פרק 3 מתוך הספר "שיחה זוגית" מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, הוצאת הדים, 2010 – סודות, שקרים ואמת בחיים הזוגיים – חלק א'

לרכישת הספר 
לצפיה בכתבות עיתונאיות על הספר וברשימת הספרים המלאה  

לפרק 3 מתוך הספר "שיחה זוגית" – סודות, שקרים ואמת בחיים הזוגיים – חלק ב' 
לפרק 3 מתוך הספר "שיחה זוגית" – סודות, שקרים ואמת בחיים הזוגיים – חלק ג' 

סיפור המסגרת

שיר אהבה/ דליה רביקוביץ
שני דגים נחפזו,
וירדו למצולות הים
לספר איש לרעותו
מה גדלה אהבתם
שני דגים צללו
ושהו במצולות הים
וככל שהרחיקו הלוך
כך גדלה אהבתם.
ולא עוד עלו אל החוף
אוהבי מצולות הים.
ולא הפה מספר
מה גדלה אהבתם.

***

סודות מילאו את חייה המוגנים. היא אהבה את סודותיה שהיו מאז ומעולם עיר המקלט שהייתה מחליקה אליהם בנחת לפני הירדמהּ, לפני שהחלומות שלטו בה. התרגלה לחיות בעולמות מקבילים. 'כל כך טוב ונכון', הייתה מהרהרת בינה לבין עצמה במתיקות. וכך המשיכה גם בבגרותה. נישאה לאיש טוב, גדול ורחב ומגונן, כמו אבא טוב. ילדה שני ילדים וניהלה קריירה צנועה. אישה נעימת מראה, חביבה על סביבתה. ועולמה המקביל ידוע לה, לה בלבד. סודותיה לבשו ופשטו צורה עם השנים. אם בנעוריה חלמה על הרפתקאות של גבורה בקצה העולם, בשנים האחרונות השתוקקה בחלומותיה לגבר שייקח אותה בסערה, שימלא את נפשה בתשוקה אפלה. עם הזמן העזה יותר ויותר – להפוך חלום הזוי למציאות שמסכנת אותה. לקחה מאהבים. למדה להעמיד פנים של תמימות מול בעלה האוהב אותה עד כלות. למדה לשקר. מוחה התמלא בחומרים מסוכנים עליו, על השיעמום בחיי נישואיה, על רצונה להיות במקומות אחרים, על תשוקותיה שאינן יודעות שבעה. אך החיוך המתוק לא מש משפתותיה. אבל הרעל הלך והתפשט בגופה עד שכמעט איוותה נפשה למות.

בלילות היה קם כאחוז תזזית והולך בלאט לחדר עבודתו, שם המחשב שלו בו טמונים סודותיו. וגולש לכל האתרים האסורים. שמח שאשתו הילדותית לא מגלה עניין ב"אתרים למבוגרים". זה לא בשבילה. בלילות היה חובר לנשים שאיתן אפשר לדבר דיבורים מלוכלכים, היה קובע פגישות וירטואליות לסקס וירטואלי ומפנטז עליהן במשך היום. 'אילו רק ידעה אשתי' היה נחרד מעצם המחשבה. היה נזהר. עד שיום אחד נגלתה ערוותו דווקא על ידי בנו בן החמש-עשרה, במקרה. הלך הילד וגילה לאמו.

רבקה: מחשבות ביני לבין עצמי
"'איך זה באמת שאדם שכל כך רגיש לניואנסים הכי דקיקים בהתנהגות זולתו 'עושה הנחות' לעצמו?' תהתה. למעשה היא ידעה את התשובה שהרי עסקה בכך בחמש עשרה השנים האחרונות בשיעורי הספרות שלה. רק שהיום, בפעם הראשונה, התיישבה לחשוב על עצמה המזויף ומיד נתקפה בסחרחורת וחולשה. מחשבה חדשה ודי אמיצה בשביל אישה כמו דורה שהיותה שקועה כה עמוק בייסורי צמיחתה לא התירו לה עד היום להציץ הצצה הגונה פנימה. חשבה: אנשים מזייפים מנגינות, זה כל ילד יודע. חיוך מזויף ניתן לזיהוי כמעט מיידי. ומה באשר לנפש המסוכסכת בתוך עצמה. איך תדע אל נכון?" 

***

עוד בילדותנו יצרנו לנו עולם מקביל לָעולם המציאותי הקטן שבו אבא ואימא ומבוגרים אחרים שלטו בנו. שם ואז היינו הכי יפים, הכי חכמים, הכי אמיצים והתגברנו על כל הסכנות באבחת חרב אחת או במילה אחת, או אפילו לפעמים במבט מצמית, כזה שראינו בסרטים המצוירים או באחד מסרטי ההרפתקאות. עוד בילדותנו נזקקנו באופן נואש כמעט לעולם המקביל שלנו שינחמנו על מגבלותינו הכל כך ברורות לעין בעולם האמיתי.

עוד בילדותנו למדנו את מלאכת הזיוף וההסתרה של מחשבותינו האמיתיות. למדנו לא לספר לאבא ולאימא שאנחנו מאוד כועסים. למדנו להסתיר מֵהם עלבונות שספגנו מילדים אחרים בבית הספר. למדנו לשקר ביודעין על מקרים חמורים בהרבה של חרמות והתעללויות חברתיות. כן, מחמת הבושה. וגם לא ממש סמכנו עליהם שיֵדעו לחלץ אותנו מצרות מסוג זה.

בנעורינו השתכללה לה מלאכת ההסתרה והזיופים. למדנו להחמיא לחברה גם כשלא התכוונו, למדנו לשקר למורות. למדנו, ועוד איך, לשקר להורינו. למדנו וגם נהנינו יותר ויותר להסתיר ולצפון את מאוויינו האמיתיים, גם המיניים. זו למידה של הישרדות. הצווים החברתיים על "מותר" ואסור" הם לעיתים כל כך מחמירים ובלתי אפשריים לנפש שלנו עד שאין לנו ברירה – אנחנו לומדים לזייף ולהסתיר.

אכן. האם מישהו יכול לחיות ללא עזרת הדמיון? הדמיון שלנו חייב להיות סודי לגמרי אחרת הוא אינו שלנו. הנפש שלנו זקוקה לאותה פינה ברורה של פרטיות מלאה וסודית – כדי לשרוד. כדי לדעת אל נכון את הזהות האישית הניזונה לעיתים מהדמיון יותר מאשר מתפקידים ונכסים חומריים המולבשים על זהותנו השברירית עד שלא נדע מיהו האני האמיתי – "פה" – במציאות, או "שם" – בדמיוננו, בסודותינו.

אך טבענו האנושי הוא כזה שדמיוננו מוזן גם מסודות אפלים, דברים שנרצה לשכוח, אירועים שנרצה להסתיר מחמת הבושה או סכנת הענישה. סודות מֵעבָרנו, סודות מהווה הנוצר עכשיו – התאהבות, השתוקקות, מחשבות רעות, אלימות מוסתרת, בגידות של ממש.

כדי לשמור על הסודות הללו שלא יתגלו חלילה, עלינו לייצר מציאות העוקפת אותם. הפחד פן יתגלו הוא כל כך מאיים (כך אנו מאמינים) שנעשה הכול, הכול! כדי לנצור אותם בתוך הכספת הפרטית שלנו.

טיבם של סודות גדולים הוא הרסני. אדם מתהלך בין כותלי ביתו עטוף ומוסתר ונשמר וזהיר עד שלא יוכל להיות נוכח באמת בתוך חייו הזוגיים. וכאשר מתגלה הסוד הגדול – שוד ושבר לשני בני הזוג.
אך יש, כאמור, גם סודות קטנים בחיינו, אלו השייכים לחלקת אלוהים הקטנה שלנו, הפינה הפרטית שלנו שלא נרצה לחלוק אותה עם איש. סודות קטנים השייכים לממלכת הדמיון שלנו. מחשבות שלא נרצה לחלוק אותן. פנטזיות פרטיות כמו גם רגשות חולפים. גם אלו שייכים לפעמים לאירועי עבר שאנו בוחרים לשמור אותם לעצמנו.

כל אדם זקוק לפינה קטנה ופרטית לשם לא יכניס איש או אישה – כדי להזכיר לעצמו מיהו. אדם עם חלומות ומחשבות שאולי לא יממשם לעולם אך זקוק הוא "למשש" אותם בתוך עצמו – כך ישמור על ייחודיותו, על עצמיותו. אני מאמינה שאנשים הנותנים לגיטימציה לעצמם להחזיק בפינה פרטית מעין זו חשים טוב יותר עם עצמם. יש להם המקום הקטן שלהם שאליו יוכלו לברוח בשעת מצוקה.
סודות, אם כן, נמצאים על רצף בין שקרים "לבנים" ושמירה על פרטיותנו לבין צביעות, זיוף, שקרים גדולים, הסתרות ובגידות.

כולנו זקוקים למנת צביעות יומיומית (כלומר הרבה שקרים לבנים) כדי לשרוד בחברה. אוי לנו אם כל רגע ורגע נאמר בדיוק את אשר על לבנו. אנחנו זקוקים לזה גם בזוגיות. אם בני זוג (ויש כאלו) היו אומרים בכל רגע נתון את אשר על לבם חיי הנישואים היו מתפרקים עוד לפני שהחלו. לרוב האנשים יש תחושות אמביוולנטיות ביחס לקשר הזוגי. לפעמים רוצים מאוד ומרגישים הכי נפלא ולפעמים ממש הפוך. ובין לבין יש תחושות עמומות לא ברורות של "לא יודעים". רוצים להיות במקום אחר, אבל לא ממש. לא יודעים. שיתוף אינטנסיבי של תחושות פרטיות אלו עם בני זוגנו עלול להוביל לאבדון. עם זאת אי שיתוף מוחלט הוא אסון אמיתי. הוא מביא את הדבר הנורא ביותר שיכול להתרחש בין שניים – ניכור.

מה נעשה, אם כן, עם סודותינו? אם נחלוק הכול וכל הזמן עם בן או בת זוגנו, בשאיפה תמימה להיות איתו, איתה, בסימביוזה מלאה – אחדות המנצחת את פחד המוות, לכאורה – נאבד עצמנו בתוכו, בתוכה. כך אירע לנעמה שחלקה הכול עם בן זוגה, אביר נעוריה. בוקר אחד גילתה את בגידתו המתמשכת. והוא, שסודותיו שמורים היטב בכספת, עזב מבלי שתדע למה.

ומה יקרה לנו אם ננצור הכול בתוכנו ונשמור בחירוף נפש על נפרדותנו? הבדידות והניכור מחכים לנו בפתח. כך התנהלו חייה של דורה, גיבורת ספרי "זר יקר שלי"  שחיה בעולם מקביל, דמיוני, הזוי, וחלקה את סודותיה ותשוקותיה עם זר דמיוני שהתכתבה איתו ובשמו השיבה לעצמה…

כמו בכל מצב אנושי אנחנו נזקקים למה גדושה של אינטליגנציה רגשית. אם נסתיר יותר מידי, או אם נבחר איש או אישה אחרים לחלוק איתם את סודותינו, פחדינו, מאוויינו, ונשאיר את בן/בת זוגנו מאחור – הזוגיות שלנו בסכנה. עם זאת, אף על פי שיש הרבה יופי ושחרור בשיתוף ברגשות, גם רגשות שליליים ומפחידים, יש גם קווים אדומים. עד כמה נרחיק לכת בגילוי עצמי? אין צורך לומר בבוטות ו"ביושר" לבן או לבת זוג מה אנחנו חושבים על המראה שלו או המשקל שלו או על ביצועיו המיניים ועוד כיוצא באלה נקודות תורפה. אך יש צורך באמירת אמת כאשר חשים רגשות קשים שנובעים מיחס רע.

 חשוב לשתף בתחושות של בדידות, אכזבות, פחדים, התלבטויות קיומיות ועוד. זה שיתוף מקרב. גם לשיתוף המקרב הזה גבולות דקים, כמעט נסתרים מהעין. הכמיהה לאינטימיות מבלבלת אותנו לפעמים. למענה נוותר (לא ביודעין) על המינון הנחוץ כל כך לשמירה על המרחב האירוטי ביחסינו הזוגיים (בלשונה של אסתר פרל, מחברת הספר "אינטליגנציה אירוטית" ). כן, אותו מרחב אירוטי מתעתע הניזון ממסתורין, מחידתיות, מאי וודאות – תחושות המאיימות על הביטחון והאינטימיות. הפינה הפרטית, חלקת אלוהים הקטנה שבנפשנו, לשָׁם לא נזמין איש, אף לא את בן או בת זוגנו, נחוצים לנו לא רק למען שמירה על זהותנו האינדיבידואלית אלא, כמה מפתיע, למען שמירה על אש הזוגיות.

לרכישת הספר 
לצפיה בכתבות עיתונאיות וקטעים מהספר 

לפרק 3 מתוך הספר "שיחה זוגית" – סודות, שקרים ואמת בחיים הזוגיים – חלק ב' 
לפרק 3 מתוך הספר "שיחה זוגית" – סודות, שקרים ואמת בחיים הזוגיים – חלק ג'