קבוצת תמיכה לאבות לא משמורנים – מאת ד"ר חן נרדי וגב' נועה בן-טוב

מאמר זה (פרק זה נכתב על בסיס מאמר שכתבו חן נרדי ונועה בן- טוב, עובדת סוציאלית, M.S.W. מאוניברסיטת תל-אביב, מדריכה בעבודה סוציאלית, מטפלת משפחתית מוסמכת ומנחת קבוצות. עובדת בתחנה לייעוץ בחיי המשפחה והנישואין של אגף הרווחה בעירית רמת-גן ומרכזת את מרכז קשר הורים-ילדים ברמת גן.)
רקע
קבוצת התמודדות לאבות לא משמורנים, הוקמה ביוזמה משותפת של היחידה לסדרי דין של אגף הרווחה בעיריית רמת גן, יחד עם מרכז הקשר הורים-ילדים. היוזמה נבעה מההכרה במצוקתם של האבות כתוצאה ממשבר הגירושין. מצוקה זו כוללת קונפליקטים בלתי פתורים עם בת הזוג לשעבר וכעס רב על המערכות הממסדיות שקבעו כי הילדים נשארים במשמורת האם. קשיים וכעסים אלה באו לידי ביטוי בשמירת הקונפליקט, השלכתו על הקשרים עם הילדים, או לעיתים הימנעות מקשר עם הילדים, אם מתוך רצון לנקום בבת הזוג לשעבר, ואם מתוך הקושי להתעמת עם תחושות המצוקה, הזעם וחוסר האונים. בעוד שלאמהות החד הוריות המגדלות את ילדיהן, יש מסגרות תמיכה שונות, נותרים האבות עם מצוקתם לבד וללא מערכת תמיכה. כבר בשלב התכנון היה ברור ליוזמים, כי מאחר ומדובר בקבוצה של גברים עם משקעים קשים ומרים ביחס לדמויות נשיות (בת הזוג לשעבר, פקידות סעד לסדרי דין שהמליצו לבית המשפט על השארת הילדים במשמורת האם), הרי שחיוני שמנחה הקבוצה והקו-מנחה יהיו גברים שיוכלו להציג מודל גברי אלטרנטיבי. לאור היכרות מוקדמת עם ד"ר חן נרדי ועם "המודל הדולפיני" הוזמן כותב המאמר להנחות את הקבוצה על פי מטרות שגובשו במשותף.

מאמר זה מתמקד באבות לא משמורנים אשר בית משפט החליט שילדם יהיה במשמורת אצל אמותיהם, ואשר הביעו רצון להיות מעורבים בחיי ילדיהם למרות הקשיים הרבים הכרוכים במעורבות כזו.
הנחיית הקבוצה התבססה על הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית-אמוטיבית. גישה זו מדגישה הכחדת למידה של דרכים בלתי הולמות לביטוי כעס ולמידה מחודשת של דרכי ביטוי יעילות ומקובלות. לפי התיאוריה הקוגניטיבית, הכעס, נובע מתפיסת המצב כאיום. תפיסה זו מבוססת על אמונותיו וציפיותיו של המפרש את האירוע (PRESSMAN & SHEPS, 1994).
מטרות הסדנה:
א. לגבש קבוצת התמודדות של אבות לצורך התמודדות עם מצוקות המשותפות
לגברים בכלל ולאבות "לא משמורנים" בפרט.
ב. לשפר וללמוד מיומנויות התמודדות עם רגשות , חוסר אונים, זעם ורצון
לאלימות שחש האב ביחסיו עם ילדיו ובת זוגתו לשעבר.
ג. לשפר וללמוד מיומנויות הוריות להבנת ילדו וליצירת קשר עימו בתנאים
המגבילים, בהם הוא נפגש עם הילד: התמודדות עם דחייה של הילד, שיעמום
וחוסר עניין, ו"מוקשי תקשורת" נוספים.
ד. לשפר וללמוד מיומנויות שיתוף פעולה ופתרון בעיות הקשורות לחינוך הילדים,
ביחסים עם בת הזוג לשעבר (האקס).

מפגש ראשון-שני: "המודל הדולפיני".
מסגרת ההתייחסות הקונצפטואלית של הקבוצה הינה "המודל הדולפיני". המודל הדולפיני פותח על ידי ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי במכון "דיאלוג", בהתבסס על הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית-אמוטיבית וגישות הומניסטיות ואקזיסטנציאליסטיות. מקור השראה נוסף למודל הינו מודל ה'תקשורת הלא אלימה' של ד"ר מרשל רוזנברג (תלמידו של קרל רוג'רס). המודל הדולפיני מציע כלי התמודדות עם מצבי לחץ ביחסים: עוינות, תובענות ודרישות בלתי סבירות, ביקורת בלתי הוגנת, משא ומתן, אלימות, וכן עם רגשות קשים: אשמה, זעם, פחד, ייאוש, חוסר אונים ורגשות קשים אחרים. המודל בנוי על דימויים מעולם החי, ומסייע להתבונן באופן מפוכח והומוריסטי, במצבי הלחץ שלנו.
הדולפין וההתמודדות עם הלחץ.
המודל מניח כי במצבים רבים ובמיוחד במצבי לחץ, פועלים במוחנו שלושה יועצים פנימיים: סרדין-ברחן, כריש-תוקפן ודולפין-חכם. סיסמתו של הסרדין היא: "ברח פן תיטרף", סיסמת הכריש: "טרוף פן תיטרף". סיסמת הדולפין: "התמודד בחכמה". הסרדין ממלא את ליבנו חיל ורעד מפני הזולת, וממליץ בפנינו להתקפל ולסגת בפניו/ה. הכריש ממלא אותנו זעם וממליץ בפנינו לתקוף, להעליב ולהשפיל אותו/ה.
הדולפין החזק והידידותי, לעומתם, ממליץ לנו לספור עד עשר ולהפיק מעצמנו תגובה חכמה ויצירתית: תקיפה ואסרטיבית מחד רגישה ואמפטית מאידך.

ששת שרירי הדולפין.
כיצד מצליח דולפין לעשות זאת ? את התגובות החכמות שלו מייצר הדולפין באמצעות ששת שריריו: שלושה "שרירי הזינוק" ושלושה "שרירי צלילה". שרירי הזינוק מיצגים את החלקים הגלויים – ההתנהגותיים – שלנו: מיומנויות של תקשורת אסרטיבית, ביטוי רגשי ישיר, וכן מיומנויות התנהגותיות נוספות הנחוצות לנו כדי לזנק לגובה של שישה מטרים עם חמש מאות הקילוגרמים של הדולפין הפנימי שלנו. "שלושת שרירי הצלילה" מייצגים את מה שמתחת למים, את העבודה הפנימית שלנו, את יכולתנו לצלול ולצבור תנופה מתחת למים, על מנת לשוב ולזנק בעוצמה מעל פני המים: היכולת לנשום עמוק ולהימנע מתגובות אוטומטיות, היכולת להקשיב לעצמנו ולאחרים, היכולת להגדיר לעצמנו מטרות ארוכות טווח ולתכנן כיצד להגיע אליהן ועוד.
באמצעות "שרירים" אלה של הדולפין הפנימי שלנו אנו מצליחים – רוב הזמן – להרגיע את "הסרדין" ו"הכריש" הפנימיים ולהתמודד ב'גובה העיניים' עם 'הכרישים' ו'הסרדינים' המדומים והאמיתיים בסביבה הזוגית המשפחתית והניהולית.
"פינת הדולפין" – החל מן המפגש השני קיימנו את "פינת הדולפין".
בפינה זו המשתתפים מוזמנים בראשיתה של כל פגישה, לשתף את הקבוצה במפגשים מהסוג השלישי: דיאלוגים פנימיים שלהם עם הסרדין, הכריש והדולפין שלהם בעת מצבי לחץ שונים שחוו בשבוע החולף. דוגמא: "האקס שלי סגרה לי את הדלת בפרצוף ולא נתנה לי לראות את הילד שלי כפי שסוכם. הרגשתי את הכריש שלי משתולל ודורש לכסח אותה. הסרדין שלי אמר לי שאני לוזר ואין לי מה לעשות והרגיש דיכאון ורצון למות. עמדתי לפני הדלת הסגורה ובמקום להלום בדלת וכך להפחיד את הילד עד מוות ולגרום לבלגן עם השכנים, כמו שקרה במקרים דומים, נשמתי עמוק והזעקתי את הדולפין הפנימי שלי לעזור לי להתמודד עם הסרדין והכריש שלי. הדולפין עזר לי להתמודד עם הרגשות הקשים שלי ולהרגיע את הכריש והסרדין שלי. הלכתי משם והתייעצתי עם העובדת הסוציאלית שלי על דרכי התגובה".
מפגש שלישי – פיתוח מודעות גברית: 'מבחני הכניסה' האכזריים לעולם הגברים.
מטרת המפגש השלישי הייתה לעורר את המשתתפים להתבונן בדפוסי ההתנהגות שלהם באופן שונה: לגלות כי חלק ניכר מההתנהגויות, המחשבות והרגשות ההרסניים שלהם מקורם בתרבות ובמיתוסים גבריים שלתוכם צמחו ושמעולם לא באמת בחרו בהם. הספרות העוסקת בקבוצות טיפול לגברים מדגישה את הצורך ברה-סוציאליזציה שתחליף את הקודים המסורתיים עליהם גדלים גברים, בקודים מתאימים יותר. למשל: לבטא רגש במקום לפקח; להחשיב קשר וצורך בקרבה כמצב רצוי, במקום עצמאות מדומה המתבטאת בנפרדות ושמירת מרחק רגשי; להיות פתוח למחשבות ולרגשות הפנימיים ובמיוחד לאלו הנחשבים רכים ונשיים, במקום להיות סגור ושתקן; להיות תומך, אמפטי ומזין, במקום להתמקד רק במטרה ובפתרון בעיות (PRESSMAN & SHEPS, 1994). בקבוצה ניתנו דוגמאות לסוגי 'מבחני הכניסה' שעל הגברים לעבור כדי להיכנס לעולם הגברים, 'מבחני כניסה' המקבעים אותם במקום המונע מהם את האפשרויות האחרות.
מבחן מספר 1 – מבחן טרזן: מבחן הגבר כמפרנס עיקרי, וכמספק הגנה ובטחון לאישה. (זמזמנו יחד בהזדהות את "קח לך אישה ובנה לה בית" של אריק אינשטיין ואת "בביתי היפה שתבנה על הים" של ריטה) מה קורה לנו היום כגברים כאשר המבחן המרכזי של הגבריות הסטריאוטיפית מתרסק לרסיסים לנוכח עצמאותן הכלכלית הגוברת והולכת של בנות זוגנו, השכלתן ורצונן בקריירה מקצועית משלהן, ביטחונן העצמי והאסרטיביות שלהן ? ערכנו הכרות עם מחלת 'הסמרטוטופוביה' (הפחד להיות או להיחשב כסמרטוט של בת הזוג) ועם הסימפטומים ההרסניים שלה: התנהגות דיקטטורית והתקפי זעם כלפי האישה (השתלטות הכריש הפנימי) או נסיגה לשתיקות, הסתגרות וויתור טוטלי על מעורבות בחיים המשפחתיים (השתלטות הסרדין הפנימי).
מבחן מספר 2 – מבחן דיכוי הרגש – מבחן זה נועד להבטיח שברפרטואר המיומנויות שלנו כגברים תהיה יכולת שליטה עצמית שתאפשר לנו למנוע בטויי מצוקה שעלולים להסגיר את הפגיעות שלנו, ולהקשות עלינו להתפתח כ'דוברמנים רגשיים' המסוגלים לנצח בתחרות האכזרית בינינו לבין שאר הטרזנים הנלחמים על היכולת להרשים אישה ו"לבנות לה בית". עמדנו על הטרגדיה התקשורתית שיוצר מבחן דיכוי הרגש בחיים הזוגיים והמשפחתיים: תקשורת קצרה ('תסמונת השורה התחתונה', פוקר פייס, קוצר רוח לנוכח התבטאויות רגשיות 'ילדותיות' של בת הזוג והילדים ועוד).
זיהינו את אחד המלכודים האכזריים של הגבר המודרני: את מיטב שנותיך כילית בהכשרת עצמך לעמוד במבחן טרזן: גידלת מלתעות חדות, דיכאת את רגשותיך ולא חשפת את מצוקותיך כל זאת כדי להיראות אטרקטיבי לבת הזוג. לבסוף כאשר אכן נבחרת לתפקיד הנכסף: אתה 'בעל' לאישה, מסתבר לך שאותן תכונות שבעטיין הצלחת להרשים אותה (בטחון עצמי, שאפתנות, קשיחות) – אותן תכונות בדיוק הן הן הסיבות העיקריות לכך שהפכת למטרד בלתי נסבל בבית: נותן הוראות, משיא עצות בלי שהתבקשת, ומעל לכל: השקעתך האדירה בעולם העבודה ובקריירה שלך, נזקפת לחובתך ולא לזכותך. היעדרותך הפיזית והפסיכולוגית מהבית סופגת ביקורת קשה מבת הזוג המודרנית שאינה מסתפקת בך כ'מפרנס' אלא רוצה אותך גם כחבר ושותף.
בשלושת המפגשים הראשונים עברה הקבוצה את שלב קבלת הנורמות NOSKO & ) (WALLACE, 1997. חברי הקבוצה 'בחנו' את המנחים ונאבקו על סטטוס וכוח ביניהם לבין עצמם ובינם לבין המנחים. לדוגמא: נשאלו שאלות וכחניות, נעשו מאמצים למשוך את תשומת הלב של המנחים ושל חברי הקבוצה. אצל חלק מהמשתתפים התבטא הדבר בקונפורמיות וריצוי המנחים. המנחים לא התעמתו עם חברי הקבוצה אלא התמקדו בהוראת 'המודל הדולפיני' ובתרגול המיומנויות ה'דולפיניות'. מיקוד המשתתפים במשימת הלמידה, ובנושאים החשובים שבגללם הביעו את רצונם להשתתף בקבוצה, מיתנו את העימותים וסייעו למנחים לבנות את האמון ההדדי ביניהם לבין חברי הקבוצה.
מפגש רביעי – התקשורת שלנו עם נשים.
הדגש המרכזי בפגישה זו הינו פיתוח אמפטיה (פיתוח שריר מספר 6 בשרירי הדולפין) לעולמן של נשים והבנת נקודות המבט שלהן במפגשן עם גברים בזוגיות.
תרגיל האמפטיה המרכזי בפגישה זו התבצע כלהלן: הגברים התבקשו להביא באופן דמיוני את בנות זוגן לחדר. כל גבר התבקש לספר בתור בת זוגו, "מה בהתנהגותו של בן זוגך גרם לך סבל בחיי הנישואין שלך וביחסייך הנוכחיים עימו". המנחה פתח את הסבב במודלינג אישי וביטא את רגשותיה הקשים של רעייתו כלפיו. בסבב הקבוצתי ביטאו הגברים רמה גבוהה ביותר ומפתיעה של הבנה לנקודת המבט של בנות זוגן. דוגמא: "הוא מגיע מהעבודה ושום דבר לא מעניין אותו. הוא רוצה את המנוחה שלו. כל דבר שאני מבקשת ממנו הוא אומר לי 'לא עכשיו' או נענה לי מתוך עשיית טובה. אני מרגישה בדידות ותסכול עצומים ובגלל זה אני כועסת עליו". גבר אחר: "אחת הבעיות העיקריות שלי עם בעלי, בעיה שהביאה לגירושין שלנו, היא התפרצויות הזעם האלימות שלו מצד אחד וההסתגרות והשתיקות שלו מצד שני". בשיחה שהתפתחה בין "הנשים בקבוצה" בטאו הנשים את רגשותיהן הקשים כלפי בני זוגן ותיארו את הרס החיים הזוגיים והמשפחתיים שגרמה התנהגות הגברים. רמת האמפטיה הגבוהה שהפגינו הגברים בתרגיל זה, אפשרה להתקדם ולעבור לשלב של למידת התמודדות דולפינית עם בעיות התקשורת של הגברים עם בנות זוגן (עם האקס ועם בנות זוג חדשות).
מפגש חמישי – שישי: אנחנו אבותינו וילדינו.
מפגש זה התבסס על שני תרגילים:
בתרגיל הראשון התבקשו הגברים לתאר חוויות הזכורות מילדותם כחוויות חיוביות וכחוויות שליליות. לאחר שהמנחה ביצע ראשון את המשימה, סיפרו הגברים בזה אחר זה על חוויותיהם עם אביהם. רמת החשיפה היתה גבוהה: החוויה הדומיננטית שהיתה משותפת לרוב הגברים הייתה: פחד מהביקורתיות של אבא, משתיקותיו, מאלימותו, כעס על אבא הפוגע באימא, רצון לרצות את אבא ולמצוא חן בעיניו בלי לדעת איך ועוד.
בתרגיל השני התבקשו האבות להיכנס לנעליהם הקטנות של ילדיהם ולהביאם באופן דמיוני למפגש הקבוצתי. כל משתתף הפך לילדו/ילדתו ותיאר "מה נעים לי ומה קשה לי עם אבא שלי", כלומר עם עצמו. תרגיל זה עורר התרגשות רבה, לא פחות מהתרגיל הקודם. מרבית "הילדים" דיווחו עד כמה קשה להם עם אביהם: "לאבא אין זמן", "אבא בעבודה", "אבא עייף ואין לו סבלנות אלי". השורה התחתונה: מרבית האבות נעדרים פיזית או פסיכולוגית מחיי ילדיהם. לאחר ש'הילדים' עזבו את החדר, חזרו האבות ועיבדו את החוויה הרגשית החזקה שחוו בתוך נעלי ילדיהם. מסקנותיהם מהדיון היו ש"אנחנו מעבירים את דפוסי ההורות השגויים שלמדנו מאבותינו – אל ילדינו". בשלב זה הביאו המשתתפים בעיות ביחסיהם עם ילדיהם ובמשחקי תפקידים תורגלו התמודדיות 'דולפיניות' עם הבעיות. לקראת סיום המפגש, חולק למשתתפים דף המלצות להתנהגות עם ילדיהם (ראו נספח: "איך להיות אבא").
לקראת סיום הפגישה התבקשו המשתתפים להגדיר מטרה אישית בתחום הרגשי, להמשך התהליך הקבוצתי. על סמך מטרות אלה, תוכננו המפגשים הבאים. בשלב זה, לאחר שהתקבלו הנורמות הקבוצתיות, יכולים חברי הקבוצה לעבור לשלב האינטימיות והיצירה. האנרגיה מכוונת פחות להגנה מפני חדירה לגבולות, ובמקום זאת מופנית לקריאת תגר קונסטרוקטיבית, האחד כלפי השני ולמתן תמיכה רגשית ואינסטרומנטלית זה לזה (WALLACE & NOSKO, 1993).

מפגש מספר 7 – רגשות והקשבה.
מפגש זה הוקדש כולו להתמקדות ברגשות ובהקשבה לחבר המביע רגשות. לדוגמא: ד. מספר את סיפורו וחברי הקבוצה מתבקשים להגיב על סיפורו בתיאור רגשותיהם שלהם. התרגיל חייב התמודדות עם קוצר רוח, עם שיפוטיות וביקורתיות ומחסומי הקשבה נוספים. ההקשבה האמפטית לד. גרמה לו התרגשות רבה. הוא השתנק ודמעות נקוו בעיניו. הוא קם ויצא מהחדר כדי להירגע. כאשר חזר אל החדר, שיתף את הקבוצה בסערת הרגשות שחש. התחושה בחדר היתה של בטחון ולגיטימציה לבטא כל רגש. מפגש זה היווה קפיצת מדרגה בפתיחות הרגשית של המשתתפים ואפשר את מעבר הקבוצה לשלב הבא של הדיפרנציאציה. בשלב זה, חברי הקבוצה משתפים זה את זה בשינויים שעשו בחייהם שמחוץ לקבוצה והקשורים לנורמות הקבוצתיות (WALLACE & NOSKO, 1993). לדוגמא: חברי הקבוצה השתמשו במושגי המודל הדולפיני והביאו דוגמאות להתנהגויות 'סרדיניות', 'כרישיות', 'דולפיניות' שלהם: במשפחה, עם בת הזוג לשעבר, עם ילדיהם, וגם במקומות עבודתם. חברי הקבוצה הקשיבו באמפטיה ועזרו לבעל הבעיה למצוא את דרך ההתמודדות הדולפינית באווירה של קבלה ותמיכה.
החל ממפגש מספר 8 – הכנה לקבוצת תמיכה (עזרה עצמית).
במהלך המפגשים חזרנו והדגשנו את החשיבות של קבוצת התמיכה לגברים בכלל ולא רק לאבות במצוקה. המנחה סיפר על חברותו מזה כעשר שנים בקבוצת תמיכה לגברים המתנהלת בהנחיה מתחלפת. תוארו דרכי פעולת הקבוצה, התועלת שחברי הקבוצה מפיקים מהתמיכה ההדדית המתמשכת, וכן הקשיים הכרוכים בהפעלת קבוצה כזו והדרכים להתגבר על קשיים אלה. בשלב זה, חברי הקבוצה הביעו רצון ליישם את שיטת ההנחיה העצמית. לאור זאת חיברנו נוהל הנחיה עצמית (ראו נספח) והתחלנו לתרגל בכל פגישה את נוהל ההנחיה העצמית. עד לסיום עשרת המפגשים התנסה כל חבר קבוצה בהנחיית הקבוצה תוך קבלת משוב מהמנחים ומהקבוצה על אופן הנחייתו.
עקרונות מובילים בהנחיית הקבוצה:
דגש על פיתוח אמפטיה לעולם הנשי והילדי באמצעות התחברות לחלקים 'הנשיים' ו'הילדיים' שבתוכנו.
היכולת להיכנס ל'נעליו הרגשיות' של הזולת, ולהעניק לו הבנה, היוו ציר מרכזי של התהליך והוגדרו כלב ליבה של ה"דולפיניות" ביחסי אנוש. פיתוח היכולת הזו נעשה באמצעות התחברות לחוויות ילדות וכניסה למשחקי תפקידים כנשים וכילדים.
דוגמא: כאשר אחד מחברי הקבוצה סיפר כיצד הוא מעניש את אשתו "המעצבנת" בכך שאינו לוקח את בתו כפי שסוכם, ביקש המנחה מכל חברי הקבוצה, להיכנס לנעליו של הילד המחכה לשווא לאביו ולבטא כילד את רגשותיו באותם רגעים.
א. דגש על ביטוי רגשות – הכרות עם "המילון הרגשי" – פיתוח אוצר מילים רגשי והכנסתו לשימוש בפינת הדולפין. במפגשים הראשונים הושם דגש חזק על ביטוי רגשות כדרך להתמודדות עם המצוקה. על הלוח נתלה "מילון רגשות" (למשתתפים חולק דף "מילון רגשי" לשימושם) באמצעותו זיהו רגשות שחשו ותיארו את החוויה הרגשית שעברה עליהם.
ב. תרגול התנהגותי ופיתוח מיומנויות – תרגיל בסיסי: התמודדות 'סרדינית', 'כרישית' ו'דולפינית' בקבוצות משימה קטנות.
ג. פיתוח מודעות מיגדרית (ג'נדריאלית) – הושם דגש חזק על החוויות הבסיסיות המשותפות לנו כגברים. המשתתפים למדו לקשר בין עברם האישי, הזוגי והמשפחתי לבין הדפוסים ההרסניים של הגבריות הסטריאוטיפית אותם הפנימו במהלך הסוציאליזציה הגברית שעברו. למודעות לקישור זה יש ערך רב לשני ענינים: א. התמודדות עם האשמה, הבושה ותחושת הכישלון הצורבת שאני חש במצבי כיום. ב. היכולת להפיק לקחים ולתקן את הדרוש תיקון התנהגותי.

הספרות המקצועית העוסקת בהנחיית קבוצות גברים, ובמיוחד גברים
אלימים, מדגישה את חשיבות ההתמודדות עם רגש הבושה. הגברים
ה'צריכים' להיות תמיד קומפטנטיים, אפקטיביים וצודקים, תופסים את
ביטויי הרגש, כ'נשיות' וכחולשה. ההתנהגות האלימה, השתלטנית והזועמת,
מהווה מגן מפני ההתחברות לבושה ולרגשות הנלווים אליה: פחד הנטישה,
חוסר אונים ותחושת חוסר ערך (PRESSMAN & SHEPS, 1994. WALLACE & NOSKO, 1993 ). בשלב האינטימיות נוצרת בקבוצה
לכידות המאפשרת נורמליזציה של הבושה בנפרד מהזהות, ומתן שיקוף
אמפטי. חברי הקבוצה נעים בין הגנתיות לפתיחות. הבושה מופרדת מרגשות אחרים, ומוגדרת כמצוקה, פחד, ריגוש והשפלה. הדבר יכול להתבטא בקבוצה על ידי בכי, סובלנות לשתיקות, ונגישות לרגשות הקשורים לילדות המוקדמת. בשלב הדיפרנציאציה, יש יותר אמפטיה ויכולת לראות את אי השלמות שלנו ושל הזולת, מתוך חוויה של בטחון (WALLACE & NOSKO, 1993). בקבוצה שלנו, התבטא הדבר בכך שהמשתתפים היו מסוגלים לקבל על עצמם אחריות להתנהגות ה'כרישית' התוקפנית, ולא להשליכה על בת הזוג לשעבר.
ה. חשיפה אישית של המנחים –
אחד הכלים להשגת המטרות במהלך העבודה בקבוצה, הוא המודלינג של המנחים בהתייחסות לנושאים השונים: פתיחות והתחלקות ברגשות, תקשורת בגובה עיניים, שוויון בערך האנושי של כל אחד, קבלת צרכים אישיים ובינאישיים, אחריות על הרגשות וההתנהגויות וכו'. שיתוף רגשי והתחלקות בחוויות אישיות של המנחים, הינם לפיכך, אבני יסוד בהנחיית הקבוצה.

תוצאות הסדנה:
במפגש עם פקידות הסעד לסדרי דין שהפנו אל הסדנה את מרבית הגברים, תיארו העו"סיות שינויים חיוביים שחלו במערכת המשפחתית בעקבות השתתפות האבות בקבוצה. למשל: אב שהיה אלים כלפי אשתו לשעבר וכלפי מערכות הרווחה, וכדי לנקום באשתו הפסיק לפגוש את ילדו, חדל להשתמש בילדו ככלי במאבק נגד אשתו והחל לבנות קשר יציב עם ילדו. לדברי העו"סית השינוי חל כתוצאה מהמסגרת הקבוצתית שסייעה לאב לבטא את קשייו וללמוד להתמודד עימם. אב אחר שנמנע ממעורבות בחיי שתי בנותיו מאחר והגדיר אותן כ"טריטוריה של האם", הגדיל באופן משמעותי את מעורבותו בחיי בנותיו ושיפר את הקשר עימן בדרך שהשפיעה באופן חיובי על הבנות ועליו.
מעקב בשלב הקבוצה לעזרה עצמית.
שלוש שנים לאחר תום הסדנה ביולי 1999, ממשיכים שבעה מחברי הקבוצה להיפגש ערב אחד בכל חודש למפגש בן חמש שעות. המשתתפים מיישמים את הנוהל שלמדו להפעלת הקבוצה ומסייעים זה לזה תוך יישום המודל הדולפיני. שניים מהם מדווחים על תרומת הקבוצה לאיכות חייהם באופן משמעותי ביותר: על שליטה רבה יותר במצבי לחץ ומשבר ועל התמודדות טובה ביותר ברגשות כעס, זעם וחרדה.
הקבוצה הזמינה באחת הפגישות מומחה בתחום המשפטי לצורך הרחבת הידע בנושאים המשפטיים המעיקים עליהם.
ביולי 1999 פנה אחד מחברי הקבוצה, עורך דין במקצועו, בשם חברי הקבוצה והציע לסייע לגברים הנמצאים במצוקה דומה: "לאור התועלת שאנו מפיקים מהקבוצה אנחנו מציעים שעו"סיות ייפנו גברים שבטיפולם לקבוצת התמיכה שלנו או שיקימו קבוצות אחרות עבורם".

דיון:
מצוקתם של גברים שנעזבו על ידי בנות זוגם, ואיבדו את הקשר עם ילדיהם, הנה פוטנציאל הרסני לילדים, לבנות הזוג, לחברה וכמובן לגברים עצמם. כפי שהראינו בסקירת הספרות, התנפצות אשליית השליטה של הגברים במשפחותיהם עלולה להביאם להתנהגות אלימה שבצורותיה הקיצוניות ביותר, באה לידי ביטוי ברצח ו/או בהתאבדות. הסטטיסטיקה של משטרת ישראל מלמדת כי 40 אחוז מהגברים שרצחו את בנות זוגם עשו זאת על רקע רצונה של בת הזוג לעזוב אותם (מקורות משטרה). מצוקה זו לצד עליית יוזמות הגירושין שנוקטות נשים, מעמידה אותנו על חשיבותם של שירותי תמיכה לגברים במשבר פרידה. שירותים כאלו כמעט ואינם קיימים. גם כאשר ננקטות יוזמות עזרה לגברים, נמנעים גברים מלפנות ולהיענות. גברים מדירים את רגליהם מחדרי הטיפול ומקבוצות תמיכה או מגיעים אליהם כמי שכפאם שד ("אני כאן בגלל אשתי"). היענותם של גברים להצעות העזרה של גורמי הטיפול, מותנית בהבנתנו את החסמים המונעים מגברים להגיע לטיפול ובהתמודדות עימם. בספרו "אני לא רוצה לדבר על זה" מתאר טרנס ריל ( ריל, 1999 ) את מה שרוב הגברים חוו לא אחת, כאשר בטאו את כאבם או התוודו עליו בפני אדם אחר: כעס, לעג, התעלמות או מבוכה. גברים חוששים שחשיפת מצוקתם, בהיותה מנוגדת למיתוס העוצמה הגברית, תעצים את הבושה ותחושת הכישלון שלהם. הסביבה הטיפולית ידידותית לנשים יותר מאשר לגברים משום שהיא מבוססת על היכולת לדבר על הקשיים הפנימיים, יכולת שרוב הנשים מאומנות בה, יותר מרוב הגברים. זו הסיבה שמטפלות/ים רבים מתייגים את הגבר כחסר מודעות ורגישות, כ'ילד מבחינה רגשית' וכ'לא בשל מבחינה רגשית בהשוואה לבת זוגו'. ריל מציג ראיות מחקריות המראות כי מטפלות/ים נוטים לראות את הדיכאון של גבר המגיע לטיפול כנובע מ'מופרעות' עמוקה יותר בהשוואה לנשים עם אותה תמונה קלינית. לכן מעדיפים מטפלות/ים, נשים על פני גברים בחדרי הטיפול שלהם. (ריל, 1999) אין פלא אפוא שגברים בורחים מטיפול. בקבוצה המתוארת התייחסנו לחסמים הללו הן בשלבי הקמת הקבוצה, הן בבחירת דרך העבודה והן בבחירת מנחה גבר. בשלב ההקמה נעשה REACHING OUT אינטנסיבי על ידי פקידות הסעד לסדרי דין, ובנוסף לכך הייתה התייחסות לנקודות אלה בשלב הראיון עם כל אחד מחברי הקבוצה. בשלב ראשון, על מנת לא לאיים על המשתתפים במעורבות ארוכת טווח, קבענו מספר מצומצם של מפגשים, חמישה במספר. גם בחירת מודל העבודה – המודל הדולפיני – עקפה התנגדויות. השימוש במטאפורות של שלושה יועצים פנימיים 'סרדין', 'כריש' ו'דולפין' אפשרה לגברים להימנע בשלב ראשון מחשיפה ישירה של מצוקתם. הם עסקו 'רק' בשלושת היועצים הפנימיים שלהם, בעוד האני המתבונן שלהם, משקיף מעל. רק לאחר שהפנימו את המושגים ויצרו מערכת אמון הדרגתית זה עם זה ועם המנחים, יכלו הגברים להפנים את הרעיון שהסרדין, הכריש והדולפין הם חלק בלתי נפרד מעצמם, מבלי להיות מאוימים. בשלב זה יכלו גם לקחת אחריות על בחירתם ביועץ זה או אחר במצבים שונים.
כפי שאמרנו, בחירתו של מנחה גבר נועדה להקל על הגברים להצטרף לקבוצה ולחשוף אותם למודל גבריות שונה. מצאנו בספרות מודלים של הנחיית קבוצות גברים (בעיקר אלימים) הכוללים יחידת הנחיה גבר–אישה. במודל כזה גלומות אפשרויות נוספות (MCCALLUM, 1997 ,NOSKO & WALLACE 1997 , WALLACE & NOSKO, 1993). וואלאס ונוסקו מדגישים את נושא הג'נדר בעבודתם עם קבוצות ובמיוחד את התהליך המקביל בין שלבי התפתחות הקבוצה לשלבי ההתפתחות הקיימים במערכת ההנחיה. חשיבות הנחייה משותפת של גבר ואישה, רבה במיוחד בעבודה עם גברים אלימים המשליכים את רגשותיהם הקשים על בת הזוג (או בת הזוג לשעבר). יכולת המנחים להתמודד בפתיחות עם הסוגיות המגדריות שביניהם, תוך שיתוף הקבוצה, הינה חיונית לתהליך השינוי (NOSKO & WALLACE, 1997). צוות ההנחיה יכול לחשוף את המשתתפים למודל שונה של יחסי נשים-גברים, באמצעות שבירת התפקידים הסטריאוטיפיים. למשל, הגבר יהיה התומך והמוביל במפגשים מסוימים והאישה תהיה המורה והמלמדת.
בקבוצת האבות המתוארת – שצוות ההנחיה שלה כלל מנחה גבר ושני מסייעים: גבר ואישה – לא מוצתה האפשרות הגלומה בהנחיית גבר-אישה. אמנם המנחה סיפק מודל גברי המשלב מחד גיסא, איכויות 'גבריות' כמו שליטה, מנהיגות, ידע, תקיפות, ומאידך גיסא איכויות 'נשיות' כמו הבעת רגשות בכלל ורגשות חולשה וחוסר אונים בפרט, מתן תמיכה רגשית, הכלה, הכרה בצורך להיעזר ולהזין. עם זאת הגדרת התפקיד של האישה בקבוצה כצופה-רשמת, לא סייעה להפרכת הסטריאוטיפים הג'נדריאליים של סטטוס, כוח וחלוקת תפקידים והחמיצה את הפוטנציאל הגלום בהנחיה משותפת.
סיכום ומסקנות.
לאור המשוב שקבלנו מהמשתתפים, מצוות העובדות הסוציאליות המטפלות גם בילדים ובנות הזוג, נראה שהקמת קבוצת ההתמודדות לגברים הלא-משמורנים, והשימוש ב'מודל הדולפיני', מהווה כלי אפקטיבי לשינוי. התוצאות המדווחות מלמדות על שיפור בתחושת השליטה, הביטחון ויכולת הנתינה ההורית של הגברים. יש להדגיש את חשיבות היות המנחה גבר, המספק מודל גברי אחר. עם זאת, כאשר יחידת ההנחיה מורכבת מאישה ומגבר, אנו ממליצים על חלוקת תפקידים שוויונית בצוות ההנחיה, שתחשוף את המשתתפים למודל שוויוני של יחסי גבר-אישה.
משהו אישי: (חן נרדי)
עשרים ושתיים שנים שירתתי בצבא. החיים בחברה הצבאית – ערש התרבות המצ'ואיסטית – יצרו לי הכרות אינטימית עם האכזריות והאלימות של החברותא הגברית. לעיתים הייתי קורבנן של השררה, הבוטות והנוקשות, ולעיתים בעוונותיי, הייתי האחראי להן. הנחיית קבוצות גברים הינה חוויה מתקנת עבורי. אני נלהב לאפשר לעצמי ולגברים אחרים לעשות את אשר פחדתי לעשות שנים כה רבות: לשתף ולהשתתף ברגשות, במצוקה, לבטא מצוקה ולבקש עזרה ותמיכה. להעניק חום, רוך ואמפטיה לאחרים, לסייע לגברים לטפח חברות רגשית עם ילדיהם, בנות זוגם, ועם גברים אחרים. בימים אלה – שנה וחצי לאחר תום הקבוצה, התבשרנו, נועה ואנוכי, על ידי שבעה מגברי הקבוצה שהנחינו כי הם ממשיכים להיפגש מדי חודש למשך כארבע וחצי שעות לשתף ולתמוך זה בזה. אחד מהם ביקש והציע את הקבוצה כמקור תמיכה לגברים אחרים הנמצאים במצוקה דומה.
משהו אישי (נועה בן-טוב)
כאשר הוזמנתי על ידי חן נרדי, ממש לפני המפגש הראשון, להשתתף במפגשים בתוך החדר במקום לצפות בהם מאחורי המראה, חשתי בהלה. חששתי מכך שאצטרך לשאת על שכמי את עול ייצוג המין הנשי בקבוצת גברים הנושאים עמם פצעים שנגרמו, לדעתם, על ידי נשותיהם לשעבר. בנוסף לכך אצטרך לשאת גם את עול יצוג העובדות הסוציאליות באגף, שגם כלפיהן יש טענות ותחושות קשות. הפתרון שמצאנו למצב זה היה שאצטרף לקבוצה כצופה-רשמת. הגדרת תפקיד זו, החמיצה את הפוטנציאל הטמון בזוג מנחים – גבר ואישה – בנושאים הקשורים למיגדר (ג'נדר). למשל: שוויוניות בחלוקת תפקידים, שבירת סטריאוטיפים של גבר 'חזק' אישה 'רגשית' וכו'. במהלך הפגישות חשתי שינוי בהתייחסות הקבוצה כלפי, וגם בתחושותיי בתוך הקבוצה. בתחילה קבלו הגברים את נוכחותי מתוך התעלמות שהתבטאה בשימוש חופשי בשפת גברים בוטה ובביטויים כמו: "צריך להרוג את כל הנשים" שהופרחו בקבוצה. בשלב זה הייתי רשמת פסיבית וקשובה והדבר אפשר לחברי הקבוצה להתבטא באופן חופשי. ככל שהקבוצה נמשכה ועלו הביטויים הרגשיים, הרשיתי לעצמי להשתתף ולהביא גם את תחושותיי בהקשר לנושא המדובר. באותם שלבים השתנתה גם שפת הדיבור בקבוצה והיתה פחות אלימה, תוך שימוש בשפת המודל הדולפיני שהפכה לשפת הקבוצה.
המודלינג של המנחה שהביא דוגמאות של כישלונות וקשיים מחייו וממשפחתו, פתחו את כולנו – חברי הקבוצה ומנחים כאחד – לחוייה של קבלה וביטחון בה ניתן לספר על קשיים וללמוד התייחסות אחרת – "דולפינית" – גם למצבים שלא ניתנים לפתרון פשוט או מהיר. החוויה שלי בקבוצה הייתה של התחברות לקשיים הרבים של המשתתפים, אמפטיה, התרגשות והערכת התהליך שכל אחד מהם עבר עם עצמו בעזרת הקבוצה. העובדה שלא הייתי מעורבת בטיפול בבנות הזוג לשעבר, אלא דרך קשר עם העובדות המטפלות, אפשרה לי להתחבר ביתר קלות ולחוש אמפטיה וקירבה כלפי המשתתפים.
הייתה לי חוויה נדירה להשתתף בדרך העבודה המיוחדת של המנחה, שבה משולבים, הן הצדדים הקוגניטיביים, והן פיתוח המודעות לרגשות, תוך מציאת פתרונות קונסטרוקטיביים, על אף המשקעים הקשים. עם סיום הקבוצה והמשוב שקבלנו, הסתבר לי שדווקא נוכחותי כאישה בקבוצה אפשרה לגברים לשבור את הסטריאוטיפ שעמו הגיעו לקבוצה: "אישה כשטן או כמלאך". ההיחשפות למודל אישה עם צד רך ומקבל יחד עם צד אסרטיבי "דולפיני", אפשר להם להוציא גם את החלק "הדולפיני" בתוכם. ההשתתפות בקבוצת האבות היתה עבורי חוויה ראשונית מרגשת, מלמדת ובעלת עוצמה.