מיתות ופרידות אחרות / ד"ר רבקה נרדי

 

מוזיאון גוגנהיים חיכה לה. תערוכת הצילומים המרהיבה המכונה Moving Pictures, "צילומים בתנועה". היא מטפסת בחרדת קודש במעלה הספירלה מנסה לעקוב כתלמידה שקדנית אתר דברי ההסבר המלומדים שמאז שהיא זוכרת את עצמה בביקוריה המוזיאוניים השרו עליה מועקה מסוימת. אם תתעכב ותקרא כל מילה תאבד זמן יקר ולא תוכל להכיל את כל המראות, מה גם שהמאמץ לזכור הכול הזכיר לה את ימיה הלא מזהירים בתיכון. ואם תדלג או רק תרפרף, הרי לא תרד לעומקם של אוצרות האמנות שזכתה בהם.

 

הפתרון שבחרה הפעם היה טמון בפנקס הפלא הקטן שסחבה אותו בארנקה מראשית מסעה. ועוד היא עסוקה בהתארגנות לקראת עריכת רשימותיה רגליה לוקחות אותה לשלוחה צדדית וחשוכה הנפתחת בהפתעה גמורה מהמסלול הראשי של הספירלה. חדר חשוך שקירותיו מצופים בבד שחור ספוגי המגן על הצופים מרעשים חיצוניים. ושם על הקיר המרכזי תמונות בתנועה, אישה שפניה מכוסות בבד לבן, מתפתלת בתנועות של כאב ופחד ממהלומות הנוחתות עליה בזאת אחר זאת, על ידי אישה מבוגרת. והמהלומות הולכות ומתעצמות. והנה מתגלות הפנים, פניה של אישה צעירה. ומחשבה מבהילה חולפת בראשה של ליאורה: האם האישה המכה בעיניים קשות את הצעירה זאת האם ? ובעוד היא מתחבטת בשאלה עיניה רואות בפליאה גדולה כיצד בהדרגה הופכות המכות היבשות והקצובות לחיבוק שהולך ומתרכך עד שהן עטופות זו בזו בעצמה של אהבת אם לבתה. אך עוד לא הספיקה לנשום דייה לרווחה והחיבוק האוהב הופך בהדרגה לטפיחות ידידותיות בתחילה, ובהילוך איטי מעורר צמרמורת למכות חזקות וקצובות עד ששוב אוחזת הצעירה את פניה המכוסים בבד לבן, בניסיון להגן על עצמה מפני האישה המבוגרת המהדקת את הבד בפנים קשות על פניה. ליאורה, מבועתת ונפחדת, מחפשת דרכה החוצה מהחדר החשוך לחפש דברי הסבר לדרמה הסיוטית הזאת. ושם על גב הקיר בפתח החדר החשוך, היא מגלה כי מדובר ביצירתה של האומנית Gillian Wearing המביאה בצילומיה, כך מלמד אותה ההסבר המלומד, בעיות חברתיות ומשפחתיות. אכן כן, הצילום מספר את הדרמה של יחסי אם-בת המסוגל להפוך באחת מאהבה אינטימית לאלימות קשה. לפעמים, רוצה לומר האמנית, המרחק לא כל כך גדול. ליאורה ממוסמרת למקומה, עוצמת עיניה ומביאה תמונות מיחסיה עם ענת שלה. היא נזכרת בניסיונותיה המגוחכים לעטוף את בתה בהגנה ואהבה ובניסיונותיה הכמעט אלימים של בתה לחמוק ממנה. האין היא נמלטת מפני כי גם אני, כמו האם המתועדת בדרמה שראתה זה עתה, מנסה לכסות את פני בתי ב"בד לבן?" מהעולם? מפני? מהחיים? האם גם בי שוכנת אלימות מכוערת? המחשבה הזאת היא כה בוטה ומפתיעה את ליאורה שתמיד ראתה עצמה כאישה עדינה וטובת לב.

 

באין לה תשובות היא נמלטת להמשך מסעה במעלה הספירלה ומרגיעה את עצמה בצילומיהם היפים והמרוחקים של האמנים האחרים. ואז הן מתגלות לה במלוא גודלן הטבעי, נשים צעירות חטובות כשרק תחתונים וחזייה לגופן עומדות על עקביהן הגבוהים, ובצילום סמוך הן ללא פנים, עירומות, עומדות. למה הן עומדות ? מה הפשר? ורק לאחר כמה דקות של עמידה, כשרגליה כואבות והיא מחפשת מקום לשבת ומרגישה הזדהות עמוקה עם הנשים הצעירות בצילומים לפניה, היא מבחינה כי הנשים שבתחילה נראה היה שהן חסרות תנועה, צונחות אט אט לפוזה של ישיבה של אישה שלא יכולה עוד לשאת את העמידה המאומצת על עקביה הגבוהים. אבל גם ישיבתן אינה טבעית. רגליהן משוכלות באלגנטיות כשל אישה היודעת כי צופים בה. הישיבה על הרצפה מביישת באין מקום משען, אל מול הצופים המביטים באין מפריע בהתפתלויותיהן. מערומיהן, שהיו כה מפוארים ומתריסים בעמידתן הגאה בתחילה, כשל אישה המודעת לקסם יופייה על זולתה, נראים מבוישים ומעט ילדותיים. הקסם פג. נותרה העייפות התמימה. ושוב היא קוראת ורושמת בפנקסה בפליאה של ילדה סקרנית המגלה עולם: אלו צילומיה של האמנית Vannessa Beecroff המספרת את סיפורה של האישה כאובייקט מיני, כצעצוע. התמוטטותה על "המסלול' היא מעין קריאת תגר על תפקיד שלא רצתה בו.

 

ליאורה, שכל ימיה ברחה מפני אידיאולוגיות קנאיות בכלל ואמונות פמיניסטיות בפרט, אפילו צודקות ותמימות כמו זאת, נשארה לעמוד מול העירומות המתמוטטות עוד דקות ארוכות, עד שחשה את היובש בגרונה וחיפשה נואשות מקום ישיבה. היא כל כך רצתה לחלוק את רשמיה עם אדם קרוב אך הטלפון הנייד שברשותה לא עבד ולא נמצאה נפש חיה בסביבה שעמה תוכל להשיח את לבה. הפנקס הקטן, אותו מיששה באהבה מתוך צורך מוזר, כמו לגעת בחבר ותיק, ניחם אותה על בדידותה, והיא חשה בתוכה רגש חדש של קורת רוח ואפילו שמחה משונה על תחושת הכוח שחשה בבדידותה. 'הנה הנה', חשבה לעצמה, 'האם לא הגיע הזמן ליאורה היקרה להעיף את 'עקביך הגבוהים' ולהתיישב איפה שמתחשק לך בפוזה שמתחשק לך?' היא שתתה עוד ועוד מהמים הזכים מהבקבוק שהיה ברשותה כל העת. כזכות המסע ברחובות ניו יורק היוקדת למדה את ערכם של המים כטהורים המוחזקים בבקבוק ומצילים נפש צמאה בתוך המון חסר פנים.