קלינט קינקייד, האביר האחרון ממדיסון מאת ד"ר רבקה נרדי בתוך: "איתך בגובה העיניים", מאת רבקה נרדי, מודן, 1996, עמ' 114

קלינט קינקייד, האביר האחרון ממדיסון

מאת ד"ר רבקה נרדי

בתוך: "איתך בגובה העיניים", מאת רבקה נרדי, מודן, 1996, עמ' 114

בחצר ביתה ערסל קשור לשני עצים. אהבה להתערסל לקראת ערב ולחלום את חלומותיה. ערב אחד ניגשה כדרכה לערסל שלה, והבחינה בשתי דמויות – גבר ואישה מתנועעים חבוקים. מבט חטוף גילה לה את פניהם של פרנצ'סקה ושל קינקייד , ההם ממדיסון, ששיגעו את העולם באהבתם האלוהית. רצה לקראתם כאחוזת דיבוק ומצאה את שתי בובותיה של בתה. שקעה בהזייתה המתוקה: הרי היא פרנצ'סקה, זאת ידעה מההתחלה. אילו ידע, היה בוודאי משנה את מסלולו ומחפש איזה גשר על יד ביתה … נכון, בשכונה שלה אין שום גשר, אז, אולי, היה בוחר לצלם כמה בתים ישנים מפעם… למחרת חזרה התמונה, וגם ביום שאחריו . ואחר כך ציפתה לה כעובדה מוגמרת . עם הזמן הייתה נועזת יותר בציור הזייתה. ראתה עצמה

כפרנצ'סקה, חבוקה בזרועותיו האגדיות של קינקייד כמוה הייתה מתעשתת, לכאורה, וחוזרת במהירות למלא חובותיה בבית. ואיש לא ידע, ואיש לא הבחין בחילופי מצבי רוחה. ערב אחד, ערב סתווי, יצאה כדרכה וראתה את הערסל מתנועע ריק. חיפשה בייאוש אחר אהוביה, וכל ששמעה הייתה איוושת הרוח ונביחה קצרת רוח של כלבו של השכן. וכך היה מאז. הם לא חזרו עד. לא הבינה, הרי לא הזיק לאף אחד לחלום קצת. היא חייבת להשיב לעצמה את ההזייה, שנתנה פשר חדש לחייה. אבל איך? מכתב תכתוב לו , ממילא רצתה לומר לו מזמן כמה דברים, ולא העזה.

"קינקייד" או "קלינט" והתבלבלה , שהרי קלינט היה בן דמותו בסרט- והיו לדמות אחת. אהבה את שניהם.

   "קינקייד, הכל כאן ציני וקשוח, ואתה, כמו אור אחרון של גבריות נאצלה, הופעת בחיי , בחיינו, והראית לנו את הדרך חזרה לעצמנו הרומנטי.

אבל מאז שבאת, אני לא יכולה לחזור לחיים הנורמליים שלי . הם נראים עלובים ואפורים, בדיוק כמו של פרנצ'סקה. בכלל, אף פעם לא הבנתי למה הלכת, למה היא נתנה לך ללכת. איזו החמצה! אני לא יכולה להעלות בדעתי איזשהו גבר , שאני מכירה, שהיה מוותר ככה על חיים שלמים, רק משום שאהובתו ביקשה ממנו. אתה באמת אביר מעולם אחר. אבל ככל שאני מעריצה אותך, הצלחת בכל זאת להרגיז אותי כהוגן . למה וויתרת!!!? מה חשבת, שמישהו יתן לך פרס על אבירותך?  רגע , רגע, אני בכלל לא בטוחה כל כך, שהיה זה בפועל מעשה אבירי כל כך, כמו שכל העולם משוכנע . בסך הכל היה זה די נוח לאהוב אישה ארבעה ימים ולהשאיר אותה עם זכרונות אלוהיים, כדי שלעולם לא תוכל עוד להסתכל בעיני בעלה ולנסות, ולו רק קצת, לומר לו: "אני אוהבת אותך" .

לקחת ממנה הכול. כן אני יודעת, היא שיתפה איתך פעולה, כמו שגם אני הייתי, וודאי כל החברות שלי . ראית מה קורה בעולם מאז שהופעתם? אנשים עולים לרגל לראות את המטבח, שבו ישבתם ועשיתם עיניים, לפני שפרצה מנשמתכם האהבה הזו, שהשאירה את כולנו ירוקים מקנאה אבל אם נחזור לעניין שבאמת מטריד אותי- האבירות הזאת , לכאורה, לאהוב להרף עין ולהשאיר שובל ארוך של זיכרון ושל געגועים, שלא ניגמרים עד יום המוות, ובסופו של דבר, כל אחד מכם חי לו את חייו בבדידות איומה.

ומה איתך? הלוואי והיית יכול לענות לי. זה היה פחד או מה ? זה לא שאני חושבת שאתה אביר אמיתי, אולי האחרון שהופיע בדור שלנו, אלא מה, יש לי כמה ספקות בעניין המניעים שלך, הספקות הללו התעוררו להם אחרי שהלכת גם ממני בהתחלה התמכרתי גם אני – כמו כולן, ראית. היית יושבת ומתערסלת לי בזרועותיך הדמיוניות , ערב ערב, היה לך נעים איתי,  אני בטוחה. אבל אז אפילו ההזייה שלי הייתה יותר מדי בשבילך, ונעלמת, כמו שאתה רגיל. כן, אני יודעת, אני לא לגמרי הוגנת איתך, הרי אתה דווקא רצית להישאר, והיא, הטמבלית הזאת, אמרה לך ללכת, כי הייתה לה אחריות, האחריות המחורבנת הזו לילדים ולבעל. אז מה אם היא אמרה לך ללכת, היית חייב לשמוע בקולה? דווקא הפעם? כאילו שאתה רגיל לשמוע בקול אישה…

אז מה? למה באמת הלכת? קינקייד, קלינט, בשבילי אתם אחד ומיוחד – גבר חלומותי –  גבר עם עיניים חודרות, עם מוח אינטליגנטי, עם שרירים מוצקים ועם קמטים של מסעות בעולם. אבל הייתי רוצה גם סימנים של גבר שנישאר. כל הסמלים של גבר חלומות, שהולך, מעייפים אותי, אולי כי אני כבר לא כל כך צעירה, ומה נישאר מהחיים האלו? והלכת. והפעם כי היא ביקשה ממך . היה בזה חידוש מסויים, אני מודה, סוג של אבירות שנגעה לליבי והותירה אותי עם זרועות מושטות ועם צוואר דרוך ועם נשימה עצורה ועם לב דופק בפראות לקראת… אז למה הלכת? יתכן, שלו יכולת להיות פה, על-ידי, היית מפנה אותי אליה: "תשאלי אותה", היית צועק לי בזעם, "תשאלי אותה למה התעקשה שאלך, אני היית מוכן לכול כדי להישאר". באמת? קלינט קינקייד מתוק שלי, לכול? גם לוותר על המחוזות שלך ועל הקריירה שלך להיות לגבר אחר, גבר שלא נודד בדרכים ובא הביתה בזמן ומטפל בילדים של גבר אחר ועסוק בקטנות, כמו תשלומי חשבונות משעממים, ולהיות בסדר עם השכנים וללכת ביום א' לכנסייה ולחייך במכולת וכל שאר הדברים הקטנים, שהורסים לכולנו את הפנטזיות ומשאירים אותנו עם החיים האמיתיים?!

ונניח, שהייתי שואלת אותה- אני הרי יודעת את התשובה: האחריות וכל השאר, שזה נשמע בנאלי להפליא, אבל ברגע ההכרעה הסופי זה מה שיש לנו לומר. ואולי, יש עוד משהו, שמי שהמציא את הסיפור עליכם כלל לא חשב על כך: אולי פרנצ'סקה שלנו הייתה אישה הרבה יותר מעשית ופקחית ממה שזה ניכר לעין. היא ידעה בחושיה הנסתרים, חושים, שאנו, הנשים, מתאמנות איתם שנים רבות, היא ידעה, שאם תלך איתך, הכול ייהרס לכם. כן, היא ידעה. בדיוק כמו ששייקספיר ידע, שהוא חייב להרוג את רומיאו ויוליה שלו, כדי שאנחנו נישאר עם הסיפור. עם הגעגועים לנצח נצחים. כי מה יש לו, לאדם, עלי אדמות, לכל הרוחות, אם לא כמה געגועים לאותו משהו מופלא, שאפשר לראות אותו רק מרחוק, מרחוק, ואף פעם לא לגעת באמת?! ולנו, היהודים, המיתוסים שלנו. אצלנו זה משה רבנו, שראה את הארץ מרחוק ואף פעם לא בא אליה. אולי זה כל העניין- לראות מרחוק ולא לגעת?

ופרנצ'סקה ויתרה, בשבילך, בשביל עצמה, בשביל כולנו. והתפקיד שלך כאביר, שמופיע בחלומותיהן של נשים פתיות כמוני, בערבי סתיו, יכול להמשיך. נוע לך בין חדרי השינה של הפרנצ'סקות הממתינות לך, שתול בהן כמיהות- וזוז הלאה, כך האבירים מאז ומתמיד.

והגברים שלנו, מה עם הגברים שלנו שנישארים איתנו? אחרי שנעלמת לי, והתפכחתי, חזרתי לראות את בעלי, שהיה שם כל הזמן, כל כמה שהוא מעצבן אותי לפעמים, אני אוהבת אותו. הוא איש עם נשמה, והוא נאמן לי כשם שאתה לא היית מסוגל לעולם. בשבילו אני יכולה להיות גם פחות מיפה מאוד- ולהזדקן בנחת. אולי, גם הוא כמוני מרחף לו לפעמים עם איזו דמות מהאגדות, אבל אם הוא כך, לעולם לא אדע, הרי חלומות הם עניין פרטי כל כך.

אני חושבת, שאמרתי לך כמעט הכל, אני רוצה להיפרד ממך- וקשה לי . ייתכן, שעוד אכתוב לך בעתיד. בינתיים, אביר יקר, הייה שלום ושמור על נשמתך הנאצלה למען חלומותינו".

בהערצה, "פרנצ'סקה" (אמירה)