דברים על "אור מריר" , ספרה של ד"ר רבקה נרדי במסיבת השקת הספר, 23/10/13 מאת סיגל אשל, עורכת הספר

ערב טוב, נעים לי מאוד להיות כאן הערב ולדבר לפניכם כמיילדת ואולי כאומנת של הספר הטוב הזה. אני רוצה לפתוח בקטע קצר מתוך הסיפור, "אחרי עשרים שנה", הסיפור החמישי בספר: "מה אלבש? אימצה את מוחה. היא עמדה נוכח ארון הבגדים שלה, לא מסוגלת להחליט, הולכת ומסתבכת במחשבות פתלתלות ומתמלאת בהתרגשות בהולה מהסוג השנוא עליה. גערה בעצמה: את לא מתביישת. זכרי את גילך. זכרי מה עברת מאז. נכון, חלפו עשרים שנים אבל את כבר לא אותה אחת. בכלל לא חשוב מה תלבשי. ופתאום נהיה לה חם, אף-על-פי שהמזגן פעל כמה שעות. התנפלה על ארון הבגדים, דפדפה בו בבהילות, מלמלה את מלמוליה הנזעמים על בגדיה שאף פעם "לא מתאימים" לא לה ולא לאירועים שלה. הרגישה מגוחכת, טיפשה, פתטית, עלובה."

אם אניח לרגע בצד את דרישת השלום שרבקה שולחת כאן לסיפור "אחרי עשרים שנה" מאת או הנרי, נושא מרתק להרצאה נפרדת, אוכל לומר שמה שמשך אותי כקוראת וגם כעורכת בשורות רבות בספרה של רבקה ובקטע הזה, שהסצנה המתוארת בו מוכרת לי באופן אישי, זו היכולת שלה, המדויקת עד דק, ללכּוד הִלְכֵי נפש עד ליבתם החמקמקה, לפענח אותם ולהעביר אותם לקוראים באופן שמעורר הזדהות או לפחות תחושת היכרות.

אל הדמויות בספרה של רבקה, אנטי גיבורים, שהמציאות מזרזת פקיעה של מיתר סמוי בתוכם ומאלצת אותם להפוך לגיבורים ולו לשעה קלה, חשתי אחווה ואמפטיה בזכות המחברת, שהשכילה לכוון אליהם פנס שאינו מרומם או משפיל, אלא מאיר ביושר את כוחותיהם ואת חולשותיהם. הפנס הזה, הוא אותו "אור מריר" שעולה מדפי הספר ונתן לו את שמו, מין צירוף של המר והחשוך עם נגיעות של חסד וחמלה הכרוכים בחוט דקיק של תקווה.

השם לספר נבחר מתוך אחד הסיפורים שבקובץ: "התעוררות": "…עיניה זהרו באור קונדסי מריר…"  כתוב שם.  מתוך המשפט הזה דלינו את שתי המילים, שחברו יחדיו לצירוף היוצר מעין מטאפורה אוקסימורונית, ואולי סינֶסְתֶזִיָה (בהקשר הספרותי) – שימוש בתכונותיו של מושג אחד כדי להאיר מושג אחר. חוש הטעם, המוחשי יותר מחוש הראיה, משמש כאן באמצעות המילה "מריר" כדי להפיק תיאור מדויק במיוחד או מועצם של האור.

קצת על מעט מתהליך וממהות העבודה: ניסיתי להוות עבור רבקה, כמו עבור הכותבים האחרים עמם עבדתי, קוראת קשובה, שמכירה היטב את דקויות סגנונה ומבינה את ספרה לעומקו. רק מתוך כך יכולתי ללטש את הטקסט שיבריק במיטבו. כעורכת אני משולה לעתים לשחקנית המנסה לגלם דמויות שונות ולהיכנס "מתחת לעורן". בעת העריכה הטמעתי את הסגנון ואת אופן ההסתכלות של רבקה, עד שלפעמים מצאתי את עצמי חושבת או מדברת לנפשי באותו סגנון (לא לדאוג, זה חולף…), כך שמבחינתי המקרים בהם אי אפשר היה להבחין בביטחון מלא בין משפט שלי לשלה היו מהרגעים המספקים בעבודתי.

עבודתנו המשותפת התאפיינה בפינג-פונג של התייעצויות מפרות מאין כמותן, בכבוד רב וביחסי חיבה חמים, שנבנו על תחושת אמון והערכה הדדית, שחשנו זו כלפי זו באופן כמעט אינסטינקטיבי, ולא גרעו מיכולתנו לעמוד על משמר המקצועיות. עם זאת ייתכן שהיינו מתקשות לשמר ולפתח יחסים אלה, אלמלא סגנון הכתיבה של רבקה על דקות האבחנה השזורה בו היה נושא חן בעיניי. בכלל, אי אפשר לערוך ספר כיאות בלי להתמסר אליו בכל לב ולאהוב אותו, לפחות בזמן העריכה. ואת ספרה של רבקה, שכישרון הכתיבה ניכר בו בנוסף למעלותיו האחרות, אני אוהבת מאוד מאוד.

רבקה יקרה – אני יודעת שמוחך השוקק הוגה כל העת רעיונות חדשים ושאת מוסיפה לכתוב. אני מאחלת לך שתמשיכי לטוות חוטים של נפש לאריגים מגוונים ומורכבֵי מרקם, שיוסיפו עניין ויופי לעולם ויביאו מזור ללב – יש למה לחכות!

תודה