מילכוד הכוח / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 9 מאת ד"ר רבקה נרדי, 15.04.2010

אספר לכם שני סיפורים, לכאורה לא קשורים זה בזה. האחד מספר על גבר שנהג לבגוד באשתו ולעתים גם להכותה. סבלה האישה סבל רב והתביישה שכך קורה לה. חשבה שאולי אם תסתיר את בושתה מעיני הבריות ייטב. לאחר שנים של מצוקה ומועקה שרק הלכו וגברו לא יכלה יותר להכיל את סבלה ואזרה עוז בנפשה וספרה לחברתה הטובה את סודה השמור ביותר. אך לא עבר זמן רב וגילה הגבר שסודם התגלה. הלך והודיע לאשתו שבשל כך יעזוב אותה לצמיתות. אשתו התמימה וההמומה הציעה תיקון, רצתה שיחות ייעוץ, התחננה על נפשה שלא יעזבנה – במה פשעה? שאלה מבוהלת. בסך הכול רצתה לפרוק את כאבה בפני חברה. אך הוא בשלו – לא ולא. "אם לא היית מספרת הייתי נשאר. בגלל שספרת אני עוזב". ועזב.
הסיפור השני מספר על עובד מסור המכהן בתפקיד די בכיר במוסד ממשלתי. העובד גילה מעשי שחיתות המתרחשים במחלקה בה הוא עובד. חוש הצדק המפעם בו לא נתן לו מנוח. חשב האיש – 'מה אני עושה עם המידע הרגיש הזה? לספר או לא לספר? למי לספר? ואם אספר האם אפוטר מעבודתי בשל כך? שמעתי שכך נהוג במקומותינו', חשב במרירות. לילות רבים לא עצם עין. חשב וחשב ולבסוף החליט להעביר את המידע הרגיש לעיתונאי שכתיבתו העיתונאית מבוססת על תחקירים סביב מעשי שחיתות. הלך וסיפר. נודע הדבר למעסיקיו, הואשם האיש בחומרה בהדלפת חומרים חסויים ובבגידה באמון.
בשני הסיפורים הללו, למרות שהאחד מתרחש בספירה הפרטית והשני בספירה הציבורית, נראה שהקודים המובילים את בעל/בעלי ההחלטות – להעניש את מי שחשף את העוולות, הוא קוד הכוח. קוד הכוח לא חדש בחברה האנושית, נהפוך הוא, הוא אולי אחד העתיקים, הראשוניים והבסיסיים ביותר בחוויה האנושית. הוא מתורגם למערכת שלימה של אמונות והתנהגויות "היושבות" על תגובותינו האנושיות האוטומאטיות – "לתקוף" או "לברוח" במצבי סכנה. סכנה הוא מושג פתלתל בחברה האנושית המודרנית, שהרי אין מדובר היום בהתקפת חיות טרף ביער עבות אלא באיום פסיכולוגי-קיומי הנחווה מתוך תמונת עולמו של האדם/המוסד/החברה המאוימים. קוד הכוח מצווה עליהם להסיר מהדרך ובמהירות כל אדם וכל דבר המאיים חשיפה של עוול שהוא/הם האחראים על גרימתו. הם חייבים לעשות זאת שכן חשיפת העוול שהם אחראים לו מאיימת על המשך קיומם. השאלה המתבקשת כאן – איך ולמה מתקיים, אולי מאז היות האדם בחברה אנושית אותו היגיון עקום המצדיק, בעיניו של גורם העוול את המשך גרימתו?
השראה לתשובתי קבלתי גם מספרה של קתרין סטוקט, "העזרה" (תורגם מאנגלית על ידי נורית לוינסון), (הוצאת מודן 2009), המספר איך זה להיות עוזרת שחורה במיסיסיפי בשנות הששים הסוערות – ימים של מאבק למען שוויון זכויות, ימים שבהם חייהם של אנשים שחורים היו שווים פחות מחייו של כלב חוצות. האנשים הלבנים הנאורים ביותר לא חשבו שיש פגם בהפרדת הגזעים, כפי שכמה דורות קודם איש ואישה לא הרהרו ולא הטילו ספק בעבדות של השחורים כאורח חיים נורמטיבי. איך? למה? האם עד כדי כך בני אדם עיוורים לעוול? אכן כן, להוציא מעטים שרואים. אך אוי לאותם מעטים אם יעזו לחשוף את מחשבותיהם. כל הסדר החברתי בסכנה. כך היה בין שחורים ולבנים, כך בין נשים וגברים, כך בין כובשים ונכבשים. מי שמעמדו עליון בחברה קובע את הקודים לפיהם חברה שלימה תנהג. אם אדם או חברה נמצאים בעמדת שליטה מספיק זמן הם מאמינים באמונה שלימה שכך "טבעי", כך נכון, זהו סדר הדברים בחברה מתוקנת. וכל השאר מפנימים. וככל שהעוולות יתגברו וככל שהקבוצות המוחלשות בחברה נאנקות יותר תחת עול הקיפוח כך יותר ויותר אנשים בתוכה חשים אוזלת יד, חוסר אונים, השלמה שקטה עם עוול. וככל שקטנה האמונה ביכולת לשנות כך מופנמת יותר ויותר ההשלמה עם עוול. (ראו מחקר מרתק על קבוצת נשים המצדיקות קיפוח המופנה כלפיהן על ידי בני זוגן בספרי "זוגיות בסערה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003). ועם זאת, תמיד יימצאו המעטים והמעטות האמיצים והאמיצות, המורדים בסדר החברתי המושתת על כוח. הם אלו המסמנים את הדרך לחופש ולצדק. ולכן חשוב שנאמין ביכולתנו לשנות, חשוב שנלמד לזהות את קוד הכוח כפי שהוא בא לביטוי ערמומי וחמקמק בשיח היומיומי הכמעט טריוויאלי.
בשורות הבאות אדגים את קוד הכוח כפי שהוא מתקיים באותה דינמיקה פסיכולוגית הן בספירה הפרטית והן בציבורית. בחרתי בשני מצבים אנושיים המייצגים והמייצרים פוטנציאל ליחסי כוח: גבר-אישה וכובש נכבש. דוגמאות אלו שאולות מהרצאה שנשאתי יחד עם שותפי ובן זוגי ד"ר חן נרדי ב25 במאי 2002 באימק"א ירושליים. הנה הן:

תגידי/ו תודה
אשה :אני לא מבינה למה אני צריכה לנסוע בפיאט הקטנה כשאתה נוסע על ההונדה החדשה.
גבר: בשביל  הנסיעות שלך לסופר את צריכה הונדה ? חוץ מזה תראי את החברות שלך. למי מהן יש מכונית ? כל הזמן הן תלויות בבעל שיסיע ויביא אותן. הבעיה שלך זה עיניים גדולות.
נכבש: אנחנו הערבים הישראלים אזרחים ממדרגה שנייה. ההשקעות בחינוך, בתשתיות ובבריאות נמוכות בהרבה מהמגזר היהודי. אנחנו דורשים שוויון.
כובש: איך אתם מעיזים  לדבר על קיפוח. תסתכלו על האחים שלכם  בשטחים. מולם אתם מיליונרים. כפויי טובה שכמותכם.  תראו איזה חופש יש לכם. אסד הרג אלפי אזרחים ישראלים ואף סורי לא צייץ. תראה אצלנו, 13 ערבים ישראלים נהרגים  בהפגנה כי התפרעו וסיכנו את חיי החיילים ומקימים ועדת חקירה.

את/ם מכריחה/כים אותי/נו להעניש אותך/אתכם.
אשה: אני לא מבינה למה החלטת שאנחנו לא נוסעים לכינרת. הרי הבטחנו לילדים. תראה כמה הם עצובים.
גבר: תחשבי על ההתנהגות שלך אתמול בערב, איך דיברת אלי בנוכחות אבא שלי.  ותביני למה אני לא רוצה לנסוע איתך לכינרת.
אשה: אבל מה הילדים אשמים ? תראה כמה הם עצובים.
גבר: (פונה לילדים) תשאלו את אמא למה אנחנו לא נוסעים. בגלל האמא שלכם אנחנו לא נוסעים. תשאלו את אמא והיא תגיד לכם למה, אתם חושבים שאני נהנה מזה ?
נכבש: אתם עושים ענישה קולקטיבית. הכתרים והסגרים והמחסומים זה ענישה קולקטיבית. אתם מכניסים לעוצר ערים שלמות. מונעים מילדים להגיע לבתי הספר, מיולדות להגיע לבתי חולים… בגללכם נשים מפילות את ולדותיהן, וחולים מתים מחוסר טפול.
כובש: תבואו בטענות אל המנהיגים שלכם. בגלל הטיפשות שלהם אתם מנהלים נגדנו מלחמה. ומכריחים אותנו לדכא אתכם. ובכלל, אתם חושבים שזה קל לנו לעשות את כל הדברים הללו. אנחנו נהנים מזה ? יש לכם מושג כמה חיילים סובלים מלעמוד במחסום בשמש הקופחת ולשבת בטנק  שעות ארוכות ?
זאת אלימות זאת ?
האשה: אתה אלים כלפי. אני לא מוכנה לזה יותר.
הגבר: איך את מדברת. אני פעם הרמתי עלייך יד ?
האשה: אולי לא הרמת יד ממש אבל אתה לא נותן לי כסף, לוקח לי את כרטיס האשראי, מחרים לי את המפתחות של האוטו, אתה מאיים עלי בעזיבת הבית,  ואתה גם בגדת בי יותר מפעם אחת. אתמול בלילה כשרבנו ורציתי לצאת מהבית,  חסמת לי את היציאה מהחדר.
הגבר: זאת לא אלימות. אלימות זה מכות ומעולם לא הרמתי עלייך יד. אולי אם הייתי מרים עלייך פעם יד היית יודעת מה זה אלימות. תקראי עיתונים ותביני מה זה גבר אלים. אגרופים, סטירות, זה אלימות. תתביישי לך.
נכבש: אתם עוד תיענשו על פשעי המלחמה שאתם מבצעים בשטחים.
כובש: צה"ל לא מבצע פשעי מלחמה. נקודה.
נכבש: מה זה מניעת סיוע רפואי מאוכלוסייה אזרחית ? מה זה הריגת ילדים בדרך לבית הספר ? מה זה הרס בתים על יושביהם ברפיח ובג'נין ?
כובש: מה זה הרס בתים על יושביהם ברפיח ובג'נין ?זה נקרא פשעי מלחמה ? תסתכלו בטלוויזיה. תראו מה האמריקאים עשו באפגניסטן. הם לא באו עם בולדוזרים. הם מחקו מהאוויר בעזרת הפצצות כפרים שלמים. הם לא סיכנו את החיילים שלהם בקרב מבית לבית כמונו. מה הם עשו לאינידיאנים ? מה הם עשו בויאטנאם ?
גם אני/אנחנו רוצה/ים עצמאות
אשה: אני רוצה לצאת ללימודים. ואצטרך להעדר הרבה בערבים. חשוב לי שתחזור יותר מוקדם מהעבודה כדי שהילדים לא יהיו עם אנשים זרים.
גבר: את גם ככה לא מצליחה לעשות את מה שאת צריכה. עכשיו את גם צריכה לימודים על הראש ? קריירה זה דבר חשוב אבל קודם כל שהילדים יגדלו. עכשיו זה עוד לא הזמן.
נכבש: אנחנו רוצים מדינה.
כובש: זה לא הזמן. אתם עוד לא מוכנים למדינה. אין לכם מסורת דמוקרטית. אתם לא מסוגלים להשתלט על הטרור.  נסכים למדינה כאשר תהיו מוכנים להתנהג כמו מדינה אחראית.
תתני/ו יחס, תקבלי/ו יחס. לא תתני/ו  לא  תקבלי/ו.
אשה: אתה לא עושה שום דבר בבית. אני כבר לא יכולה יותר.
גבר: את חושבת שזו בעיה בשבילי לרחוץ כלים ? לעשות קניות ? אבל כל עוד את פותחת עלי פה, לא אתן לך פרס על זה. קודם כל תדברי יפה ותפסיקי לצרוח. תתני יחס תקבלי יחס.
נכבש: את הטרור יכול להפסיק רק דבר אחד. סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.
כובש: אמרנו כבר כמה פעמים: אנחנו מוכנים  לתת לכם מדינה. אבל קודם תפסיקו את הטרור. תתנהגו כמו בני אדם, תהיו אמינים , תקיימו הסכמים, תשמרו על הדדיות.
ההיגיון שבהפעלת מנגנוני כוח אינו חדש ואף מוכר לרבים. אך בשל הפחד להיפגע רובנו לא משמיעים את הקול המורד בהם. נהפוך הוא. רובנו למדנו "להתרגל" לקוד הכוח כמנגנון חברתי נורמטיבי ולכן איננו מתפלאים עוד לראות שוב ושוב עוולות נעשות מתחת לאפינו. למדנו שזו השפה השולטת בעולם ואם ברצוננו להסתגל עלינו ללמוד אותה ומה שיותר מהר. וכך נולדת לה "שתיקת הכבשים" כדרך מילוט קולקטיבית מלקיחת אחריות על עוול. זה בדיוק כוחו של מנגנון הכוח וגם תפקידו – להרדים את תודעתנו הגבוהה, להפחיד אותנו עד שנשתתק, כן, להשתיק את הקול האחר שבלעדיו אנא אנו באים – קול החמלה, קול האמפתיה לסבלו של הזולת, קולו הזועק של הצדק, קולה של השפיות האנושית.
האם נחזור ונמצא את  קולה של החמלה בתוכנו, האם יהא בנו אומץ הלב והיושרה לזהות אי צדק ולהתקומם נגדו באופן אקטיבי? לו יהי.