סדנאות הגברים שמעבירים יחד ד"ר חן נרדי ועידו כץ נולדו מתוך מצוקה זוגית דווקא. טיול מוצלח של ד"ר נרדי ואישתו (ד"ר רבקה נרדי) ביום שבת אחד לפני מספר חודשים, שכלל שיטוט בגלריות של זיכרון יעקב ולאחר מכן פיקניק בחיק הטבע, הביא אותו שבועיים לאחר מכן להציע לאשתו לעשות זאת שוב. אלא שזו אמרה בכנות כי היא מעדיפה להתמקד בגלריות, ועל הפיקניק לוותר. "אמרתי לעצמי שאחרי 30 שנה שבהם הסתגלתי לשוטטות בקניונים ובגלריות, הנה סוף כל סוף מצאנו משהו שאני אוהב, אז למה לכל הרוחות היא לא יכולה לפרגן לי כמו שאני מפרגן לה? התחלתי לרחם על עצמי, לחוש עלבון וכעס. אבל אחרי שעבר הגל הראשון של הרגשות הללו שאלתי את עצמי למה היא צריכה לאהוב דברים שהיא לא אוהבת? למה היא צריכה לאהוב כמוני את הדברים שאני אוהב, הרי גם אני לא הולך איתה כל פעם שמתחשק לה לבקר בתערוכה". השלב המתבקש הבא מבחינתו היה להרים טלפון לחבר, ולהציע לו לצאת איתו לבילוי ביער. אלא שכאן נתקל ד"ר נרדי, מטפל זוגי ופרטני, ממקימי התנועה לגבריות חדשה לפני כ-17 שנה ומי שחתום על הספר "גברים בשינוי – בדרך לגבריות אחרת", במחסום. "בראש ובראשונה במחסום ההומופוביה, מה פתאום אני יוצא עם גבר ליער לבד. אמרתי לעצמי שאחרי כל כך הרבה הרצאות וסדנאות שנתתי על זכותו של הגבר להנות מחברות עם גברים ועל הכיף שיש בחברות בין גברים, הגיע הזמן לפרוץ גם את המחסום הזה".
פריצתו של המחסום הזה הביא לסדרה של מפגשים גבריים ביער, במעגל חברים שהלך והתרחב. לאחד המפגשים הצטרף עידו כץ, מאמן אישי ועסקי במקצועו, ובין השניים התפתחה שיחה. "דיברנו על ההבדל בין לשבת עם חבר בבית קפה לבין לשבת איתו ביער, דיברנו על האינטימיות שמאפשר הטבע, על סביבה נטולת סלולאריים, נטולת זיהום אוויר, נטולת קירות, סביבה שמזכירה לנו חוויות ילדות ראשוניות של הדלקת מדורה, של הקשבה לתנים מייללים. במילים פשוטות השתעשענו כמו ילדים, ולא היה אף אחד שימתח עלינו ביקורת. אחר כך גם דיברנו על החיים שלנו, על הילדים שלנו, על בנות הזוג שלנו, על הקריירה שלנו, ובסוף השיחה הסתכלנו אחד על השני ושאלנו את עצמנו למה לא להזמין גברים נוספים לערבים מהסוג הזה".
המפגש הוביל את השניים לייסד את סדנת "אח בטבע", שמזמינה גברים אחת לחודש למפגשים של כמה שעות ביער, שכוללים בצד הדלקת מדורה והכנת אוכל גם שיחות נפש. "גברים נמצאים בשני מקומות עיקריים", אומר ד"ר נרדי. "הם נמצאים בעבודה רוב שעות היום, והם נמצאים בבית. בשני המקומות האלה הם נמצאים תחת מכבש לחצים כבד. בעבודה תחת הדרישה לביצועים, וכשהם חוזרים הביתה הם עייפים מכדי להשקיע בדבר שבעצם הם נורא רוצים אותו – אהבה, רכות, חום, חיבה. רבים מאיתנו מסתגרים בחדר עם המחשב, יושבים מול הטלוויזיה, ונענים לבקשות בת הזוג לעזרה מתוך קוצר רוח. ההתנהגות הזו יוצרת מצוקה גדולה מאוד בבית. נשים יוצאות מהכלים כי הן מרגישות מאוד לבד עם כל העולם, ואנחנו שואלים את עצמנו למה זה מגיע לנו אחרי שעשינו את שלנו ותפקדנו כמפרנסים, ולמה כל הזמן יש טענות כלפינו. אלה שני מקומות שבהם הגבר נמצא במעין סנדביץ'. עידו ואני מציעים מקום שלישי, שהוא רק של הגבר. מקום שבו אף אחד לא רוצה ממנו שום דבר, שבו הוא יכול להתבטא מבלי שיעירו לו, מקום שבו הוא יכול לזכות להקשבה בלתי מותנית, מקום שבו הוא חורג מהמשבצת הגברית שאליה דחסו אותו – מפרנס, אבא ובן זוג. פה הוא גם יכול להיות חבר טוב, הוא יכול להשתטות כילד, פה הוא יכול להתבטא לא בצורה נחושה, בלי סימני קריאה, הוא יכול להרהר, הוא יכול להתרגש, להתפעל, להקשיב ולזכות בהקשבה".
ממה שאתה אומר נשמע כאילו הגבר הוא סוג של קורבן. הרי הוא בוחר להתחתן, להביא ילדים ולצאת לעבודה.
"אני רוצה לפקפק קצת במילה 'בחירה'. אני חושב שלרובנו לא ניתנה האפשרות לבחור באמת. מגיל צעיר אומרים לנו 'תהיה גבר, אלא תיילל כמו ילדה', 'תהיה גבר, תבחר מקצוע שתוכל לפרנס משפחה ולהתפרנס ממנו. אתה כותב שירים, אתה אוהב לרקוד בלט, אתה אוהב לעזור לאנשים? עם זה לא הולכים למכולת. תהיה איש עסקים, תביא הרבה כסף הביתה, אחרת מי תרצה אותך? 'הטובות' בוחרות את 'הטובים', ומי הם הטובים? עושי הכסף'. מיליוני גברים הולכים למקומות האלה ומאבדים משהו מאוד יקר בדרך – את הנשמה. גברים מתים צעירים הרבה יותר מנשים, הם לומדים לבטא מצוקה באמצעות אלימות, מרבית היושבים בבתי הכלא הם גברים, מרבית המתאבדים הם גברים, רוב התקפי הלב הם של גברים, ועוד ועוד.
"בזכות הפמיניזם של אישתי, דרך התבוננות במצוקה הנשית הנובעת מהתפקידים שנכפו על אישה ומהדיכוי שעוברות נשים בחברה הפטריארכלית, דרך זה יכולתי להתבונן כמו ולראות את הדיכוי שעוברים גברים. היו לדברים ביטויים יומיומיים ביחסים בינינו. ראיתי כמה קשה היה לי לקחת את המקום שלי בבית כאבא, כשגיליתי כמה מעט מיומנויות יש לי כדי למלא תפקיד בחייהם של ילדיי. הייתי מבסוט לחזור הביתה מאוחר, אחרי שהשקעתי בקריירה שלי, ושמחתי שיש אישה בבית שמגדלת את הילדים ומאפשרת לי לעשות את הדבר שאני רוצה. לא הבנתי אז איזו טעות אני עושה, שאני מחמיץ בעצם את השנים הכי משמעותיות בגידול ילדיי".
