שלושה ימים ושלושה לילות לא דיברו זה עם זה. הם שלחו זה בזה מבטים קרים והמשיכו בענייניהם כמו אין אחר נוכח בחייהם עוד. לבה היה קר ומר. לחץ דמו עלה, הוא היה בטוח בזאת. בלילה חלם שהוא מת, כלומר לא ממש מת אבל מרגיש מת ורוצה לקום אך אינו יכול. נבהל ופחד. בלילה חלמה שהוא עזב. הייתה בטוחה בכך. שלחה את ידה למשש את מקומו במיטתם המשותפת ולא מצאה. נתפסה לפאניקה. חלמה או לא, קמה בבהלה ויצאה לחפשו. ראתה אותו יושב מכונס במטבח לועס שאריות מהצהריים.
הוקל לה.
ניגשה, הניחה ידה על כתפו. בעדינות רבה עשתה זאת. חשה רעידה קלה, אך הוא עדיין לא זז. כמשותק ישב ובדממת הלילה יכלה לשמוע את דפיקות לבו המהירות ואת נשימותיו הלא סדירות.
היא חיבקה אותו.
כך עמדה. כך ישב. הלילה הלך ונמהל באור ראשון של שחר. לבסוף קמו וצעדו כשני הלומי קרב למיטתם. הם שכבו מחובקים והחזיקו ידיים כילדים האוחזים ביד אמם לאחר שאבדו ונמצאו.
רבקה: לא נפסיק לריב… לעולמים
"תפסיקו לריב!" נזפו בנו המבוגרים. "אתם כבר ילדים גדולים!" ננזפנו והמשכנו. גדלנו, בגרנו – והמשכנו. וגם למדנו מהם, מהמבוגרים שנזפו בנו, איך לריב "כמו שצריך"… וגם למדנו את כוחה הממכר של מריבה טובה שמעניקה, ולו להרף עין, אשליה של כוח. שיכרון נפלא. וידענו לסגוד לכוחו העוצמתי של הצדק שכמובן נמצא תמיד באמתחתנו. ברוחו של הזעם הקדוש ליבינו את האש הנפלאה של הכעס על האחר שתאיר את דרכנו… לגיהינום?..
שימו לב לרשימת לפידי האש האוצרים בקרבם את ליבת צדקתנו:
Ø אני כועסת עליך כשאתה מדבר אליי מגבוה, בהתנשאות ובתוקפנות.
Ø אני כועס עלייך כשאני לא יכול לגמור משפט בלי שאת נכנסת לי לדברים.
Ø אני כועסת עליך על זה כשאתה דורש ממני דו"ח על מה הוצאתי כסף.
Ø אני כועס עלייך כשאת מבזבזת כסף על שטויות.
Ø אני כועסת על הביקורת שלך על המשקל שלי, על המראה שלי, על הלבוש שלי וגם על זה שאתה מסתכל על נשים אחרות.
Ø אני כועס עלייך כשאת כל הזמן רוצה שאשתנה ולא מקבלת אותי כפי שאני.
Ø אני כועסת עליך כשאתה בקושי מדבר איתי ולא מספר לי בכלל מה עובר עליך.
Ø אני כועס עלייך כשאת בקושי בבית ועסוקה כל הזמן בקריירה שלך.
Ø אני כועסת עליך כשאתה לא מפרגן לקריירה שלי ומעניין אותך רק שאהיה המשרתת שלך בבית.
Ø אני כועס עלייך כשאת מסיתה את הילדים נגדי.
Ø אני כועסת עליך כשאינך מתייחס לבקשות הילדים.
Ø אני כועס עלייך כשאת מפריזה בניקיון בבית.
Ø אני כועסת עליך כשאתה מתחמק משותפות בעבודות הבית ומפרש את הבקשות שלי כהשתלטות עליך.
Ø אני כועס עלייך שאת לא נותנת לי חום ואהבה ורק מטילה עליי עבודות בבית.
Ø אני כועסת שאתה עונה על כל בקשה ב"לא עכשיו" ו"אני עסוק".
Ø אני כועס עלייך שאת מתחמקת מסקס ומאשימה אותי שאני לא יודע לחזר.
Ø אני כועסת עליך כשאתה לוחץ עליי לעשות איתך סקס למרות שאינך נוהג בי בכבוד.
Ø אני כועסת עליך כשכל הזמן אתה עסוק בעבודתך וכל האחריות לטפל בחופשות, בתרבות, בהצגות, בסרטים, מוטלת עליי.
Ø אני כועס עלייך כשאת כועסת עליי כל הזמן.
Ø אני כועסת עליך כשאתה כועס על זה שאני כועסת ורוצה שאהיה כל הזמן רכה איתך.
רשימה "רעה לתפארת" כפי שאוהבים לומר. כך במבט ראשון. אך אם נגייס לטובתנו את הלב החומל, כלומר את "הסונר הדולפיני" (הרואה מבעד) נגלה כי הוא והיא כועסים על ציפיות שנכזבו. ("חלמתי… חלמנו…"). בתחתיתו של הכעס האימתני שוכן הכאב, כאבם של ילדים שלא בגרו להבין את מגבלותיהם שלהם כמו גם של בני זוגם. הם לא למדו להבין זאת כפי שלא למדו לנהל באופן מושכל את הקונפליקטים שלהם. שהרי הלימוד כמוהו כהודאת ויתור והשלמה. חלילה לנו. כל עוד נכעס ימשיך ניצוץ התקווה לבעור בתוכנו. כך אנחנו. ולכן לא למדנו. אבל ברוב המקרים לא היה ממי. ואז, אם אכן לא למדנו לנהל דיאלוג מלווה במשא ומתן על קונפליקטים רגשיים או אחרים, נמצאה לנו המריבה כמוצא נהדר, כ"מציאה" נפלאה לטיפול בענייננו. לרובנו לא נמצא מודל הורי ראוי שינחה אותנו איך לנהל את הניגודים בינינו לבין העולם. רובנו לא ראה ולא חווה זוגיות הורית שאופיינה בדיאלוג וביחסי שיתוף וכבוד הדדיים. לימים כשכבר למדנו והבנו והשתדלנו וניסינו, נוכחנו פעם אחר פעם איך ברגעי לחץ אנחנו טסים אחורה בזמן ונוהגים כאוטומטים על פי דפוסי העבר.
לסיים מריבה? לא ממש ראינו את הורינו עושים זאת באופן מושכל. ראינו גם ראינו שתיקות ארוכות, מלמולים פרטיים, הסתגרות, ענישה הדדית וגם אדישות וניכור. וגם כניעה למציאות וחזרה איטית לשגרת החיים
כשאני בעין הסערה, כלומר שונאת אותךָ עד כלות, בטוחה שהכי טוב לי לחיות בלעדיך, אני רוצה לעוף מכאן מהר – אם מישהו היה מציע לי לסיים את המריבה כאן ועכשיו, כלומר "לרדת מהעץ הגבוה שטיפסתי עליו" – הייתי, קרוב לוודאי, מסלקת אותו מדרכי. שהרי אני יודעת לאן אני רצה להגיע. אני שועטת, אני כובשת, אני צודקת, אני עם שני אגרופים קמוצים בנוקשות – "לא רואה ממטר". ככה אני. אבל לא תמיד. לפעמים הכאב מכריע אותי. כמו סרדין קטן אני מתכווצת בתוכי וכמעט נעלמת לי, כך אני חשה. אני מתאיידת, נאלמת. אני בכלל לא פה. אוזניי לא שומעות, שפתיי לא נעות, גופי קופא. אני חירשת אילמת עיוורת. אולי כלל לא נולדתי. זו בכלל לא אני.
מריבה כמו מלחמה; כאשר היא בעיצומה היא דומה למחלה קשה. חום גבוה, הזיות, תחושת חולשה נוראה ופתאום כוח גדול. מריבה היא התרחשות לא רציונאלית, למרות שבעת התרחשותה היא נדמית לנו כאירוע הגיוני ונחוץ ביותר לחיינו. מריבה יכולה להימשך דקות אך גם ימים, שבועות, שנים. ככל שתאריך ימים כך, כמו מחלה כרונית תדבק לעורנו, לנשמתנו, תהפוך להיות אנחנו. סכנה של ממש. ולכן עלינו לסלקה במהירות משטחנו. לנקות אחריה ולחטא את סימניה כדי שהרעל לא ידבק בנו שוב ושוב. אבל איך, לכל הרוחות, עושים זאת? איך חוזרים לעשתונותינו אחרי שכמעט יצאנו מדעתנו?
זהו האתגר הגדול של פרק זה בספרנו – לזהות את הנוסחה שממוססת את הגוש הזה היושב בגרוננו, שמנטרלת את כוחו הפעיל של הרעל, שמחזירה את כוח הראייה לראות את בן או בת זוגנו כאנושי כמונו, שמשיב לנו את כוח ההקשבה ובעיקר את תפקודי הלב שיודע לחמול.
חן: לפעמים אני ממציא מריבות…
ואז מתגעגע…
יקרה שלי, נבהלתי מגודל האתגר שהצבת לנו: "לזהות את הנוסחה שממוססת את הגוש הזה היושב בגרוננו". אני בטוח שלא התכוונת ל"נוסחה" במובן הפשטני של המילה. בכל אופן עצם המילה "נוסחה" מרמזת אולי על חזון של התפייסות אינסטנט. פרי מעשה יחיד שבו בני זוג מתפייסים בקלות, לוקחים כמוסה "המנטרלת את כוחו הפעיל של הרעל". מי כמוךְ יודעת עד כמה את ואני שבויים לעיתים בחשיבה לא רציונלית ומצליחים להתמודד בדי עמל עם השטויות שהמוח שלנו מייצר, ולעיתים לא מצליחים בכלל. הנה דוגמא אחת מהזמן האחרון:
בדרך הביתה לאחר שחזרנו מסדנה קשה שהנחינו יחד, עצרנו במסעדה לצד הדרך. רציתי לנתח מה קרה בסדנה, לתת לך משוב על פועלך בסדנה ולקבל ממך משוב על פועלי וכל זאת על מנת לשפר ולהשתפר. אבל פחדתי לפגוע או להיפגע. זכרתי שבמשך שנים זו הייתה המריבה הקבועה והחריפה ביותר בינינו. המריבה בהא הידיעה. איכשהו, תמיד המשוב שלי אלייך גרם לך לחוש שאני מבקר אותך ומאשים אותך. זכרתי את המשקעים, את השריטות ואת הצלקות שהמריבות הללו הותירו בנו. זכרתי שכמעט פירקנו את השותפות המקצועית בינינו ואולי אף את נישואינו. אז, כדי לא להתקרב לאזור המסוכן הזה רבתי איתך על משהו אחר. שלפתי מהבוידעם מריבה בטוחה יותר. תקפתי אותך על חוסר הרגישות שלך כלפיי מלפני יומיים, ואת טענת שזה מפני שפגעתי בך לפני שבוע, הלכנו לאחור והגענו עד לטקס החתונה, רבנו והחלפנו האשמות כמו סוחרים בשוק. שתקנו ואז פתאום אמרת במתינות: "אף אחד מאיתנו לא יכול לקבל מרעהו את כל מה שהוא רוצה. בוא נסתפק במה שיש".
הסכמתי עם משפט זה, אך לא רציתי להירגע. לא רציתי שתצאי בזול. רציתי למצות את כעסי ולהמשיך לריב. כל מה שרציתי היה לברוח מהנושא שהטריד אותי בסדנה ולשחרר מתח באמצעות מריבה "בריאה", ואז פתאום את תוקעת משפט חכם כזה. הרגשתי אידיוט. "אפשר לאכול מהתפוחי אדמה שלך?" שאלתי ואת הסכמת. מילאתי את עצמי בתפוח האדמה המטוגן והמשמין רק כדי להתפרק וכעסתי על עצמי. לא רציתי להתפייס. שילמנו ויצאנו לדרך שותקים וזועפים. היה לי טוב בזעפי. לא רציתי שהמריבה תתפוגג והחלטתי לשפוך עליה עוד חומר בעירה. אני יודע שאת אוהבת מוסיקה ושונאת תכניות אקטואליה אז הדלקתי את הרדיו. חדשות. לא הגבת על ההתגרות שלי וקראת עיתון. התעצבנתי על כך שאני נוהג ומוביל אותך ואת נחה לך. אני מתאמץ ואת קוראת עיתון. הרגשתי פראייר. מנוצל. בסוף נמאסו עליי החדשות והחלפתי לדיסק עם שירים ישראלים שאני אוהב. הקול של אריק איינשטיין והשירים הרומנטיים המסו לאט לאט את קרחוני הכעס שלי. כבר התגעגעתי אלייך אבל גאוותי לא הרשתה לי להתפייס. בצומת יוקנעם, שלחת את אצבעך ונגעת לי בברך. כל כך שמחתי. לקחתי את אצבעך ועטפתי את כף ידך בשלי. פתאום דבר לא היה חשוב יותר. רק רציתי את המגע שלך. ששוב נהיה חברים. ביחד.
כמה דקות או שעות לאחר שאנחנו רבים, אני מתגעגע אלייך. רוצה לסיים את המלחמה שבינינו. אני אוהב את תהליך ההתפייסות – ה"שולם" – בינינו. הוא מלווה במתח, בתקווה, בחשש: האם גם לך נשבר לריב איתי? האם תקבלי בשמחה את הנגיעה שלי? האם תראי ביוזמת ההתפייסות שלי הודאה באשמתי? מעין כתב כניעה? האם תנצלי את ההזדמנות ותסגרי איתי חשבון? האם נצליח להתפייס או ששריפת הקוצים השטותית הזאת שאני בקושי זוכר מה הצית אותה, תתפשט ותכלה את הבוסתנים היפהפיים של זוגיותנו? ואז הנגיעה שלי בך או שלך בי, נגיעה שמפרקת את הקרחון שלי לרסיסים קטנים שנמסים בקרני השמש שלך והופכים לנחל קטן שמפכה אלייך בחיוך, בקול תינוקי ומפונק, בהחזקת ידיים, ובצביטות קטנות החופרות בפנים כף ידך.
ועכשיו אחרי שהשלמנו, האם אדבר איתך על מה שהיה קשה בסדנה שהנחינו ביחד? אני לא בטוח. אולי זה כבר לא כל כך חשוב. האומנם לא כל כך חשוב? או שמא אני מתחמק מלדבר על מה שקשה לי לדבר עליו, על מה שמפחיד אותי?
נזכרתי במשפט החכם שלך: "אנחנו לא יכולים לקבל את כל מה שאנחנו רוצים", וחשבתי שאולי באמת הגיע הזמן לאחר 34 שנות נישואין, שאשלים עם כך שלא כל ציפיותיי ממך יתממשו, וכמובן גם ההפך, ולחיות עם כך בשלום? אני פוחד מההשלמה הזאת. אני פוחד מהמדרון החלקלק, מהפיתוי לשקר שקרים קטנים. הפיתוי לטאטא מתחת לשטיח את סימני השאלה המציקים, לריב את המריבות הלא נכונות, להמציא מריבות קטנות כדי לא לריב את הגדולות וכך לשמור על שקט מדומה? האם שביל השקרים הללו אינו מוביל בסופו של דבר להתרחקות ולניכור?
התפייסות בשבילי היא כמו יקיצה מחלום רע. כמו לחזור הביתה מארץ קרה. אני מפשיר. מתחמם. נרגע. שמתי לב שרגעי ההתפייסות עצמם הם אלו שבהם אני הכי נמשך אלייך פיזית. עוד סימן היכר של התפייסות מאהבה: אני מרגיש יצירתי ומלא מרץ. מסוגל לשוחח על הנושאים הכי קשים בינינו במתינות, בהקשבה. מסוגל לעבוד שעות ולהפיק מעצמי פתרונות ורעיונות חדשים שלא חשבתי עליהם.
האם אני באמת רוצה שישרור שלום מוחלט בינינו? האם אני באמת רוצה לסלק את כל המריבות מחיינו?
גם אם זה היה אפשרי – וזה אינו אפשרי – לא הייתי רוצה בכך. פנטזיית ה"זוגיות נטולת המריבות" לא ממש מושכת אותי.
אני מת מהשעמום של השלום הזוגי המתמשך. מה שמסוכן בשבילי בשלום הזה הוא, שאני נעשה נחל עצלן. המים זורמים בתוכי לאט לאט והזרם לא מצליח לסחוף את הבוץ והפסולת שמצטברים בינינו, כך שברגע מסוים אני עולה על גדותיי, מוצף ומציף. מתעכב על כל שטות, מתווכח ונאבק בך. אני נעשה מגעיל ואת מחזירה לי ואנחנו רבים שוב.
איך משפיע עלייך שלום מתמשך ונטול מריבות? האם את יכולה לתאר לעצמך את נישואינו מתנהלים על מי מנוחות נטולי מריבות? מה היו חיינו הזוגיים אלמלא מתיקות חוויית ההתפייסות? אלמלא ההתנחמות זה בזרועות זה? בלעדי תחושת ההרפיה והשלווה כשאנו חבוקים כמו שני תינוקות שבעים לאחר שטרפנו זה את זה מתשוקה? אני מודה שלפעמים, כשסאת המריבות מלאה ואף גולשת על גדותיה, אני חולם עליו, על אותו שלום נצחי. אבל לא, אינני מייחל לו. המריבה והשלום הינם שני פנים של מטבע הנישואין. יש לי חלום, אני רוצה שיהיו לנו פחות מריבות אדומות ויותר מריבות ירוקות. באדום: עצור! כי אם תמשיך אתה עלול להרוס ולהיהרס. בירוק סע: ריב אבל בזהירות! מריבות אדומות היו לנו לא מעט. מריבות שבהן טחנתי עד דק את כבודך ואת טחנת את שלי. שנינו זוכרים אותן אחת לאחת. שנינו מתקשים לסלוח על האשמות השווא, הביקורת הקטלנית, הגידופים, הצעקות, האיומים שהשמענו ובעיקר על הזדון. הרצון לפגוע ולהרוס זה את זה. הן לא הצמיחו בגננו עצי פרי. רק עשבים שוטים וקוצים. אשמח אם ניפטר מהאדומות הללו. לעומתן, אני חייב תודה למריבות הירוקות שלנו. הן הצמיחו אותנו. הן הולידו בתוכי מחשבות ורגשות שלא ידעתי לבטא בשפת השלום הנינוחה. הכעס נתן לך ולי רישיון להתקומם על עוול שגרמנו זה לזה, לבקש זה מזה בקשות שלא העזנו לבקש, להציב גבולות זה לזה, ולשים על השולחן בעיות ששנינו התחמקנו מלהתייחס אליהן.
היו אלה סערות שנשאו אלינו ענני גשם ששטף את האבק מעל שקרים קטנים, הסכמות לכאורה, והסכמים שפג תוקפם. בירוקות לא היו השפלות, לא זדון. שנינו זעקנו בנהמת לב את מה שרצינו לומר בשפת השלום ולא ידענו איך…
רבקה: זו תמיד אותה מריבה