ערב טוב, אני שמחה ונרגשת באופן מיוחד לעמוד כאן לפניכם, בערב ההשקה לספרה של רבקה נרדי: "כל יום בשעה אחת עשרה ורבע," גילוי נאות – אני לא אובייקטיבית בכל האמור בספר הזה, ראשית, מפני שערכתי אותו, שנית – מפני שרבקה ואני חברות.
לפני ארבע שנים בערך, כשקיבלתי לעריכה את כתב היד של ספרה הקודם, "אור מריר", עדיין הייתי אובייקטיבית. האובייקטיביות שלי הלכה ונפרמה במהלך העבודה המשותפת. את הכימיה האישית שנוצרה בינינו אין להסביר, בדומה להתאהבות, אך מעבר ליסוד הזה הפעימו אותי עומק המחשבה של רבקה, ורעננותה, יכולתה לאחוז בדקויות הרגש של פעולה אנושית, מודעותה החברתית והפוליטית העמוקה, האמון הבסיסי שלה ברוח האדם, וכשרונה בשזירת כל אלה בעלילה ובדמויות אנושיות.
לפני שאנסה לבאר מקצת מעשי המרכבה של הספר רב הרבדים הזה, ואני בהחלט מתכוונת גם לפירוש הפלאי וגם לפירוש המעשי של מעשה מרכבה, מוטב שאגולל בקצרה את סיפור המעשה:
גיבורת הספר שלנו היא אלינור, אשת עסקים מצליחה ומבריקה, המתקרבת לגיל שישים ונתקפת בפניקה מהזקנה, מפגיעות הגוף ומכל מיני רעות משפחתיות וכלכליות שעומדות עליה לכלותה, אלינור נאחזת ברעיון כי כתיבת סיפור חייה תביא לגאולתה. היא פונה לתמרה, מטפלת ותיקה אותה הכירה מהעבר, שתכתוב את סיפורה. תמרה מתנה את כתיבת הסיפור בפגישות טיפוליות שבועיות, שיוקדשו לפרקים נבחרים בחייה של אלינור. אלה ייכתבו ויעובדו לבסוף לכלל ספר.
ציר עיקרי בספר הוא המפגש בין אלינור ה״ייקית״ לבין תמרה, בת למשפחה ממזרח אירופה. זה אינו רק מפגש טיפולי שיש בו התפתחות הנתמכת בקבלה ובהכלה, רגשות חבויים שמקורם בפערים תרבותיים, מעמדיים וחברתיים סוערים מתחת לפני השטח ומובילים להתנגשות. בפרפרזה על סיפורי אלף לילה ולילה, ניתן לומר שהקסם בין השתיים נשמר כל עוד מתקיימים הכללים והסיפור נשאר בין כתלי הארמון, ובמקרה זה בקליניקה – כאשר הן יוצאות מחדר הטיפול לחופשה משותפת כדי לכתוב יחד, מתהפכות היוצרות והן נחשפות למפגש רגשי-תרבותי מבלבל, המאיים על גורלו של הסיפור.
מוטיב מרכזי נוסף הוא סיפור האהבה בין אלינור, אישה נשואה ואם, לבין אבנר הנשוי גם הוא. סיפורם שזור כחוט השני לאורכו של הספר. למרות אי מוסריותו כביכול, הוא מהווה למעשה קתרזיס, מין כור מצרף, שבאמצעותו יכולה אלינור לשוב, במעין אודיסיאה ייחודית, ולהתחבר לבסוף, בעזרתה של תמרה, אל עצמיותה הראשונית, ולגלות בתוכה יכולת לחמול על עצמה ועל הזולת.
בדידות וכאב, הורות וילדות, נשיות, פערים חברתיים וכלכליים, בחברת מהגרים שהתכתם יחד לא עלתה יפה, והותירה צלקות וּכוויות בנשמתם, והחיפוש המתמיד אחר האהבה כיסוד עולם, מוליכים את הדמויות שבספר.
אלינור ותמרה הן דמויות סמליות במובן מסוים, מעין ברבור שחור-ברבור לבן. אך למרות הסמליות הדמויות אינן פלקטיות, הן מהדהדות זו את זו בחייהן האישיים והמקצועיים, והדינמיקה שהן מחוללות זו בחיי זו, חושפת, עם התקדמות הספר, רבדים, מעמקים ונסיבות, ההופכים את הדמויות לעגולות וניתנות להזדהות, ומאפשרים לבסוף גם את החיבור ביניהן.
תת המודע הוא שדרה תת קרקעית הנמשכת לאורכו של הספר כולו – מחשבות, זיכרונות, מכתבים וחלומות מרצפים את השדרה הזו ומבצבצים בין מרצפותיה – למעשה הם תשתית העומק של הסיפור, ומגלים עד כמה חזק ומשמעותי החיבור של הדמויות אל מקורותיהן ועד כמה הן מושפעות ממנו. ועם זאת, כמה כולנו דומים מתחת לחליפות המעמדיות-כלכליות-חברתיות שלנו – דומים בפגיעות, בחסרים ובכאבים, במורכבות שלנו וגם בכמיהות, בשאיפות ובחלומות.
כעורכת היווה לי הספר הזה אתגר רציני – העלילה, המתחקה אחר הפגישות הטיפוליות ופורשת את תולדות חייה של אלינור במקביל למתרחש בחיי הגיבורות בזמן אמת, הולכת קדימה ואחורה, יש בה לא מעט רמזים המחכים להתפענח, קצוות שיש לקשור וקשרים שיש לפרום. היא זורמת בין דמויות, ארצות וזמנים ומורכבת רבדים-רבדים, היסטוריים, ספרותיים ופסיכולוגיים. ככל שצללתי פנימה, התבהרה לי המפה הסודית של הספר, שבילים התחברו ופינות חמד נסתרות נתגלו במלוא יופיין. ואז ורק אז יכולתי להתחיל בעבודת העריכה כהלכתה.
אני רוצה לברך אותך רבקה על שהוצאת תחת ידיך ספר חכם, עמוק ונוגע, פרי כשרונך ונשמתך, המספר סיפור שהוא תבנית נוף מולדתו ועם זאת אוניברסלי ורב השראה, הכתוב ברגישות פסיכולוגית יוצאת דופן ובהבנה עמוקה של הכוחות המניעים את חיינו.
ערב מעניין לכולנו.