דילמות ייחודיות בנישואים השניים / ד"ר רבקה נרדי

נישואים שניים כתופעה חברתית / ד"ר רבקה נרדי
10 בפברואר 2007
קנאה / ד"ר רבקה נרדי
10 בפברואר 2007

מתוך: "נישואים שניים", מאת דר' רבקה נרדי, הוצאת מודן, 1994, 2005, פרק 4, עמ' 118 – 101
הספר יצא לראשונה בהוצאת קשת של ישעיהו קשתן ז"ל
 
הגידול המדהים במספרי הזוגות המתגרשים מחד גיסא ובנישואים מחדש מאידך גיסא יצר בהדרגה מאגר ידע גדל והולך בתחום המשפחה השנייה, "החורגת", המחקרים הרבים מנסים לעשות סדר במיגוון הבעיות הנחשפות כתוצאה מהמיבנה המורכב של המשפחה.
לפרק זה שתי מטרות:
א) להתבונן בדילמות הייחודיות של הנישואים השניים – האם אכן קיימות? ואם אכן – מה טיבן?
ב) להתבונן בעין בוחנת במימצאי המחקרים, שחלקם עדיין מעוגן בתפישות ישנות, הרואות את הנישואים השניים בזיקה למודל הנישואים הראשוניים. ובמקביל – לצעוד יחד עם המחקר החדשני, שמציע לנו תפישות רעננות להבנת המציאות.
סיפורים אישיים ילוו אותנו לאורך הפרק, בעזרתם נבחן תקפותם של "אמיתות מדעיות" וננסה להבין אותן, גם אם לא נוכל לפסוק מסקנות באופן חד משמעי.

א. "לא אמרו לנו, שזה יהיה אחרת…"
או: כניסה נאיווית לנישואים שניים…
נאשר נטלי ואלי החליטו להינשא, הם היו כחולמים. הוא רווק, היא גרושה, אם לילדה, ויחד רקמו חלום מרהיב על זוגיות, על הורות, על כניסתו המיידית, הטיבעית לתפקיד של אב – תחליף אב – לבתה. גם היא גם הוא ניזונו מפנטזיה רומנטית, שציירה את הנישואים כמו שנישואים צריכים להיות, כמו שהם מתכוונים להיות בפעם הראשונה. הפעם הראשונה, שאלי נזף בבתה, של נטלי הייתה כמו מכה שניחתה על ראשה, שניפצה באחת את חלום בן-הזוג – תחליף האב, הכעס שלו פגש אותה מכווצת מאימה. אסור לו! הוא אמור להיות יותר טוב מאבא טוב. איש לא סיפר להם, שמותר, שאנושי, שצפוי. עוד ימים רבים יזרמו ביניהם ויפרידו, וירחיקו, ויקרבו ויאיימו. והם עדיין בהתבוננות תמהה על מציאות בלתי-צפוייה זו – הוא בריגשי האשמה, היא באכזבה, הגשר ביניהם רופף לפעמים.
לאה, אלמנה בת 50, נישאה לאברהם, אלמן, כשהיה בן 60. שניהם שבעי-ניסיון, ולהם ילדים בוגרים. אבל החלום על "ביחד", כשם שהכירה בעברה, אינו מרפה ממנה. היא מעידה על עצמה בחום, שנכנסה למשפחתו בהתלהבות-אמת – להעניק כל מה שיכולה, וגם לקבל הכרה במקומה הראוי במשפחה.
ולכן כל-כך הופתעה וכאבה, כאשר שני הבנים שלו שלחו לעברה "עקיצות", ולא הבינה למה הוא, בן-הזוג שאוהב, שאוהבת אותו, מוגבל ביכולתו להגן עליה מפניהם, "הוא חייב לעשות יותר", תחזור ותאמר בהבעה של נערה מאוכזבת.
אנחנו יושבים ומשוחחים. אווירה של מבוכה שוררת ביניהם.
מתפתח דו-שיח, שהולך ומתלהט:
לאה: "אברהם נורא פוחד מילדיו. הוא פוחד שיזנחו אותו, הוא אינו מסוגל להציב גבולות…"
אברהם: "לא מבין מה את רוצה, מה יש לך לפחוד, אם הם לנים פה לפעמים…"
לאה (מסתכלת לעברי): הוא אומר 'לילה אחד'. אני פוחדת, שהזוג הזה (הבן ואשתו) יתנחלו פה… אני לא אחזיק מעמד."
אברהם: "אני לא מבין אותך, הרי אני לא יכול להיות לא-אנושי לילדים שלי…"
לאה (פונה אלי): "הוא לא מעמיד אותם על מקומם."
אברהם: "דווקא כן."
לאה: "הייתי רוצה שיאמר להם בצורה ברורה, שיש לי זכויות, אני מרגישה נורא, כשהוא מתייעץ איתם על דברים, שבאופן טיבעי היה צריך להתייעץ איתי."
אברהם: "זה בכלל לא ככה… מאין את ממציאה את זה?…"
המצוקה שלה, הזרות, שהיא חשה בין קירות ביתו של אהובה, שהוא לה כל עולמה, פוגשות אותה מבוהלת מהטוב המהול בטעמים זרים, שאיש לא סיפר לה עליהם.
בת 50 ועדיין נאיווית.
נאיוויות – ביטויו של חלום מתוק, שאנו מסרבים להיפרד ממנו. האם באמת כולנו כחולמים? ההלום הנאיווי הזה משפיע על תפישתנו את תפקיד ההורה החורג – בין אם אנחנו בתפקיד, בין אם בן/בת-זוגנו.

ב. הורות מתחרה בזוגיות
שלום לך יומני,
הלילה חלמתי חלום רע. אני ובועז הולכים שלובי זרוע לחופו של ים. לילה כהה. הים גועש. אני רואה גלים גבוהים מאיימים להתנפץ עלינו. אנחנו נסוגים בבהלה. החוף נידמה אינסופי, רגע, מה אמרתי? "אני ובועז הולכים…", לא, גם הילדה שלי איתנו. כמו צל שקט אחרינו. ובעוד אנו הולכים, אני רואה גוש שחור של סלעים פורץ מתוך המים. אני יודעת, שהגענו לאזור המסוכן. למים האלו אסור להיכנס. הילדה שלי אומרת לי, שרוצה ללכת לשם. אני אומרת לה, שאסור וממשיכה ללכת הלאה. פתאום אני מבחינה, שהיא כבר לא איתנו. אני מסובבת את ראשי ורואה אותה נכנסת למים השחורים. אני צועקת לה, שתחזור מהר. אני רוצה לרוץ מהר לשם, להיכנס למים – להוציא אותה, להיות איתה… הרגליים שלי נטועות בחול הרך. הזרוע שלו מושכת אותי הלאה, הלאה, ללכת משם מהר… התעוררתי מבועתת. נחתי לה ללכת, והנשמה שלי איתה. הלכתי איתו ולבי מרוקן… אלוהים שלי, איך אהיה איתה וגם איתו, כשהכול גועש בתוכי?
           שלך,
הגר

הורות מתחרה בזוגיות. תחרות, שאין בה מנצחים, רק מנוצחים. גברים ונשים רוצים אחרת, ולא תמיד יודעים איך. תפקיד ההורה החורג במציאות הממשית, לא באגדות, אין לו מודל ברור. בהיותו עמום הוא מהווה מקור לציפיות ולחלומות, שיש בהם כל "הצריך" המושלם, שאנו חולמים. וכך נולדים מבוכה ותיסכול. למבוכה זו כמה פנים, בואו נראה ונשמע את הקולות.
1. כמה "אבא", כמה "אמא"  אנחנו  צריכים להיות לילדינו  "החורגים"?
ברגע של חסד גילה אלי את ליבו לנטלי. "קשה וכואב, מתסכל ומעורר-זעם לקבל ממך מסר של דחייה – 'אתה כמו שוטר רע' – וזאת לאחר שאת פונה אלי בבקשת עזרה, את מתבוננת בי ב'עיני שה' ומתכננת, שאעזור לך להשתלט על 'המפלצת' – זו הבת החצופה שלך. אני מפשיל שרוולים, ניגש למלאכה עם מיטב הכלים שרכשתי (מהבית, כמובן), מרגיש המון אחריות ורצון ומחוייבות 'להציל' אותך. בטרם סיימתי את המלאכה, את שולחת לעברי עיני נץ קרות ומודיעה לי בחדות, שאניח לה, לקטנה הרכה… אני מבולבל, אני כועס ומתוסכל".
אלי מאמין, שלהיות אב חורג פירושו להיות תחליף אב לכל דבר. אמונתו התמימה פוגשת את ההתנגדות של הילדה ורגשי האשם של אשתו. הם לא ניהלו על הסוגיה הזו משא ומתן ברור. הם אומרים את דברם בעויינות, בדמעות, בהתרחקות.
ואולי הכול מתחיל מהמודל הישן, כפי שכבר ראינו. המודל של "אהבה נכונה".
2. הייתי רוצה,  שיאהבו אותי  "ממבט  ראשון"…
איזו נאיוויות…? יש לנו חלום מתוק. שנוכל לאהוב את הילדים של מי שבחרנו בו לחלוק את חיינו. לאהוב בפשטות עם כל הלב, יש לנו חלום מתוק, שהילד או הילדה הזו יושיטו לנו את זרועותיהם, יחייכו אלינו בתום ויזמינו אותנו להיכנס. למה זה כל כך קשה…? למה אנחנו הולכים ומסתבכים עם הקשר הזה שמתפתל ויוצא משליטתנו…?
אלי רצה בכל ליבו, שהילדה הקטנה של נטלי תקרא לו "אבא". אם כי אבא טיבעי היה קיים ברקע – בארץ רחוקה. הוא האמין בתום ליבו,  שיוכל למלא את החלל ולהיות תחליף אב מושלם. הוא האמין, כי אם יתנהג ממש "כמו אבא", ואם תקרא לו בשם היקר הזה – הוא יזכה לתת ולקבל את האהבה והיחס הכרוכים בדמיונו בחוויית האבהות. היא הייתה אז בת חמש שנים. והיא סירבה לקרוא לו אבא. הוא היה "עוזר" לה בעדינות, מזכיר לה, לפעמים לא היה מגיב לפניותיה, כאשר קראה לו בשמו. וכך למדה באיטיות, בסרבנות, בהיסוס-מה – ולבסוף השלימה, קראה לו אבא. האם הרגישה באמת שהוא "אבא"? שמא כעסה על שנכפה עליה השם היקר, שהיה שמור לזכרונותיה? אלי ידע בחוש פנימי עמוק, שמשהו משתבש בתהליך. בימים ההם של נעורים שחצניים האמין, שיכול בעזרת "תיכנון נכון" לארגן את ריגשותיו-הוא כמו גם את ריגשותיה של בתו החורגת.
שנים רבות תעבורנה, עד שתחזור לקרוא לו בשמו, ובכך תאמר לו, אבא מעולם לא היה וגם לא יהיה, והפצע נפער ביניהם.
הרצון, שהכול יהיה "נורמלי" ו"רגיל", יוצר, כמובן, הכחשה, מוליד לפעמים בהלה, כאשר צצות הבעיות המאפיינות את המירקם העדין הזה, הנוצר באיטיות ובסירבול.
3. ה"משולש" – אני וילדי – שתי "צלעות" מחוברות, ו"הוא" או "היא" – "הצלע" החדשה, שרוצה להתחבר ולהשפיע על כללי המשחק
והיא לא מתחברת במהירות ובאלגנטיות… כמו ריקוד מסורבל. שלושה רקדנים אוחזים ידיים, מועדים, דורכים זה לזה על הרגליים, וממשיכים לקרטע…
כאשר אלי אומר לנטלי, שהיא מפנקת מדי את בתה ו"שמהיום והלאה הילדה תלך לבד לגן, כי המרחק קצר ועליה ללמוד להיות עצמאית…" הוא מנסה להיות חבר שווה בקבוצה הקטנה שהן יצרו, בימים שחיו לבד. והן, משלבות זרועות זו בזו ומזמינות אותו להיכנס, ואינן מזמינות אותו להיכנס. המילים אומרות ש"כן", ורגשי הכעס והאשם אומרים ש"לא". והוא ינסה שוב, ומעט יותר בכוח…
הדיאלוג, שהיינו עדים לו בראשית פרק זה בין לאה לבין אברהם, מספר לנו על בדידות ועל פחד של אשה, הרוצה בכל ליבה לחדור למערכת הקטנה והאינטימית של בעלה האלמן ושל שני בניו – ונחסמת, הוא ביניהם לבינה. רוצה לפייס אותם וגם אותה, הם רואים אותה כמפריעה, כמאיימת על הסדר החדש, שנוצר בינם לבין אביהם לאחר מות האם, לשונות רעות יודעות לתאר באופן ציבעוני את מעלליה של האשה המניפולטיווית, הגוזלת את האב מילדיו – וגם את רכושם…
לעיתים פורצת בכוח מציאות זו של תחרות ושל עויינות מתוך הבועה, שכבר יצרנו. מלחמת-המפרץ קירבה בין לאה לבין בניו וכלתו לעתיד של אברהם, טרם נישואיהם התקבצו כולם בביתה היפה, שהיה במרחק "יותר בטוח" מטווח הטילים, חום וקירבה שררו אז בין כולם, לאחר מכן, כאשר נגמר הכול, חזרו כולם הבייתה. בינתיים נישאו לאה ואברהם. לאה השכירה את ביתה ועברה להתגורר בדירתו של אברהם, בשקט-בשקט, בצער ובתמיהה היא מתארת את כניסתה לחייהם:
"בהתחלה לא שמתי לב לשום דבר, הגעתי לכאן במצב מושפל, לפעמים הרגשתי כמו כלב: 'למה את פה עם אנשים, שאין לך איתם ולא כלום?' הייתי צועקת לעצמי בייאוש. בואי אספר לך סיפור קטן…", היא מתבוננת בי כבודקת, עד כמה אני מאמינה לה. "לפעמים הייתי מנקה באמבטיה, והזזתי משהו, למחרת היה פתק על החפץ: 'אני לא אוהב שמזיזים אותי…', הכלה בטרם נישאה לבן, הייתה שולחת לי אזהרות קטנות – שאדע לי, שבבית הזה הגברים קובעים, הבנים במקום ראשון, 'אם תעשי משהו לא בסדר – את בחוץ'!…".
לאה נושמת בכבדות, הזיכרון המעיק אינו מרפה.
הם עזבו לדרכם, והיא נותרה עם הפחד, שיחזרו בשעטה פראית ויזיזו אותה בהינף-יד אכזרי – החוצה. האם "האביר", שיצרה בדמיונה, יוכל למלא את התפקיד שיצרה למענו? חוסר-האמון בעיניה מסגיר את אובדן התמימות, העצב בקולה והפחד לאבד את פירורי האושר, שיצרה ברוב עמל, מעידים על קושי לוותר על הפנטזיה, שנישואים שניים יכולים להיות גרעיניים – ראשוניים – שלמים.
האומנם כך כולנו?
שיחותי עם נשים ועם גברים לימדו אותי על שונות רבה, על אמביוולנטיות בקרב שני המינים וגם על רגשי אשם רבים, שמתנסות בהן נשים, בעיקר נשים, אני לומדת, כי בתחרות הקשה הזו בין הורות לזוגיות גברים ונשים באים לפעמים מנקודות מוצא שונות, היא תהיה מוכנה להתמסר לו, אם קודם כול יהיה מוכן הוא להתמסר לילדיה… והוא מוכן להיות בשבילה ומסוגל לעשות את ההפרדה, ולעיתים להעדיף את חייו החדשים על פני מחוייבויות לילדיו. לא כל הנשים, לא כל הגברים, אנחנו שונים, אבל הנטייה קיימת, האם כך בטבע שלנו, שמא בתרבות?
נחזור לרגע לנקודות המוצא – לו אמרו לנו, שזה יהיה אחרת… זה היה עוזר…? הוויתור על החלומות מחסן…?! שמא ויתור קשה מדי. במהלך פירקי הספר נשוב ונתבונן בדינמיקה האנושית כל-כך בין הצורך לדעת, להתכונן ולהתארגן לבין הצורך לחיות את החלום – ולו במחיר כניסתנו למצב של עמימות. כך או כך, נשלם את המחיר. ועיקר העניין הוא תוצאות המאזן.
בואו נראה הלאה.

ג. מה צפוי לנו?
      או: האם כל דילמה היא בעייה ההופכת למצוקה?
סיפורם של אורנה  ויובל
הנתונים הראשוניים לא בישרו אמנם טובות, ובכל-זאת הסיפור שלהם מקרין בשורה של נדיבות, של אהבה ושל צמיחה. במטבח ביתם, ה"ביתי" כל-כך, אנו יושבים בשעת ערב מאוחרת. זוג אנשים, שהכרתי הערב בזכות קשר משותף. הם הסכימו להתראיין לספר, ואני שמחתי ובאתי. אורנה ויובל, היא יועצת חינוכית בת 51, הוא לשעבר קצין בכיר בצה"ל, היום מנהל בכיר בחברה כלכלית, כל אחד מהם היה נשוי בעבר והתגרש, אורנה הייתה נשואה 14 שנה, אם לשניים בגילאי 25 ו-30, יובל היה נשוי 18 שנה, אב לארבעה בגילאי 21, 32 ו-35, הם נשואים זה לזו בשנית 19 שנה, להם בן משותף בן 17, חיים שלמים אז ועכשיו.
יובל: "חיינו יחד באותו קיבוץ והכרנו שנים רבות, כל אחד מאיתנו חי עם משפחתו, זה לא קרה בבת-אחת, היה תהליך של אי-נחת, שהתממש לאורך שנים…"
יובל, איש מוכשר, ממלא תפקידים בכירים, נישא בגיל צעיר מאד. את מיטב מירצו וכשרונותיו הוא משקיע בעולם שמחוץ למשפחתו, רוב הזמן מצוי מחוץ לבית בתפקידים, שלוקחים אותו הרחק מהקן, הלב שלו רדום.
אורנה: "גם אני התחתנתי צעירה מכל הסיבות הלא-נכונות,., נערה צעירה אחרי שירות צבאי, מחפשת מיסגרת, הייתי מסובכת עם עצמי", מעידה על עצמה בלשון עבר מרוחקת. האיש שלה היה "נוח ויציב". לא אהבה אותו – "הסתדרה" איתו, "היה אדם, שאפשר לחיות איתו..,", ואכן, חייתה את חייה הריגשיים בקונכייתה הפרטית. יצאה ללימודים, חזרה, ואז הוא יצא ללימודים. "לא הפרענו זה לזו". בליבה ידעה, ש"זה לא זה".
המשושים הריגשיים של יובל ושל אורנה הובילו אותם זה לזו, לאט ובהדרגתיות נפגשו "פה ושם" – בטיול, בתפקיד "וכך זה הפך לרומן, ואז התחיל הלחץ – מה עושים?".
הם מתארים לי לבטים קשים של אותם ימים, אנשים סביבם כועסים ומתרחקים. הילדים שלה והילדים שלו מקבלים את הבשורה בקשיים גדולים, הם עוברים לגור בחדר-משפחה חדש באותו קיבוץ כדי להיות קרובים לילדיהם, לאחר מכן נוסעים לשליחות ועוזבים. היא מתגעגעת עדיין לנוף הפיזי, הוא – לבת ולנכד. פרק ראשון נסגר.
הנער הצעיר נכנס למטבח הבית, שבו אנו יושבים, ויוצא ממנו. אוזניו כרויות לדברים, ובמבט קונדסי הוא אומר לנו את דיעותיו על "דברים". הוריו שמחים לקראתו.
האינטימיות השורה בין שלושתם, כמו שלושה חברים טובים, אומרת ללא מילים
אהבה. במילים פשוטות וכנות הם מספרים על התמודדות יומיומית עם קשיים גדולים, שעוד עמדו לפניהם, לחצים רבים – מצד האשה שלו – לעטוף את ילדיהם יותר לכיוון שלה, להטריד אותו. הזמן המשותף שלהם – כמו רשת דקה מלאה חורים, שאוחזים בקושי…
יש ביניהם הידברות פתוחה… קונפליקטים צצים, מטופלים – ועוברים הלאה. כישרון ההידברות של יובל, שלא בא לידי ביטוי בנישואיו הראשונים, מקבל משוב חיובי מאורנה, שליבה ושיכלה פתוחים לפתרונות יצירתיים, הם חברים.
 "באנו די מבוגרים", אומר יובל מהורהר, "והבנו, שכל אחד צריך להשקיע כדי להצליח". הוא מוותר על עמדתו "התרנגולית" בייחסיו עם אשה, מצמצם את פעילותו מחוץ לבית, משקיע זמן בשיחות, בילדים שלו וגם בשלה. בתה של אורנה קשה אליו. בביקוריה הייתה מכריזה: "באתי לאמא…". הוא אינו מתייאש, ממשיך לטפל בה כמו הייתה בתו, אומר לה ללא מילים, שהיא חלק ממשפחתו, גם אם היא בוחרת להישאר בתוך קונכייתה, ממתין. גם אורנה ממתינה לשינוי. עם השנים מישתנים הדברים. צרות חדשות באופק, בתו חולה, בתה חולה, מחלות קשות ומפחידות, הם תומכים זה בזו. הזוגיות שלהם מטופחת כמו פרח עדין, סופי-שבוע, טיולים, הרבה טבע, הם טובים זה לזו, כמו מגלים יום-יום צלילים נוספים באותו קונצרט מלא צלילים הרמוניים, שיצרו איש ואישה בזוגיות, שהיא גם חברות-אמת. החיים שלהם רצופים דילמות. כל דילמה, כל קונפליקט מטופלים בתבונה, ברצון ובהשקעה רבים. הם צומחים עם הפיתרונות, עם החיים, קשיים אינם מצוקה, הם מנצחים.

ד. המחקר אומר את דברו החדש
      או: מגישה "בעייתית" לגישה "נורמטיווית"
"למשפחה השנייה, 'החורגת' יש בעיות, המובנות לתוכה עקב המיבנה המורכב שלה, מה שאין כך במשפחה הראשונה. בשל היעדר נורמות חברתיות על כל משפחה ליצור פיתרונות מקוריים לבעיות, המאמץ ליצור חוקים מגביר את הפוטנציאל ליצירת קונפליקטים בין חברי המשפחה, מה שמגביר את הסיכוי לגירושין" – כך קובע החוקר שרלין בשנת 1980(1).
אמירה זו, חד-משמעית כל-כך, מבטאת השקפת-עולם של חוקרים ושל מטפלים, שניסו כך לפענח את חידת הנישואים השניים. המיבנה המסובך, הצורך להתמודד עם דילמות כה רבות, לא-מוכרות, עם קשיים ריגשיים בלתי-צפויים כמו גוזר על החברים במשפחה זו קשיים "בלתי-אפשריים"… האומנם?
לאחר ארבע שנים, ב- 1984, מפרסמים שני החוקרים, פרנק פרסטנברג וגרהם ספנייר, מאמר, המתפלמס עם גישה זו(1).
המימצאים החדשים, שהם מביאים, והדיון המתעורר בעקבותיהם נוגעים בשאלה המרכזית של הפרק הזה – מהו המנבא הגדול של הסיכוי או של הסיכון בנישואים השניים? – הגורם המיבני או הגורם האנושי.
הם מסכימים כי מאד מפתה, לקבל את גישתו של שרלין, השמה דגש במיבנה החברתי, ולא באישיותם הפרטית של החברים במשפחה השנייה. אכן, הדילמות חוזרות על עצמן: עמימות בתפקידים, היעדר נורמות של קשר עם בן-הזוג הקודם, התנגשות אינטרסים בין בני-הזוג על רקע תפקידם ההורי – החורג, הטיבעי, סכנה עמומה, פוטנציאלית לגילוי-עריות ועוד ועוד. כל-כך הגיוני. האם קיבלו הנחות אלו חיזוק במחקר האמפירי – או שמא ביטאו קונספציה, השקפת-עולם שניזונה מדיעות קדומות מכלילות?
אין ויכוח באשר לעובדות-החיים. משפחות שניות אכן עומדות מול מציאות מורכבת יותר, עמומה משהו. רק לאחרונה הוכרו בעיותיה של המשפחה השנייה כייחודית. הניסיון האנושי המצטבר טרי עדיין מכדי שנוכל להכניסו לקונספציות. בכל אופן, מעודד לראות, שאט-אט עוברים החוקרים לחקר המשפחה השנייה כמיבנה ייחודי – לאו דווקא בהשוואה למשפחה הראשונה.
ב-1977 ראיינו המחברים 210 אנשים במהלך שנתיים מאז גירושיהם. הם למדו אז – ומאששים תיזה זו במאמרם הנוכחי – שאנשים, אשר עברו תהליך גירושים, משנים את ציפיותיהם ממוסד הנישואים. יותר חשדניים, פחות רומנטיים, יותר זהירים בבחירת בן-הזוג, מוכנים להיכנס לנישואים עם ציפיות מפוכחות יותר. גם תפישת ההורות עברה שינויים. הנישואים השניים אכן יצרו סיבוכים נוספים – לעיתים התערבו בהסדרים רגישים, שהושגו ברוב עמל בתקופת הגירושים.
עמימות ובילבול, כשם ששרלין ניבא. בהיעדר נהלים ונורמות נותרו חברי המשפחה השנייה לנפשם ליצירת פיתרונות. נוצרו פיתרונות מפיתרונות שונים – לעיתים בוחר האב, שאינו מתגורר עם ילדיו הביולוגיים, להשקיע את מירב זמנו ומירצו בילדיו החורגים, לעיתים הוא בוחר לחלק את נאמנותו הריגשית ואת הזמן באופן שווה, ולעיתים הוא בוחר להשקיע מעט מאוד בילדיו החורגים – ואת מיטבו בילדיו הביולוגיים. אלו החלטות אישיות הרות-גורל, ומעורבים בהן אנשים נוספים, כמו בן/בת-זוג הנוכחי/ת, בן/בת-זוג מנישואים קודמים, הילדים החורגים, הטיבעיים, ואם נוסיף קרובים רחוקים… התמונה באמת מסובכת, כאשר אין תיאום רציונלי בין כל ה"גורמים"; ובכל-זאת, האם הנסיבות בלבד הינן מקור למתחים, לחרדות ולקונפליקטים?
ובעיות נוספות בדרך: הגדרה-מחדש של יחסי קירבה ישנים – עם סבים, עם סבתות, עם דודים ועם דודות. מי יודע מה נכון? האם מישהו מקבל החלטות "רציונליות, מתואמות"?
ובכן, אולי שרלין וחבריו צודקים?! העובדות מנבאות קשיים כה גדולים, רק פתיים יתפתו וייכנסו לגוב-האריות הזה…
ואף-על-פי-כן מצביעות עובדות החיים בעד עצמן – אנשים חוזרים ונישאים מחדש.
האתגר שבנישואים מחדש גובר על הפחד, החידה נשארת בעינה – מדוע הנישאים מחדש מתגרשים יותר (מעט יותר) וגם מהר יותר מהנישאים לראשונה?
1. האם הסיבה היא הימצאותם של ילדים?
מפתה אותי להיצמד להנחה זו. אני מודה, שבראיונות שקיימתי חיפשתי חיזוקים להשערה, שזו הבעייה… הופתעתי לגלות עדויות שסתרו, שהעידו על קיומם של כוחות בזוגיות, המתמודדים עם דילמות שונות, שהימצאותם של ילדים – "שלו", "שלה" – מהווה אתגר להתמודדות, ולא לכישלון. תוך כדי חיפוש החומר שיניתי גישה בשיחותי עם האנשים. חיפשתי יותר ויותר את סוד ההתמודדות החיובית… החידה מתפענחת לאיטה.
גישתם של פרסטנברג ושל ספנייר מחזקת את מה שחוויתי באופן התרשמותי.
פרסטנברג וספנייר עצמם ביקשו לבדוק את איכות הנישואים, כאשר ילדים, היעדרם ו/או מעמדם במשפחה מהווים מישתנה מרכזי. הם חילקו את הנחקרים לשלוש תת-קבוצות: משפחה חורגת ללא ילדים, משפחה חורגת "פשוטה", המגדלת סוג אחד בלבד של ילדים – 'שלו' או 'שלה' ומשפחה חורגת מורכבת, שבה מגדל הזוג, לפחות, שני סוגי ילדים – 'שלו', 'שלה' ולפעמים גם ילדים משותפים.
לא נמצא הבדל משמעותי ברמת שביעות-הרצון בין שלושת סוגי המשפחות.
מימצאים נוספים, שהתמקדו בעמדותיהם של הנחקרים, הצביעו על אותו כיוון. עמדות הנחקרים באשר לגידול ילדים חורגים, כמו גם החווייה ההורית הנלווית בשלוש תת-הקבוצות, שצויינו לעיל, לימדו שהורים לילדים במשפחה שנייה מורכבת, שהיא הקשה מכולן, לא דיווחו על יתר שחיקה, גם לא העריכו את מיומנויותיהם ההוריות כטובות פחות.
מה זה אומר לנו?
הקביעה הנחרצת של שרלין בדבר השפעתם השלילית של ילדים על איכות הנישואים השניים ובדבר נוכחותם כמנבאת סיכון לנישואים אלה אינה עומדת במיבחן המציאות, מהו ההסבר, אם כך, לסיכון? לסיכוי?
את התשובה, כך לדעת החוקרים(1), יש לחפש במקום אחר – באנשים עצמם, בערכים, שהם נושאים עמהם.
האנשים?
האם נוכל לדבר על סוג אנשים, שנשאר בנישואים בכל מחיר – הסוג "הנייח", ועל הסוג שמשנה, שזז הלאה, כאשר מצב הדברים גרוע – הסוג "הנייד"?
החוקר טרנס הלידיי(1), סבור שכן. להערכתו, הסוג "הנייח" (אלה שנשארים) כולל טיפוסים, המתנגדים לגירושים בשל אמונה דתית, ערכים חברתיים או צרכים אישיותיים, לעומת זאת "הזן האחר" – אלה שעוזבים ונישאים מחדש – מפגין בעצם עזיבתו, בשינוי שהוא  עושה, נחישות לעזוב מצב אומלל.
פרסטנברג וספנייר מאששים הערכה זו בעזרת מחקרם. בבדיקת עמדותיהם של הנחקרים לגבי מוסד הנישואים הם לומדים, כי הנחקרים – שעברו תווייה של גירושים וחלקם גם נישא מחדש – הביעו נכונות לפרק את נישואיהם השניים, אם יהיו אומללים. תגובה נחרצת זו משקפת מוכנות נפשית לשנות, לצאת ממצב אומלל. אין זה אומר, שהם לא ישקיעו את מיטבם כדי להצליח. הנחקרים ביטאו פחד רב מכישלון וגם רצון להוכיח, שהם מסוגלים. הנישואים השניים לגביהם הם ביטוי לסטטוס "הישגי" יותר מאשר "שיוכי".
המציאות מלמדת, שרבים חוזרים על אותן טעויות, מחצית מהנחקרים אכן, כך, מאמינים. לאור זאת – ואם נזכור, כי מדובר באנשים, שאינם מוכנים לבלות את שארית חייהם במצב אומלל – אין זה מפתיע מדוע אנשים רבים יותר בנישואים שניים מוכנים לפרק את המסגרת.
2. גל ועדי – עדות אישית
הרגשתי צורך לחזור ולהאזין לקול האנושי, הפולמוס הידהד בראשי. הלכתי לבדוק את מחשבותי עם זוג אנשים, שהכרתי לא מכבר.
יום שישי אביבי אחר-הצהריים. אנחנו נפגשים בבית-קפה קטן מחוץ לעיר, מרחבי דשא, הם מציגים את עצמם.
עדי, בת 47, עובדת סוציאלית, חברת-קיבוץ, הייתה נשואה 18 שנה, אם לשלושה ילדים בגילאי 22, 19 ו-14.
גל, הנדסאי בן 52, מכונאי, חבר-קיבוץ, היה נשוי 24 שנים, אב לארבעה בגילאי 27, 25, 19 ו-13.
הם נשואים בשנית 6 שנים.
פניה רבות-הבעה, שביב של עצב קל בלתי-מורגש כמעט בזווית שפתיה, היא מחייכת אלי חיוך טוב. מלא אמונה, אני מבקשת מעדי לספר את סיפורה.
המוסיקה שלה שקטה, גם כשתאמר דברים קשים על עברה: "הנישואים הראשונים היו סיפור-אהבה, אחר-כך היו בגידות. הבגידה הראשונה הייתה לגבי סוף העולם. בפעם השנייה כבר היה פחות נורא, התנתקתי ריגשית. בפעם השלישית ביקשתי להיפרד…". הדימיון שלי מתפרע – בגידות, כאב, השפלה. אני מתבוננת בפליאה באשה, שמדברת על כל אלה בריחוק ללא טינה. יותר מאוחר תחזור ותעיד על עצמה, שלמרות הבגידות היא זוכרת לבעלה את חסד השעות היפות. דמותה של נטלי מכה בי בעוצמה. כאב בגידתו של בעלה גרם לה ללכת לתמיד עדי אחרת. עולמה הפנימי מאורגן. באחד הימים, כאשר הייחסים עמדו על סף סיום, ביקשה מחברה להכיר לה את אחיה, שעזב – כך שמעה – גם הוא את אשתו, כך הכירה את גל.
"הוא נראה לי מאוד אחראי, אדם שאפשר לסמוך עליו, נתן לי תחושת ביטחון, הקרין איכפתיות ומעורבות רבות…". נפשה נקשרה בו מהר, ידעה שרוצה בו. מלאכת ההשקעה החלה.
בגיל 52 גל דומה לנער, מתולתל שיער, עיניו הבורקות מחפשות, עומדות בסתירה-לכאורה לגילו "המכובד". נבוך משהו. לפני שנים רבות התחתן עם בת-משק. אחר-כך התברר לי, שאהבה היא משהו אחר…".
בשנת הנישואים הראשונה "תפס" את אשתו בוגדת בו.רצה לפרק אז את נישואיו, אבל ניאות לתחינותיה ונשאר… 24 שנים נוספות. היא המשיכה בבגידותיה – וגם הוא. ואז זה קרה. דינה הייתה שם תמיד, עד שערב אחד הבחין בה. הם היו שייכים לקבוצת חברים, שהייתה נפגשת בימי שישי. ערב אחד היה שתוי וחיבק אותה. היא התחמקה. הייתה נאמנה לבעלה. כמו נער נלהב החל לחזר אחריה – עד שנענתה. התאהב בה נואשות. שש שנים אוהבים בסתר. ביקש שתעזוב את בעלה. רצה לעזוב את אשתו. הוא עזב, היא נסוגה. איומי בעלה על התאבדות שברו את רוחה. שרף את מכתביהם, את זיכרונותיהם, וביקש לשכוח. הבדידות החזירה אותו לאשתו. הלכו לייעוץ. למד, שאשתו אינה אוהבת אותו. הרגיש שהוא ריק ועזוב מכול. יצא לפעילות מחוץ למשק – לברוח, לשכוח. יום אחד סיפרה לו אחותו על אשה, שרוצה להכיר אותו. נענה בקושי, לאחר שהכירו סיפר לה את סיפורו ולא הבטיח דבר. כעבור ימים יגלה, שהאשה הזו דומה במשהו לאהובתו. הוא נמשך אליה, ובליבו ימשיך להתגעגע לאשה האחרת…
כך הייתה ההתחלה לגביו. אשה חדשה – עיר-מקלט מעצמו, מעברו.
איזו נקודת-פתיחה קשה, אני מהרהרת בקול, עדי מהנהנת. גל מהורהר, הם מתחילים את חייהם המשותפים, גל עוזב את הקיבוץ, שבו התגורר, ועובר לגור בביתה של עדי, בקיבוץ שלה. ילדיו נשארים שם. ילדיה באים והולכים בביתם המשותף. קשה לו.
את טקס-הפרידה מדינה אהובתו עושה גל בשיחה משולשת. עדי מאמינה לכוונותיו הטובות. גל רוצה להבטיח לעצמו ולעדי אמת בייחסיהם החדשים.
אבל הפנטזיה אינה עוזבת. לא מייד. אהבה ראשונה לגל הייתה דינה, אשה, שחילק איתה הכול. נתן לה את נישמתו לפיקדון. הפיקדון נשאר בידיה עוד כמה שנים, עד שייטול אותו בחזרה. רוצה גל לאהוב את עדי בכל ליבו. נדר בליבו לא לבגוד עוד. "מצד שני, אני לא יודע, אם אצליח לאהוב את עדי באותן עוצמה ופתיחות. אני עדיין פחות פתוח, אבל אני משתפר…", יאמר בשקט, בחיוך מבוייש.
הדברים מהדהדים. עדי שקטה, מאזינה בשלווה של אשה, שראתה וחוותה ומאמינה בעתיד.
היו ימים, שגל חלם לעזוב הכול, אם רק יקבל אות מאהובתו. כך בשלוש השנים הראשונות. לא מייד, בהיסוס, במבוכה, הוא משחזר את מצוקתו מאז – ימים של געגועים מוטרפים אליה, שדמותה, שזיכרון הימים שלהם עומדים בינו לבין עדי, מי שהווה ותהיה האשה של העתיד.
"ארבע פעמים רציתי לברוח. בכל פעם שהיינו מתווכחים, כשהילדים שלה היו מרגיזים אותי, שאלתי את עצמי: 'מה אתה מחפש?' הייתי שוקע בזיכרונות, חלמתי בליבי – 'יש לי אותה, יש לה אותי, למה אני נשאר עם עדי, לך אליה… קום ברח!'…"
עיניו של גל משוטטות במבוכה, בצער, נפגשות בעיניה של עדי. "אפשר לספר לה?" הוא מבקש אישור. ברכות פונה לאשתו: "האם יש דברים שאמרתי, שלא היו ידועים לך…?" ממתין, מהוסס, לתשובתה. עדי מחזקת אותו להמשיך.
"כשהכרתי את עדי, כעבור זמן-מה קיימנו יחסים, היה טוב. לאתר מכן לא יכולתי עוד… הראש שלי היה במקום אחר. דיברנו ודיברנו, לבסוף זה עבר… ושוב היה טוב. עד היום אינני מבין למה זה קרה לי…". אני מרגישה הכרת-תודה על שגילה לי את סודם. ברגעים קסומים אלה של קירבת-אמת אנו מנסים לפענח את סודו המייסר. עדי מציעה הסבר – שמא היה רגיל לקיים יחסים מזדמנים, ועכשיו, עם אשה שהיא גם חברה, קשה לו. אנחנו יודעים, שפיתרון החידה במקום אחר.
מחשבותי נודדות לגן קסום המחזיק אוצר. אוצרותיו – מיניותו של גל. הוא מחזיק באוצרו למען אהובתו. מיסוד הקשר עם עדי מבשר פרידה מהגן הקסום – חלקת-אלוהים הקטנה – זיכרון אהבתו. הוא מסרב להיפרד. אובדן חישקו המיני הוא עונש קל לגביו מול אסון הפרידה הסופי מהפנטזיה, מהמיתוס. הוא מסרב להיפרד, להתבגר. ימים יעברו, שיחות, אהבה רבה ממנה, מעדי אליו. נפשו מתרככת, נפתחת לגן חדש – לאוצר אהבה חדש, שמושט לקראתו. המתנה שקטה של עדי לוקחת אותו למחוז חדש – התבגרות, אהבה, חברות.
הזוגיות שלהם בצמיחה. הם פוגשים בבעיות הצפויות. ילדים שלו, ילדים שלה, ציפיות מקשר, מתיקשורת. ימים של התמודדות ושל הסתגלות הדדית.
הילדים של גל רחוקים. הילדים של עדי איתם.
עדי: "לגל לקח זמן להתרגל אליהם, היה נוהג לבקר אותם בשל 'שטויות', כמו:
'למה שמים נעלים על הספה?'
'למה טורקים דלת?'
'למה מקלט הטלוויזיה בקול רם מדי?'
'למה אין אומרים שלום?'
'למה שותקים, מתנכרים?'
'למה, למה, למה…?'
הרגשתי, שאני צריכה להגן על ילדי. היו ויכוחים, והייתי אומרת לו יותר מאוחר.
היה שותק."
אני שואלת את עדי, אם ציפתה מגל "לקחת" תפקיד. מה יהיה לגביהם? אח בוגר? "כמו אבא"? "חבר"? מה מותר לו?
עדי עונה לי בביטחה, שזה ברור – יש לו תפקיד, הוא שותף. "אני סומכת עליו, אם כי בדברים מסויימים הוא היה מסוגל לכעוס על ילדי יותר מאשר על ילדיו, וזה כאב… היינו מדברים. אני לא שומרת טינה…". אני מאמינה לה. השקט הזה אומר בשלות של אשה, שידעה פגיעות, שבגרה, שמכירה בערך עצמה, והיא מתבוננת, מעורבת, מאמינה.
כאשר אומרת לי, שיש לו תפקיד עם ילדיה, הוא צוחק באירוניה: "אזה תפקיד?! לא כלום! שום דבר…!". חושב, משחזר: "בהתחלה הייתי רואה הרבה את ילדי, כאשר עבדתי בחוץ, לאחר מכן זה פחת. עכשיו אני רואה אותם פעם בשבועיים. עם הילדים של עדי קשה לי. מצד אחד, זה פשוט – אני לא סמכות, אני לא אבא; מצד שני, רציתי, שיידעו, כי הבית הזה שייך גם לי. בהתחלה הרגשתי כמו רהיט, עד שהתרגלתי להתעלמות שלהם ממני. לבסוף הבנתי, שהם אינם אשמים, שפתאום נכנסתי להם לחיים, ולי עוד יש הערות…".
ליבו חצוי, את ילדיו רואה מעט. ילדיה זרים לו. מה תפקידו? כמה "מותר" לו? למה אין אוהבים אותו? "עמימות תפקידית" כבר הזכרנו קודם לכן – חווייה, הטומנת בחובה פוטנציאל לקשיים, למתחים.
עדי וגל בחזית ראשונה, בטווח הסכנה המיידית. שתיקות, עלבונות, כעסים, ציפיות, עדי מורגלת בדיבור על הכול. עוד ועוד שיחות. ימים עוברים. הם לומדים לחיות עם המציאות. גם הילדים.
ויש דילמות נוספות – סיגנון ההתמודדות השונה, שכל אחד הביא איתו. עדי מורגלת בשיחות. גל מורגל בשתיקות. עדי רוצה גילויי חיבה ורגש רבים יותר, גל, שמעיד על עצמו כי היה רומנטיקן, בא אליה סגור בקונכייתו. ידה מושטת אליו בסבלנות, הוא נפתח לאיטו.
3. מיבנה המשפחה או אישיותם של האנשים בתוכה – מה חזק יותר?
הפולמוס, שבו פתחנו, מתפענח לאיטו. מה מנבא את סיכון הנישואים השניים או את הסיכוי שלהם? האם בכוחנו לנבא? האידיאולוגים, המאמינים במיבנים חברתיים, יטענו לטובת ה"מיבנה" המורכב של המשפחה החורגת כמנבא סיכונים גבוהים יותר. יהיו אחרים, ואני ביניהם, המאמינים בכוחם של האנשים להתערב בתוך מיבנים בעייתיים וליצור חיים, שיש בהם התמודדות יצירתית וחיונית. סיפורם של עדי ושל גל מחזק אותי. הם החלו את נישואיהם השניים בנקודת פתיחה קשה – אי-שיוויון ריגשי לצד בעיות מורכבות של הסתגלות תיפקודית. לכאורה, הנתונים פועלים לרעתם, היותם חברי-קיבוץ מקל עליהם לקום ולפרק את המיסגרת, כאשר הבעיות לוחצות. ובכל-זאת הם ממשיכים, מתמודדים – ומנצחים. הם משקיעים ללא הרף ביצירת חוויות חיוביות – הרבה טבע, טיולים, סרטים, תמיכה הדדית, כאשר כל אחד עסוק בענייני חוץ, משוחחים, משקיעים בפיתרון בעיות.
עדי: "אני יודעת למה אני יכולה לצפות, אני באה עם מוטיווציה רבה. היום, בשלב הזה בחיי, חשוב לי הקשר יותר מהשכלה, יותר מסמלים חיצוניים.
בנישואים הראשונים לא השקעתי מחשבה רבה, הכול היה ברור מאליו. עכשיו אני יודעת, שעלי להשקיע כדי שיהיה טוב, כדי שהחיים יהיו יפים. אני באה מכישלון, מכאב, מאכזבות. אעשה הכול, כדי שהנישואים האלה יצליחו. כן, גם הגיל עושה את שלו. הבשלות שלי עוזרת לי לא להיפגע מכול דבר, להבין, שלא הכול תלוי בי, ולא בכל דבר אני אשמה…", צוחקת, מהרהרת ומסכמת לעצמה: "אני יודעת, שהכול יכול לקרות, אבל אני מאמינה, שהמאמצים, שאני משקיעה, הרגשות החיוביים, שאנו בונים ביחד, הם התשובה לכל הסכנות שבדרך".
גל מאשר, ניכר בו, שהוא שמח בתבונתה לנסח גם לגביו את תמצית סודם המשותף.
מחקרם של פרסטנכרג ושל ספנייר, אכן, מציע הסבר הדש לסוגיית הסיכון היותר גבוה של הנישואים השניים – האנשים. יש בהם, במי שנישא בשנית, מוכנות נפשית רכה יותר לעזוב. הם קורצו מחומר "נייד". החוקרים מודעים לקשיים המובנים, שכה רבות דובר בהם; עם זאת אין הם מאמינים, שעמימות מיבנית גורמת בהכרח לכישלון. למעשה, וכך ראינו, אם אנשים, שנישאו מחדש, הם בעלי כושר הסתגלות ובעלי משאבים פנימייה להתמודדות עם קשיי החיים – הם עשויים להרוויה ולנצח.
החוקרים טוענים נגד אנשי מדעי החברה, הנוטים להתעלם מהתהליך היצירתי של פיתרון בעיות, של התמודדות ושל הסתגלות, אשר בונים את המשאבים הפנימיים לא פחות ואולי יותר מאשר שוחקים אותם. פרסטנברג מציין, כי במהלך סקירת הסיפרות המחקרית על הנישואים השניים מצא בקרב הסוציולוגים של המשפחה התעסקות-ייתר בסיכונים לנישואים. החוקרים לא גילו עניין בדרכים הלא-פורמליות, היצירתיות, שבהן נעזרו האנשים לפיתרון בעיותיהם. הנחת-היסוד של החוקרים התמקדה בתפישה חברתית של האדם יותר מאשר בראייתו כאינדיווידואל. מבקרי גישה זו יאמרו, שאנשים הם היוצרים מיבנים חברתיים והם ההורסים אותם – לא בהכרח סתגלנים וצייתנים שלהם.
הבעיות שהוזכרו לא ייעלמו, עם זאת יש לזכור, ש"המיבנה" החברתי של המשפחה השנייה אינו כה סגור ונוקשה. הוא מלא סתירות, ולכן מאפשר גמישות ומרחב-תימרון. מילת-המפתח החדשה היא דינמיות. זוגות, שנישאים מחדש, אכן, עומדים, בפני דילמות קשות כמו זוגות שנישאים לראשונה. אלה וגם אלה מנסים ברוב עמל לבנות השקפה משותפת על העולם. הכישלון או ההצלחה טמונים בכלים הפנימיים, בהשקעה, בבשלות – לא רק ולא בהכרח בתנאים המובנים. החוקרים מאמינים, כי חשוב לבחון את מכניזם ההסתגלות – מה עובד וכיצד. חקירת המכניזם, שיוצר תוצאות, תתן תקווה לאלה העושים שינוי וזזים לכיוון של בניית עתיד הדש.
4. מגישה "בעייתית" לגישה  "נורמטיווית"
מי היא המשפחה "השנייה", "החורגת", "המורכבת", "המעורבת"? האם נכון לדבר עליה כאילו מדובר בסוג אחד, בקטגוריה אחת, שלתוכה נוצק הכול?
אני מתקוממת. אני לא "סוג!". יש לי עבר, הווה ועתיד ייחודיים. מה שקרה לי, מה שקורה לי היום, מורכב כל-כך, אינטימי כל-כך. המחקרים, האומרים את דבריהם בנחרצות, נראים לי קיצוניים במסקנותיהם. אני מחפשת תשובות צנועות, מהוססות.
מאמרם המקיף של מרילין וקלמן ושל לורנס גנונג(2) עוזר לי, אני מוצאת לאיטי הסברים לשאלות, שצמחו לאיטן תוך כדי ראיונות עם אנשים. אני שמחה לגלות, כי שנות ה-90 מבשרות עידן חדש במחקר על הנישואים השניים ועל המשפחות החורגות.
למה הדבר דומה? זכורה לי תווייה מימי לימודי באוניברסיטה. אז, באותם ימים, שקועה בהכנת עבודה על כושר הלמידה של הלומד המבוגר, פגשתי הררי חומר השוואתי, שבדק את כושר הלמידה של המבוגר לעומת הצעיר בעזרת מחקרי-רוחב. התוצאות האימתניות והמשפילות הצביעו באופן חד-משמעי על נחיתותו האינטלקטואלית של המבוגר בהשוואה לצעיר. הירידה מתחילה בגיל 25-20… לאחר מכן פגשתי, לשמחתי, במחקרי-האורך, ובהם מצאתי גישה חדשנית, שהביאה פריצת-דרך בהבנת האדם הבוגר. מתודולוגיה מחקרית שונה בתכלית. התוצאות היו, כמובן, שונות… ולטובה. נרגעתי.
ולענייננו, מאמרם המאלף של קולמן ושל גנונג מכניס אותנו לסבך המחקרים והגישות השונות, שפיענוחם יציג בפנינו לקחים על מחקרים, על מיגבלותיהם ועל היותם משקפים אותנו כחברה, כתרבות, המוגבלת ומחפשת תשובות.
שנות ה-80 הירבו במחקר על ילדים חורגים. ההנחה הייתה שהימצאות ילדים חורגים במשפחה השנייה היא ה"עוקץ", העושה את כל ההבדל. את המחקרים על ילדים ניתן לחלק לשתי קטגוריות, שכל אחת מהן משקפת אף היא הנחת-יסוד.
הנחת-היסוד של הקטגוריה הראשונה היא שלמשפחה החורגת יש בעיות, ולכן יחפשו החוקרים הבדלים בין ילדים חורגים לבין ילדים "רגילים". הגישה תיקרא Problem oriented – הגישה "הבעייתית". הנחת-היסוד של הקטגוריה השנייה היא שהמשפחה החורגת היא מצב "נורמלי", ולכן ישוו החוקרים את המשפחות החורגות בינן לבין עצמן, כאשר שאלות המחקר מתייחסות לתיפקוד ילדים בקרב סוגים שונים של משפחות חורגות.
ועדיין אין התייחסות ממשית לנישואים השניים כתהליך עצמאי, שקורים בו דברים שונים ומגוונים, שהם פועל-יוצא של האנשים ושל נסיבות חייהם הייחודיות.
להלן יוצגו בכותרותיהן הנחות היסוד של שתי הגישות המחקריות המייצגות, כאמור, שתי תפישות עולם שונות, כמו שתי מראות המשקפות תמונות שונות של מהות הנישואים השניים, מהות המשפחה החורגת.

שמונה הנחות יסוד של הגישה ה"בעייתית"
1. ילדים במשפחות חורגות גדלים עם חסכים.
2. לחץ במשפחה חורגת הינו בלתי נמנע ופוגע בדימוי העצמי של הילדים.
3. ילדים במשפחות חורגות יסבלו יותר ממצוקות רגשיות וגם יפגינו יותר בעיות התנהגותיות.
4. ילדים במשפחות חורגות יירדו בתפקודם הקוגניטיווי.
5. יחסי הורים ילדים – "חורגים" ו"טיבעיים" יהיו רצופים ביותר קונפליקטים.
6. היעדר הורה טיבעי אחד (האב או האם) במשפחה החורגת ישפיע באופן שלילי על פיתוח הזהות של הילד.
7. הורים חורגים חסרים מוטיווציה רגשית כלפי ילדיהם החורגים ולכן הם עלולים לפגוע בהם.
8. היעדר נורמות של תפקודים וגבולות במשפחה החורגת יפגע בתיפקודה.
במחצית השנייה של העשור האחרון קראו חוקרים רבים לנטוש את הגישה הממוקדת בבעיות וליצור גישה הדשה, הרואה בנישואים השניים תופעה נורמטיווית. ואכן, כך גם מכונה הגישה – הגישה הנורמטיווית.
שלוש הנחות היסוד של הגישה הנורמטיווית
1. התהליך המתרחש במשפחה החורגת שונה במהותו ואין להשוותו עם המשפחה הראשונה.
2. יחסי הורים-ילדים – טיבעיים או חורגים הם פועל יוצא של מישתנים רבים. לכן יש לבדוק את איכות היחסים בהתייחס לדינמיקה הייחודית של המשפחה החורגת.
3. הנישואים השניים אינם בהכרח יותר פגיעים מהנישואים הראשונים. יש ללמוד כיצד פועלת הדינמיקה, שיוצרת זוגיות טובה.

ה. לקראת מהפך נוסף במחקר על הנישואים השניים
באביב 1992 התקיים בישראל כנס בינלאומי על המשפחה החורגת, בחסות האגודה לטיפול במשפחה ובאירגונה. נחשפתי אז לים של מידע ושל תיאוריות על מגמות של המשפחה החורגת, על גישות לגביה ועל בעיות שלה, הכול דיברו על נורמליזציה. המספרים היכו בנו. המבט היה לעתיד עם שאיפה להתעדכנות ולהגמשת עמדות. אחד המחסומים, העומדים, בין מחקר עדכני לבין גישה מסורתית הוא התפישה, שמודל המשפחה הגרעינית הוא-הוא המודל. ההשתחררות מאידיאולוגיית המשפחה הגרעינית כדגם "נכון" להשוואה היא קשה, מה גם שלא ברור עדיין מהו המודל החדש שנוצר. ייתכן, שאין מודל אחד, ואנו עומדים בפני גילוי מציאויות מורכבות ובלתי-אחידות. מכל מקום, חשוב לזכור, כי בעתיד נרצה לבדוק מה מתרחש בתוככי המשפחה המורכבת, ננסה לחפש את הכוחות החיוביים העוזרים לסוגיות השונות לשרוד ולצמוח, וניאלץ להזכיר לעצמנו, שישנם דברים חדשים רבים ולא מוכרים במיבנה עצמו.
מישתנים רבים לא הובאו בחשבון במחקרים המסורתיים – הסדרי החזקה של ילדים, מין ההורה החורג, סיבת פירוק הנשואים, הסיבה לנישואים השניים, רמת הקונפליקטים בקרב הסוגים השונים של המשפחות, גיל הנישואים, משך הנישואים ועוד ועוד… כל מישתנה הוא עולם ומלואו. בשיחותי עם זוגות ועם בודדים חזרתי וגיליתי את הסיפורים האישיים הייחודיים, את עולמם הפנימי של "גיבורי" הסיפורים, המביאים אותם לנהוג כפי שהם נוהגים.
ולחפש את החיובי. התפישה הפסיכולוגית-תרבותית, היוצאת מנקודת-מבט של חסך, יוצרת הרגלי בדיקה. ולעיתים פוסחים העין, הלב והמחשבה על העיקר – כיצד מתמודדים אנשים עם מה ש"חכמי" החברה קובעים, כי הוא "מיכשול", "בלתי-אפשרי",  "פגיע"…
אם נחפש את השונות, את הכוחות היצירתיים, נגלה מדוע לעיתים הם עובדים, לעיתים שוקעים…
החיפוש אחר הכוחות החיוביים צריך אף הוא להשתחרר מדיעות קדומות. אם נלך לחפש את מה שמוכר לנו מהמשפחה הגרעינית – חטאנו שוב בדיעות קדומות. מה שטוב "שם", טוב גם "כאן"? האם, לדוגמה, יכולה הלכידות "שלהם" לפעול גם "אצלנו"? מה פונקציונלי לגבינו? למה נצפה? יחסי הורה-ילד, יחסי הורה חורג-ילד. עולמות שונים. יש קירבה, ויש קירבה מסוג אחר. "התפוז" אינו יכול להיות דומה ל"תפוח"…
לגבי רבים מאיתנו, שנולדו לעולם, אשר היו בו משפחות חורגות מועטות, היו המושגים על "בית" ועל "משפחה" זהים.
פתאום למדנו – והלימוד חייב מאמץ ופתיחות – שבקרב המשפחה החורגת ישנם שני עולמות-תוכן פסיכולוגיים:
יש "בית" פיזי, שבו מתגוררים חברי המשפחה, ויש "משפחה", הכוללת גם ילדים והורים, שאינם מתגוררים פיזית בתוך הבית. כיצד בונים מערכת, השולחת זרועות סמויות החוצה, מתפקדת פנימה, כאשר אלה משפיעים על אלה ובונים יחד מירקם עדין, בלתי-נראה ומאוד מורגש? באלו כלים נבדוק את ה"מירקם"?
עם התרחבותה של המגמה החברתית והמישפטית להגיע להסדרים בין הורים שהתגרשו על הורות משותפת (Shared parenthood), אלה שיתבטאו במגורי-הילדים בבתים פיזיים שונים ומתחלפים, אנו צופים בעתיד מורכבות גדולה עוד יותר.
העבר – כמישתנה – לא הובא מספיק בחשבון. בשיחותי עם האנשים, שאותם ראיינתי לספר זה, אני לומדת על מישקלו בעיצוב השקפת-עולמם, בבחירת בן-הזוג ובהחלטות, שהם מחליטים בהמשך. גילם הוא גורם רב-חשיבות בסיגנון ההתמודדות. בשלות נפשית היא גורם מרכזי בכתיבת התסריט… והרי אנו עוסקים בהבנת תסריטים דינמיים.
לאן אנו צועדים?
כאשר נחשפתי לחומר המחקרי, למדתי "שפה זרה", אשר סיפרה לי על חוויות שידעתי – ב"לשון נקייה", מדעית… הכל עטו על ה"מורכבות" המאיימת של מוסד הנישואים השניים כמו צופנים הם בתוכם איזה ליקוי בסיסי המזמין צרות. עם הזמן, ככל שנוספות משפחות שניות לזרם המרכזי של החברה, מסגלים החוקרים לאט-לאט דרך חשיבה, שמתאימה ל"מושא המחקר", דהיינו למשפחה השנייה כגוף, העומד בפני עצמו ומכיל בקירבו סוגים מסוגים שונים.
השבוע קיבלתי שיחת-טלפון מחברה קרובה בארץ זרה. שטחה בפני את מצוקתה. "הקטנה", בת ה-25, קשרה קשר רומנטי עם גבר גרוש, אב לילד בן 5. "למה זה קורה לנו", כואבת חברתי, תוהה, מבררת איתי, "המומחית", עד כמה באמת זה "נורא". "בעלי מסרב לקבל את העובדות", היא ממשיכה לתאר בצער את "המכה שניחתה" על המשפחה. הוא רואה בקשר של בתו עם גבר גרוש, אב לילד, קשר "נכה", המועד לפורענות. תוך שניסיתי לנחמה, יצאה מתוך גופי דמותי הצעירה ב- 16 שנה והביטה בי בעלבון כבד. "כן, כן", אמרתי לה, לי, בצער מהול באירוניה, "גם אותך ראה פעם מישהו כנכה". תווית גדולה, מכוערת, כיסתה את פניה, את פני, ולרגע לא שמעתי את המילים, שזרמו במהירות מהעבר השני של הקו. כהרף-עין גירשתי את המראות וחזרתי לשיח הידידותי, מלב אל לב, בין שתי חברות. שעות לאחר מכן הידהדו המילים, שהזכירו לי, כי אי-הידיעה היא האוייב האורב מעבר לפינה. אי-הידיעה היוצרת פחד ודיעות קדומות.
אנו בדרך ללמוד יותר.
 
 

 
ביבליוגרפיה
1. Furstenberg F.F, & Spainer G.B., The Risk of Dissolution In Remarriage: An Examination of Chelin's Hypothesis of Incomplete Institutionalization, In: Family Relations, 1984, 33, 433-441.
2. Coleman M. & Ganong L.H., Remarriage and Stepfamily Research In The 1980s: Increased Interest In An Old Family Form, In: Journal of Marriage And The Family, 52 (Nov. 1990). 925-940.