנפטרנו ממנה.

מה שראינו וחווינו כילדים מלווה אותנו באופן לא מודע. משמחת חיים ועד דכאוניות. משאפתנות ייתר ועד וויתור ותבוסתנות. מ"ראש פתוח" ועד גזענות, משמרנות ופוריטניות ועד תחושת חופש ואמונה שנוכל לגעת בשמיים.

 

האם אנחנו משביתי שמחה של עצמנו?

 

גבר בשנות החמישים לחייו בעל תפקיד בכיר בבנק, נשוי נישואים אומללים הביט בי נואש ושאל: אני לא יודע מה אני עושה עם החיים האומללים שלי. כשדובבתי אותו סיפר לי שנהג לצייר כשהיה נער. שאלתי אותו אם ירצה לחזור לצייר. השיב לי: "בשביל מה? מאוחר מידי".

אישה שילדיה בגרו, אחרי שנים שהקדישה את זמנה לבית ולמשפחה, שקלה לחזור ללימודים. כמובן שעודדתי אותה. אבל היססה, התלבטה וכך אמרה: "אף פעם לא הייתי תלמידה טובה. הזיכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה (היא הייתה בשנות הארבעים…). ובכלל מה אעשה עם תעודה?

גבר מתלונן שאשתו רוצה יותר מידי – לטייל, לבלות, לפגוש חברים, לארח… סחרחורת יש לו ממנה. כשהצעתי לו להצטרף אליה השיב לי: "אני שונא לטייל, אני שונא להיות בחברה. לארח זו עבודה קשה. אין לי כוח. אני אוהב שקט ומנוחה".

כשאשתו באה להתפייס איתו אחרי מריבה קשה אמר לה: "תפסיקי להתחנף. לא מאמין לך…"

כשנוצרה הזדמנות לקידום בעבודה סיפר לאשתו: "אני בטוח שהכול שקרים. אין לי סיכוי".

 

משביתי השמחה הגדולים שלנו הם "הסרדין" ו"הכריש".

"הסרדין" שאת ההשראה לדמותו קבלנו מדמותו הקטנטנה, השוחה בלהקות במים רדודים, מסיים את חייו בצפיפות בקופסת סרדינים… הוא "היועץ" שלנו המראה לנו את כול הסכנות, את חוסר הסיכוי, את חוסר הכדאיות, את חוסר היכולות שלנו, את מגבלות הגיל, המקום, המעמד, הכסף, המראה, צבע העור…

המוטו של ה"סרדין": "העולם מלא סכנות ואם אתה רוצה לשרוד ברח פן תיטרף".

"הכריש" שאת ההשראה לדמותו קבלנו מדמותו הענקית, המאיימת, הבולעת את כול מה שנקרה בדרכה, הוא "היועץ" שלנו המזהיר אותנו שלא נתלהב יותר מידי. שאנשים הם רעים. שלא כדאי להאמין לאף אחד. שאם אנחנו רוצים להצליח זה רק ב"גדול". אחרת אין טעם.

המוטו של ה"כריש": "העולם מלא סכנות ואם אתה רוצה לשרוד תקוף פן תיטרף".

 

השבתת שמחה עצמית אינה פעולה מודעת. הקולות "הסרדיניים" ו"הכרישיים" בוקעים מתוכנו, משחזרים קולות שלמדנו בילדותנו, וגם קולות ששמענו בסביבתנו, מכול הערוצים. אנחנו חקיינים של קולות. לשמוח שמחה תמימה נתפס, בחברה המעריצה כוח, כחולשה, כסוג של נאיביות ילדותית. ואם באה שמחה ללב, היא רגעית, חולפת במהרה. היא קשורה לסמלים החיצוניים שהשפעתם כידוע זמנית.

 

האם אנחנו משביתי שמחה של בני זוגנו?

 

היא:

• פוליטיקה פוליטיקה פוליטיקה. איך לא משעמם לך? כשאנחנו במכונית אני רוצה לשמוע מוזיקה.

הוא:

• את יודעת מה? נמאס לי נמאס לי נמאס לי, מהמשפחולוגיה, הארוחות והאירוחים האלה, תעזבי אותי בשקט, אני לא התחתנתי כדי להיות עבד של כולם. נשבר לי.

היא:

• תיזהר! אני לא יכולה לסבול איך שאתה משחק עם הילד, אתה מסכן אותו עם כל הקפיצות האלה

הוא:

• עוד פעם להחליף וילון באמבטיה? בשביל מה?  תגידי לי, את ילדה מפגרת שאת צריכה עוד ועוד קישוטים? למה לבזבז כספים על שטויות?

היא:  

• מה אתה מסתכל על הספורט הזה. כל הזמן כדורגל כדורגל כדורגל. זה אינפנטילי, די מספיק. אני רוצה לראות סרט.

הוא:  

• הילדים, הילדים, הילדים. די עם הדאגות לילדים. תירגעי. הם כבר גדולים.

היא:

• רק לפני לא הרבה זמן החלפת מחשב, למה עוד פעם? אתה באמת צריך את זה?

הוא:

• כל פעם שאני מנסה לגוון את הסקס שלנו, את מתנגדת. אותה תנוחה כל השנים. את לא מבינה שזה מכבה אותי?

היא:

• מי בכלל רוצה להיכנס איתך למיטה, כשכל העבודות בבית מוטלות עלי ואתה לא נוקף אצבע לעזור לי?

הוא:

• כל פעם כשאני קורא עיתון או רואה טלוויזיה, את נזכרת פתאום ש"צריך להדיח כלים"  או לשפוך את האשפה". כאילו כואב לך הלב שאני נהנה.

היא:  

• איך אתה לא מרגיש שהילדים לא סובלים את הנאומים שלך. הם משתעממים.

הוא:

• איך את לא מרגישה שמרוב להיות אימא את שכחת להיות אישה ואת מזניחה את הזוגיות שלנו.  

היא:

• זה לא כיף לנסוע איתך לחוץ לארץ. כל מה שאתה רוצה זה רק לשבת במלון, לאכול, לישון  לראות טלוויזיה ולשחק ביליארד. לא סקרנות, לא טיולים, אז בשביל מה לנסוע?

הוא:

• אני לא מבין איך את יכולה ערבים שלמים לצפות בסדרות המטופשות האלה בטלוויזיה ולגרום לי להפסיד את החדשות.

היא:

• אני לא מבינה, מה יש לך מדיג. ממה אתה נהנה שם, אתם יושבים עם החכה וחוץ מ"תפסתי עוד דג", אתם ולא מדברים. מה הכיף בזה?

 

האם נשים וגברים מתרגלים לשיח העקום הזה שיש בו הרבה ציניות ואפס פרגון? האם הדימוי הגרוע של מוסד הנישואים המודרני צמח על רקע זה? אני מנחה שכך. הרי במצב זה כדאי לחפש בחוץ נחמה. מישהו או מישהי שידעו להעריך, להתפעל, לשמוח איתנו.

 

שפות שונות של נשים וגברים על מקורות שמחותיהם (5)

נשים וגברים מגיעים למוסד הנישואים עם הרבה כוונות טובות. לו רק ידעו שתפיסת המציאות שלהם, כמו גם תפיסת הברית הזוגית, היא שונה ונובעת ממקורות אחרים הקשורים למיגדרם, היו יכולים לנהל את הדיאלוג ביניהם יותר בנחת. אנסה להבהיר:

 

נשים:

אני נזכרת איך לפני המון שנים כאשר גרנו בכפר סבא והאוברדרפט שלנו היה ענקי הייתי, לשם פיצוי מה, קונה עציצים. סלון ביתנו דמה למשתלה קטנה… חן היה מביט בי נדהם, ממורמר וגם נהג לנזוף בי שהעלים הנושרים מהעציצים עושים המון עבודה, השטיחים מביאים אבק והוילונות מיותרים…לימים הוא למד ליהנות מ"השטויות" שלי.

והנה עוד דוגמא מימינו אלה: כשהלכתי לקנות מכונית חדשה הרבה יותר התעניינתי ברדיו, בצבע, בעיצוב הפנימי – מאשר במנוע…

אני אוהבת קישוטים. אני מודה שכד מקירמיקה שעשוי באופן אמנותי משובב את לבי מאוד!

רוב הנשים שאני מכירה אוהבות אסתטיקה, הצגות, קונצרטים, ספרים, חברות, בילויים בחיק המשפחה, שיחה טובה.

רוב הנשים מתלוננות שבן הזוג לא פרטנר טוב להנאותיהן הקטנות ולכן הן מעדיפות לבלות עם חברות יותר מאשר עם בני זוגן.

רוב הנשים גם לא מבינות או מעריכות את מקורות השמחה של בני זוגן – ספורט? חדרי כושר? מפגשי בירה? שיחות על "כלום"? גאדג'טים? עבודה, עבודה, עבודה? מכשירים? הימורים? פורנו?

הן כן מתפעלות שבן הזוג שלהן יודע לשחק עם הילדים שלהם הרבה יותר טוב. הן מפרגנות על יכולת זו אבל נוכח שאר הפערים שמחה זו מתפוגגת מהר מאוד.

אגב, אפילו עם הילדים יש חילוקי דעות, סוג המשחקים. הם מסוכנים מידי…

כאשר גברים מביטים באישה "מלמעלה", כלומר מזלזלים במקורות שמחתה, מראים לה כמה היא ילדותית ובזבזנית (מתעסקת עם "שטויות) נשים רבות נפגעות מתגוננות וגם תוקפות חזרה. הן חשות שחלקת אלוהים הקטנה שלהן לא רק לא מכובדת על ידי האיש שלהן אלא שהיא זוכה לבוז ולעתים גם זעם.

והן משיבות אש.

 

גברים:

גברים רבים אוהבים לשחק. ורבים מהם יודעים לשחק היטב. לא רק עם ילדיהם. אלא גם משחקי מבוגרים, ממכשירים טכנולוגיים המתחדשים מידי יום, דרך ספורט מסוגים שונים ולעתים ישיבה "בטלה" לכאורה על בירה… לראות גברים מבוגרים משחקים כדור סל זו חוויה מרנינה. הם הופכים באחת למבוגרים-ילדים. לנשים קשה להבין זאת. מבחינתם זה ילדותי ועל חשבון הדברים החשובים באמת – צורכי המשפחה. ואילו גברים רבים מתקשים להבין מה כול כך חשוב לשים דברים במקום… או להגיע "בזמן" הביתה…

אחד הדברים שהופך את הגבר למשבית שמחה מקצועי בזוגיות, היא העובדה שהוא רואה את עצמי כזנב של האישה בכל הנוגע לסגנון החיים. הניתוב של גברים לתפקיד המפרנס העיקרי, ולסגנון תקשורת סמכותי אינו מאפשר לרבים מהם לחבור להנאות החיים הקטנות. כלומר גם הוא היה רוצה זמן לעצמו. גברים רבים חשים שהאישה אינה מכבדת את הנאותיהם הקטנות הנראות להן בזבוז זמן. גברים רבים שוויתרו על מקורות ההנאה האישיות שלהם בשל חובות הפרנסה מביטים בקנאה בנשים שמוצאות זמן ואנרגיה להשקיע בעצמן ובמשפחה. הם כועסים.

הסרדין מוביל אותנו לפסיביות מוחלטת, לצייתנות ולהיגררות אחרי האישה בכל הנוגע לבילוי, הכריש משבית את השמחה באפן הרבה יותר פעיל: הוא מסרב ללכת איתה, או לשתף פעולה בהכנות לקראת האורחים כשהיא טורחת במטבח.

 

ממה נובעים ההבדלים?

משחקי ילדות? סטריאוטיפים תרבותיים, חינוך? תרבות? הבדלים ביולוגיים הורמונאליים? אולי הכול מכול.

מה שחשוב לדיון אינם עצם ההבדלים הקיימים, גם בתוך בני מיננו, אלא חוסר ההבנה שאיתו גם בא חוסר הפרגון.

רובנו למדנו להשלים עם כך, אפילו לצחוק על חשבון עצמנו ועל חשבון בני זוגנו, לא לקחת זאת ברצינות תהומית מידי. אבל…

מה קורה לבני זוג שמתרגלים לבלות לא בזוגיות אלא עם חבריהם, או למצוא עניין והתרגשות עם ברומן חדש (לא מעט רומנים פוצחים בשל שעמום…)

 

אי פירגון למקורות השמחה של בני זוגנו

טיפלתי בלא מעט זוגות שהתלוננו על שעמום ושממון בזוגיות עד כדי תחושת כלא. הם לחלוטין איבדו עניין זה בזו. אבל הנורא יותר הוא כאשר אנחנו גם לא מתחברים, לא מבינים ולא מפרגנים לחלומותיהם של בני זוגנו. למשל:

 

• הוא רוצה לפתוח מסעדה.
• היא רוצה לפתוח עסק עצמאי.
• הוא חולם על נדודים בעולם.
• היא רוצה לצאת ללמוד.
• הוא רוצה להתפטר מעבודתו ולהתחיל משהו חדש.

 

כמה מאיתנו מסוגלים ללכת עם החלום של בני זוגנו. מה חזק יותר – החלום שלו או שלה, או הפחד שלנו מאובדן פרנסה, מאובדן הביטחון והיציבות?

וכתוצאה מפערים אלו נוצר מצב שהם משביתי שמחה הדדיים. כאשר אנחנו ביקורתיים למקור השמחה של זולתנו, כאשר אנחנו ספקנים ואפילו ציניים ביחס לחלומותיהם של בני זוגנו אנחנו מכבים להם את שמחת החיים. אובדן החשק המיני הוא תוצר לוואי.

 

האם אנחנו משביתי שמחה של ילדינו?

 

לכול ילד או ילדה זיכרון על חלום שהיה. אפילו עמום משהו. אבל היה. ילדים מחכים למילה טובה שתאמר להם כי החלום שלהם שווה וראוי. המילה הטובה של הורה היא הרבה יותר מ"מילה טובה". היא אישור שהמאווים שלהם ראויים, שההורה רואה את נשמתם הכמהה, שאין הוא חושש, שהוא מקשיב לחלום ומעודד, וגם אם אין הוא מזדהה, הוא מכבד. כך לומדים ילדים לכבד את עולמם הפנימי ולהקשיב לקול הפנימי שלהם ברגש טוב. תחושות אלו אינן חולפות עם השנים. הן מלוות אותנו גם בבגרותנו. ולכן משפטים מסוימים שאנחנו אומרים לילדינו, גם ילדינו הגדולים נחווים כשריטות. יתכן שההורה אומר את המילים ללא משים, יתכן ששמע הוא עצמו מילים אלו בילדותו.

 

למשל:

• על מיזם חדש: "בשביל מה לך. אתה מסכן את הכול. יש לך משפחה. תראה את מצב השוק. תפסיק לחלום".
• על החלפת מקצוע: "זה שיגעון. זה לא מקצוע. בסוף אנחנו נצטרך לפרנס אותך".
• על מחשבה להיפרד מבן זוג: "מה את חושבת שמחכה לך בחוץ. הם לא עומדים בתור. ובכלל מי ירצה אותך גרושה עם שלושה ילדים…"
• על קריירה אמנותית: "עם האמנות שלך אי אפשר ללכת למכולת. אתה צריך מקצוע מכניס"
• על בן זוג חדש שמביאים להכיר את ההורים: "יהיו לך צרות עם ההורים שלה. העדה הזאת הם פרימיטיביים."

 

ביקורתיות שיפוטית של הורה פוגעת ונחרתת בזיכרון של ילדינו לשנים רבות. היא משפיעה על החלטותיהם וגם אם אין הם מושפעים ממנה בפועל היא יוצרת בתוכם דיסוננס מתמיד, קונפליקט וחרדה הנלווים לכול מהלך. הלב זוכר.

כשאנחנו מכבים את שמחתם אנחנו פוגעים בשמחת היצירה ובמוטיבציה.

במילים אחרות יש לנו כוח לתת כוח, להתפעל, להעצים כמו גם כוח להחליש ולכבות את אש השמחה.

 

הזיקה בין שמחת חיים לבין תשוקת חיים

 

אנחנו יודעים שמצב רוח ירוד פוגע בתשוקה המינית שלנו, כמו גם בתשוקת החיים, שהיא חיונית לשמת החיים שלנו. כרוכות זו בזו ללא הפרדה. שיאו של עולם הרגש. התלהבות.  תשוקת החיים יכולה לפרוח גם כשהחיים קשים, בתנאי שיהיו לנו התנאים, "תנאים של חיבה". מה פירוש? שאנחנו שמחים בחלקנו. שמה שיש לנו עונה על ציפיותינו. המה והכמות משתנים מאדם לאדם ומחברה לחברה. תחושה ארוטית יכולה לצמוח מהנאה חושנית, מאוכל טוב, משיחה אינטימית, ממגע, מתאורה רומנטית, מתפאורה, מלבוש, מנוף, ממוסיקה, ממילים, מתמונות, מזיכרונות… נוכחותה של ארוטיקה בחיינו משכיחה מאיתנו את אימת המוות.

בחדר הטיפול אני רואה זוגות שאיבדו זאת. הם מספרים כלאחר יד על העדר יחסי מין לאורך שנים, על אווירה קרה, על חיים כמעט בנפרד. הם זהירים זה עם זו כי הם חוששים מהעוינות הפנימית המאיימת לפרוץ על "כלום".

כדי למצוא מחדש את תשוקת החיים יש לפעמים לעשות מהפך של ממש בגישה לחיים. לראות את האפשרויות הגלומות במציאות שנראית בלתי מבטיחה. לפעמים צריך להתחיל מחדש.

 

בחרתי להדגים זאת בקטע מתוך ספרי "ליאורה" (6).

 

"לחצה את ידו והחזיקה בה ברגש רב ודמעה אחת התגנבה וזלגה אט אט על לחיה, דמעה שנבלעה בחושך ויכולה הייתה להתמזג בטבעיות עם מי הים המלוחים. הם התחבקו בדממה. החיבוק הפשיר את הקיפאון של הרגע והביא בעקבותיו סערת רגשות. הם ליטפו זה את זה בתשוקה של אנשים שנגעו בסכנה. אוריאל חפן את פניה בידיו ונשק לה נשיקה ממושכת. כשפקחה את עיניה פגשה בעיניו שנצצו לקראתה בתוך החושך. נדמה היה לה שבאותו רגע ממש נפל כוכב. מפאת הבלבול שום משאלה לא נלחשה על יד אף אחד מהם. פתאום הרגישו את הרעב הבריא. הם צעדו שלובי יד לעבר מסעדת החוף הראשונה שפגשו. המעבר מן החושך של החוף, שהיה עד לגילוי הסוד, לאור המסעדה שוקקת החיים שהמולת סועדיה מילאה אותה, היה מהיר ונסך בהם עודף אדרנלין שהוציא מהם לשארית הערב הרבה דיבורים. היא סיפרה על ציפי, הוא סיפר על ילדיו, היא סיפרה על ילדיה ובמיוחד התעכבה על ענת, הוא סיפר על מיקה. היא סיפרה על גידי, ולבסוף אפילו על סמי. את מתן תשמור לפעם הבאה. הם החזיקו ידיים, צחקו הרבה, ובעיקר לא שמרו על שום דיאטה שבימים רגילים הייתה חלק משגרת הרגליהם.

בחצות חזרה הביתה. חיוכיו הטובים של אוריאל, מילות העדנה שלחש לאוזניה, כמו מנגינה עתיקה, מתוקה, וליטופיו העדינים, הנוגעים, מרחפים ושוב נוגעים, כיסו אותה במעטה עדין של רוך, כמו פלומת עור חדשה שצומחת לאיטה מתוך עורה הישן המתקלף לאיטו. "

 

• תשוקת חיים מעוררת בנו רצון לקחת מהחיים עוד ועוד. להיות במצב אקטיבי של התחדשות.
• תשוקת חיים נוגעת גם למיניות שלנו. היא מעניקה לנו תחושה של חיוניות מופלאה, כוח ועוצמה.
• תשוקה במיטבה היא ארוטית ועוטפת אותנו מעבר למגע הגופני. היא זקוקה לאווירה של חום ומשחקיות, היא מענגת אותנו ומחברת אותנו זה לזו באופן הכי אינטימי. היא קשורה לשמחת החיים וגם מגבירה אותה.
• האם יש לנו? האם איבדנו אותה? האם אנחנו מייחסים תשוקת חיים לגיל? למצב בריאות?
• האם היא תלויה בנו?

היא תלויה בנו, על אף שרבים יאמרו כי נוכחותה תלויה בגורמים חיצוניים. מצב בריאות, גיל, אנרגיה, מצבנו בחיים.

אין ספק שכאשר קשה לנו ואנחנו מבוגרים ובריאותנו אינה במיטבה האתגר גדול בהרבה. זכור לי איש קשיש שהאזין להרצאתי ובסיומה ניגש אלי והצביע על ההליכון שלו. "את מבינה למה זה לא?" כשיצאתי לדרכי הרהרתי עד כמה אנחנו בודדים במציאת התשובה לתכלית חיינו. יהיו אנשים שכבר בגיל שלושים יטילו ספק בטעם החיים, ויהיו אחרים שעד יומם האחרון יחושו את דופק החיים, את טעמם ותכליתם.

 

הכלת שינויים בחיינו כנתון שאין לנו שליטה עליו

 

למעשה רוב הדברים בחיינו משתנים בלי הרף. מרבית השינויים מתחוללים מבלי ששמנו לב וללא התערבות מצידנו. חלקם נוחתים עלינו "בהפתעה". כמו התבגרות והזדקנות. יש שינויים שנכפים עלינו כגון: אבטלה, מוות, גירושים, מחלות, מלחמות מחוץ, עזיבת הילדים את הבית ועוד. את חלקם אנחנו מחוללים ביוזמתנו: שינוי מקצוע, גירושים, מעבר דירה, יוזמות לשינוי ביחסים ועוד. תגובותינו שונות לסוגי השינוי השונים. כאשר אנו מחולליו אנחנו מחזיקים בהגה, מנהלים אותו, תחושת שליטה מסוימת נשמרת. מצב רוחנו איתן. כאשר אנחנו אמורים להכיל את השינוי שאיננו מחולליו התגובה שונה. מתדהמה, פחד, בהלה ועד התנגדות וכעס.

יכולותינו להכיל שינויים מכול סוג, להסתגל אליהם ולצמוח איתם ובזכותם, היא תנאי לשמירה על שמחת החיים שלנו.

 

אני רואה את הקושי, פעם אחר פעם, בחדר הטיפול.

דוגמאות:

זעם שאינו נגמר על נטישת בן זוג. לפני שנים פגשתי אישה משכילה, אלגנטית, רהוטה, שספרה לי בעיניים נוצצות מזעם איך בעלה נטש אותה ואין היא יודעת למה. כששאלתי אותה מתי אירע הדבר, השיבה בפנים חתומות: "לפני ארבע עשרה שנים". אני זוכרת אותה על אף השנים הרבות שעברו שכן דמותה מחזירה אותי לחוויית כישלון הטיפול. בהיותי אז מטפלת צעירה וגם נאיבית יותר, לא הבנתי למה כול מה שניסיתי (וניסיתי הרבה) לא צלח. כמובן שהאשמתי את עצמי. לא כאן המקום לדון בשיטות הטיפול. סיפור זה לימדני על עוצמת הזעם של אדם שאינו מוכן להכיל שינוי שנכפה עליו. במקרה של האישה מדובר על סיום הנישואים שלדעתה היו טובים. אנחנו נוכחים בזיקה בין נוקשות רגשית לבין קושי להכיל שינוי.

 

דוגמא נוספת ושכיחה

התבגרות פיזית. רבים הנשים והגברים המבוגרים השוקעים למצב של דכדוך וירידה במוטיבציה בעקבות התבגרותם הפיזית. הזעם והאימה בשל בגידת הגוף. תמונות קשות על עתיד שחור. תלות, חולשה, אובדן מעמד חברתי, מחלות, אבדן הרלוונטיות, גם כהורים, כחברים שווים בחברה. המאבק בעובדות החיים מזכיר מאבק באיתני הטבע, מאבק שנדון לכישלון. אנחנו זקוקים לגיוס המנגנונים הנפשיים שיעזרו לנו לקבל, להכיל. למצוא טעם בהתמודדות. למצוא טעם בהסתכלות ישירה על החיים, ללא פחד. ניסיוני לימדני כי אומץ לב להישיר מבט לחיים הוא מסימני החוסן הנפשי ושמחת החיים.

 

שינויים בחיי ילדינו. לא קל להורים רבים לקבל שינויים שקורים בחיי ילדיהם: התבגרותם, עזיבתם את הבית, האופן בו הם מנהלים את משפחותיהם, גירושיהם ועוד. במאמר אחר "קשר בינדורי במשפחה המודרנית"* הרחבתי את הדיבור על כך. נוסיף על

::::::::::::::::____

* ראו באתר שלנו "דיאלוג", מאמרים/משפחה.

כול אלו שינויים בחיינו עקב יציאתנו לגמלאות, שינויים שחלים בהתנהלותם של בני זוגנו, משברים כלכליים ו/או בריאותיים, מותם של הורינו. ואמרנו רק חלק קטן. בהמשך נבדוק למה כול כך קשה לנו לקבל שינויים.

 

ההתנגדות לשינוי

אנשים רבים יעדיפו להמשיך במצב מוכר מאשר לעשות שינוי. המצב המוכר, גם אם הוא רע, אין בו את האיום של האי וודאות. במשוואת השינוי עומדים שני קטבים: הסיכוי והסיכון. אם נראה את השינוי כסיכון בלבד נרתע. זה ברור. אם נראה את השינוי כסיכוי בלבד – אנחנו עלולים להתלהם, לקפוץ למים הקרים בלי לבדוק. במילים פשוטות שינוי טוב מחזיק בשני הכובעים: סיכוי וסיכון. בלי אומץ ניתקע במקום. אבל מאחר והשינוי הוא חלק מהחיים אין לנו ברירה.

אי הכלה של שינויים מחבלת קשות בשמחת החיים. אנחנו נמצאים במצב קבוע של התנגדות המייצרת תגובות פנימיות וחיצוניות , "סרדיניות", "כרישיות" או סרדי"שיות". אנחנו הופכים עם הזמן לבת דמותה של אשת לוט שהפכה לנציב מלח – סמל לקיבעון, סמל למוות.

 

אביא להלן כמה פתגמים חכמים על שינוי. לפעמים משפט אחד מחזיק רעיון יותר מאלף מילים.

 

פתגמים על שינוי

·         כולם רוצים לשנות את העולם, אבל אף אחד לא רוצה לשנות את עצמו" (לב טולסטוי)

·         שינוי הוא חוק בחיים ואלה המתבוננים רק לעבר או ההווה – יחמיצו בוודאי את העתיד" (ג'ון פ. קנדי)

·         "כול זמן שאדם חי הוא יכול להשתנות" (דוד בן גוריון)

·         "כול השינויים, גם אלה שנכספנו אליהם ביותר יש להם עצבת, כי אנו עוזבים מאחורינו חלק מעצמנו. עלינו למות בחיינו הנוכחיים כדי להיכנס לחיים אחרים". (אנטול פראנס)

·         "לא החזק ביותר, או האינטליגנטי ביותר הוא ששורד, אלא זה המגיב בדרך הטובה ביותר לשינוי". (צ'ארלס דרווין).

 

 

איך נשמר, נטפח וגם נחזיר את שמחת החיים לחיינו האישיים

 

האם סקרנות קשורה לשמחת חיים?

מבט על תינוק הזוחל ונוגע בכול הנקרה בדרכו, מיד יאמר לנו שאכן, קשורה באופן ישיר. עיניו נוצצות מסקרנות. הוא עסוק בגילוי העולם. כך אנחנו, כך גם כול יצור חי. סקרנות היא תכונה מולדת המבטיחה גם את ההישרדות שלנו, שהרי ללא הסקרנות איך נלמד, איך נפתור בעיות, איך נמציא המצאות.  אבל סקרנות כתכונה אנושית היא יותר מכך. היא שומרת עלינו משעמום, שלא נאבד את הניצוץ. את שמחת החיים. היא תגרום לנו בכול גיל לחפש עוד משהו שעדיין לא הכרנו. היא לוקחת אותנו הלאה, להכיר עוד ועוד מהחיים האלה.

סקרנות כאמור היא תחושה מולדת. היא המנוע שלנו שבזכותה אנחנו זזים ומתנסים.כשאנחנו מאבדים אותה אנחנו מוותרים על החיבור שלנו לחיים. במקום לחיות אנחנו שורדים. ולכן כה חשוב לשמור ולטפח את הילד הפנימי שלנו, זה שעדיין מתלהב מדברים קטנים, מ״שטויות״. סקרנות היא ניגודה של הציניות. ציניות מעודדת אותנו להיות ״ קול״ לא להתלהב כמו ילדים קטנים. לא להגחיך את עצמנו. הציניקן, שבדרך כלל בז לשמחות הקטנות וחושב שהוא כבר ראה הכול ואי אפשר לחדש לו, יורה לעצמו ברגל, אולי נכון יותר לומר, יורה חץ הישר לתוך לבו. הציניקן כול כך מפחד שיתפסו אותו מופתע או מתלהב עד שהוא חייב לכבות את הלהבה היפה והרעננה של הסקרנות. ואז מה… אין שמחה. אנשים מנוסים ויודעים מסתכלים על אלו המתלהבים כאידיוטים, כנאיביים. מי כאן המפסיד ומי כאן המרוויח? לכאורה התשובה ידועה אבל אין היא פופולארית בחברה המאדירה ציניות וכוחנות על פני ״ילדותיות״, לכאורה. 

אז בוא נשמר ונטפח את הסקרנות. היא עשויה לעזור לנו במצבים הנראים אבודים.

 

העצמת שמחת החיים האישית

אנחנו מדברים למעשה על סוג של מאבק פנימי – בין הפיתוי "לא לעשות כלום" , לשקוע במצב הרוח הפסימי-פאסיבי, לבין "להכריח את עצמנו" לקום ולעשות מעשה, לחשוב אחרת, לשנות מבט, להחליט באופן יזום לשנות גישה.

טבעם של מצבי רוח שהם נוטים להשתנות, כמו גלי ים העולים ויורדים. אם נזכור זאת נדע לטפל ללא פחד במצבי הרוח המדוכדכים שלנו. בהחלטה יזומה אנחנו יכולים להפעיל את שיטות ההתמודדות שלנו שעובדות בשבילנו:

מנטרה אישית, מדיטציה, טיול בטבע, מוסיקה, אפייה, בישול, ספורט, שיחה טובה, הומור, סקס, כתיבה, ציור, פיסול, פגישות חברתיות, תרבות, אמנות, תחביבים ועוד….

 

ארחיב מעט על אחת השיטות היותר פופלאריות – חשיבה חיובית

 

חשיבה חיובית מנטרלת למעשה את ההיגדים הפנימיים השליליים שמקורם ב"סרדין" הפנימי (התבוסתני) או ב"כריש" הפנימי (הנקמן, האלים, הציניקן). חשיבה חיובית נובעת ממעין החמלה, אהבת אדם וראיית התמודדות כאתגר. היא עוזרת לנו לקבל את מה שלא ניתן לשינוי, היא תומכת ברגשות הצער שלנו על אבדנים, היא מעודדת אותנו לראות משמעות במצבים של סבל, היא מחזקת את ידינו להתמודד באומץ ובסובלנות, היא ממליצה לנו להתנסות בדברים חדשים.

חשיבה חיובית נמצאה כמשפיעה באופן חיובי גם על מצבנו הפיזי. האנרגיה השופעת מההיגדים החיוביים משפיעים לטובה על תחושותינו הפיזיות. אין כבר חדש במידע זה. אך למרות זאת רבים מאיתנו זקוקים לתזכורת יומיומית כדי להפעיל את המנגנון הנפלא הזה. הנטייה האוטמאטית היא לחשוב באופן ביקורתי וחוזה שחורות. שיאה של חשיבה חיובית שמחזירה את הצבע ללחיינו היא בגיוס חמלה ורוך לעצמנו על עצמנו וזולתנו. החמלה מביאה תיקון והשלמה עם מה שיש ועם מה שלא יכול כבר להיות.

 

העצמת שמחת החיים הזוגית

 

כולנו זקוקים לפרגון. דברנו על כך. בחוויה הזוגית צורך זה חושף אותנו לפגיעות גבוהה. יחסי הקרבה האינטנסיביים יוצרים ציפיות רגשיות לקבלת תמיכה ונחמה, שאם אינן מתממשות הן מולידות טינה וזעם וחשבון שמצטבר בזיכרון. ולכן עיקרון הפרגון ההדדי הוא כה רב עוצמה למצב הרוח הזוגי.

הקטע הבא המסיים רשימה שכתבתי בנושא זה, ב2012 מסכם זאת: (7)

 

"חולשתם של בני זוגנו ברגעים מסוימים מאותתת לנו שהם זקוקים לכול הטוב הזה. בדיוק כפי שאנו זקוקים כאשר אנו חשים פגיעים. החולשה יכולה להיחשף כתוצאה מאינספור אירועים, החל מאירועים פנימיים – זיכרונות עבר מטרידים, ועד אירועי חיים הקשורים למצבנו הבריאותי, הגופני, הזוגי, ההורי, המשפחתי, הכלכלי, החברתי וכמובן בכול הנוגע לתפיסה העצמית שלנו את הישגנו ואת תחושותינו ביחס לבני זוגנו. בן זוג או בת זוג החשים פחות נאהבים ונחשקים חשים פגיעות קבועה ביחסים שרודפת אותם ומשפיעה על האופן בו יחוו מצבים, לפעמים מצבים פעוטי ערך, לכאורה.  ההכרות האינטימית בין בני זוג הרואים זה את זו מבעד ל"פוזה" יכולה לעבוד לרעתם, כאשר הם ללא חשבון משתלחים זה בזו בציניות, ניצול חולשה, לעג, ביקורתיות דידקטית, או לטובתם, בהפגנת אמפתיה, חמלה, פרגון, הקשבה, חיזוקים, מגע ללא מילים. השאלה במה נבחר.

האם נבחר בדרך המעצימה את בני זוגנו? הבחירה אינה מובנת מאליה. שהרי ספר החשבונות שאנו מנהלים גורם לנו לעשות את הדבר ההפוך – להחליש, לנקום, למדר, להתעלם, להתנתק. צריך לקרות משהו, איזו תובנה שתיפול עלינו, איזו פרספקטיבה שתפקח את עינינו, ותספר לנו שהחיים קצרים, שהתובענות שלנו מבני זוגנו היא אות לאי התבגרותנו, שהחמלה נמצאת בתוכנו, רק לגעת… להזכיר לעצמנו שגם אנחנו זקוקים…שאולי יש משהו מעצים בהעצמה?

אכן, הפרגון מעצים. פועל עלינו כתרופת קסם. מרומם את מצב רוחנו, מעלה את הביטחון העצמי שלנו, מגביר את חשקנו המיני, מוציא מאתנו את תכונותינו הנעלות ביותר – חמלה, נדיבות, טוב לב, יכולת הקשבה מופלאה ובעיקר תשוקת חיים טובה ובריאה. 

סוד קסמו של הפרגון בהיותו יזם. הוא אינו מחכה ל"גירוי" שידליק אותו. הוא "קופץ בראש" ומחולל את מצב הרוח החיובי. ליוזמה הפירגונית אין חשבון. היא פועלת ממקום של אומץ ומודעות. המפרגן הגדול אינו חושש להיות "פראייר", לא ולא. בעזרת יוזמת הפרגון אנחנו שוברים דפוסי מריבה עקשניים, אנחנו מצליחים לפתוח לב סגור, מצליחים לגעת בנפש פצועה. אנחנו למעשה פותחים חלון לאוויר צח שיזרום לחיינו ויפיח בנו תקווה רעננה לחיים זוגיים שיש בהם יותר רכות, יותר ביטחון וכן, יותר אהבה."

 

כמטפלת זוגית אני חווה שוב ושוב בהתרוממות הנפש של זוגות (וגם שלי) שמוצאים את הדרך לשמחת החיים הזוגית. עיניהם נוצצות משמחת ההישג, מתחושת הרווחה, מתחושתם של ניצולים שכמעט נפלו לתהום. הם "נזכרים" שכדאי וטוב לחבק ולגעת ומרשים לעצמם להתפנק כילדים. הם מרשים לעצמם ליהנות באופן משוחרר מסקס, הם שומרים על הדדיות ב"תן וקח" של משאביהם הרגשיים והכלכליים, הם רגישים לנקודות התורפה של בני זוגם ומתחשבים בהם, הם מפרגנים לבני זוגם את חלומותיהם, הם  מתפעלים מיכולותיהם ומחמיאים להם, הם יוזמים חוויות משותפות, מפתיעים, משקיעים, הם מנהיגים את הקשר במקומות שבנו זוגם פגיעים.

 

היומן היומי שלנו מבטא את החלטותינו המודעות – האישיות והזוגיות

 

כשאני בודקת את היומן שלי אני מקבלת תמונת מצב על חיי. במבט על שבוע טיפוסי אוכל לגלות את היחס בין עבודה ופנאי, בין חובות להנאות. היומן שלי מספר לי על סדר העדיפויות שלי כמו גם על אילוצים והרגלים. אני מאמינה שאם אנחנו מציבים לעצמנו מטרות חדשות כמו להכניס יותר שמחה לחיינו הן אמורות לקבל ביטוי ביומן שלנו. כלומר ביומיום שלנו . הרי ידוע שהדברים הקטנים הם הצעדים המובילים אותנו לחלומות הגדולים.

כאשר יש קשר בין מטרותינו המוצהרות לבין ביצוען מצב רוחנו עולה. תחושת השליטה בחיינו משפיעה על הדימוי העצמי. אנחנו מכבדים את האדם שאנחנו. אנחנו עומדים במילה של עצמנו.

שינוי תזונתי? חדר כושר? יציאה ללימודים? סידורים שחשובים שנעשה אותם? שינוי התנהגותי ביחסים שלנו? תכנון טיול או בילוי?

היומן שלנו צריך לבטא אותנו, את האופן בו אנחנו רוצים שחיינו יהיו. לעבור מדיבור של "אני כל כך רוצה ואז יהיה לי כל כך טוב"  לצעדים שמקדמים את אותו רעיון ויוצרים את המומנטום להתקדמות. התחושה שאדם עושה את מה שהוא רוצה לעשות, היא בדרך כלל תחושה של סיפוק שאיתה גם באים החיוניות, השמחה והאופטימיות.

 

סיכום: שלושה "מעיינות" של שמחה בחיינו: יחסים, הישגים, משמעות

 

שלושה מקורות שמחה בחיינו: יחסים טובים במשפחה ומחוצה לה, הישגים שמעוררים בנו גאווה ומתוגמלים חברתית, ותחושת משמעות וסיפוק הנובעים מעשייה יצירתית כמו גם מהתמודדות עם קשיי החיים. האם המקורות הללו, "המעיינות" הללו עומדים לרשותנו, שופעים בו זמנית, כול הזמן?

פתגם עממי מציע לנו לא לשים את כול הביצים בסל אחד. כלומר, אל לנו לבסס את אושרנו על תחום אחד בחיינו, ותהיה חשיבותו אשר תהיה. עיקרון זה ממליץ לנו, (המלצה הנהוגה בבניית תיק השקעות בבנק) להשקיע בכמה תחומים, כדי שאם נחווה מפח נפש באחד נוכל לשאוב עידוד מתחום אחר. הגיוני. אך האם אנו זוכרים זאת?

ניקח לדוגמא את מקורות השמחה הנשיים. אלפי שנה של שטיפת מוח יצרו הפנמה בקרב נשים שמקור שמחתן העיקרי ולעתים גם הבלעדי הוא המשפחה. היום אנחנו יודעים שלא כך הוא. גילינו שאישה זקוקה, כדי לחוש חיוניות וביטחון ושמחת חיים, ליותר מזה.

וכך גם גברים, שהשליכו את כול יהבם על הקריירה. אנחנו חכמים ומודעים כיום הרבה יותר אבל הרגלים רעים רבים עדיין איתנו.

חשוב לזכור כי מעטים האנשים ששלוש "המעיינות" שלהם שופעים כול הזמן. החיים פוגעים בנו במקומות רבים מעבר לשליטתנו.

חשוב שנדע לשאוב ממעין שמימיו שופעים כאשר מעיין אחר חרב או מידלדל. כך אם נפגענו בחיינו האישיים ואנחנו סובלים מניכור ועצב נדע להרים את עצמנו במציאת משמעות בעשייה בתחום אחר בחיינו. נחזק את תחושת השליטה שלנו בחיים בעשייה שאינה תלויה באישור של הזולת. ולחילופין, אם נפגע ביטחוננו העצמי בשל יציאה לגמלאות או אבטלה או תחושת כישלון בתחום המקצועי נפצה את עצמנו בתחומים אחרים. אולי אף נעשה תיקון בתחום שהזנחנו בשנות הקריירה.

 

נזכור – שלושה "מעיינות פלא" לרשותנו. ביכולתנו גם להזינם ולהעשיר את מימיהם.

את "מעיין היחסים" נעשיר בעשותנו טוב, ביוזמות של פיוס ותיקון. בהנהגת היחסים שלנו עם זולתנו.

את "מעיין ההישגים" נעשיר ביזמות, בחדשנות, בהמצאת עצמנו מחדש, באי רתיעה משינויים.

את "מעיין המשמעות" נעשיר בגילוי אקטיבי של משמעות בכול תחומי החיים, וגם באופן התמודדותנו עם אבדנים וקשיי החיים.

 

 

ביבליוגרפיה:

1. "אשליה אופטימית", מאת ד,ר טלי שרוט, מודן, 2012
2. "שיחה זוגית", מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, "הדים", 2010, 2011.
3. "עבודה ואהבה", מאת גיי ב. רורליך, "רשפים", 1283..
4. "אדם מחפש משמעות", מאת ויקטור פרנקל, "דביר", 1981
5. "זוגיות בסערה", מאת ד"ר רבקה נרדי, הקיבוץ המאוחד, 2003, "נשים חסרות מנוח", מאת ד"ר רבקה נרדי, "פרדס", 2007.
6. "ליאורה", מאת ד"ר רבקה נרדי, ברקאי ספרים, 2004, עמ' 240.
7. "איך נעצים זה את זו בחיינו הזוגיים", מאת ד"ר רבקה נרדי, הרשימה פורסמה לראשונה באתר שלנו, "דיאלוג", "טור אישי", ב 9/11/2012.

הערה: בכול אחד מספרי העיון המוזכרים כלולה ביבליוגרפיה נוספת בנושא.