רשימה 53:מהתפרקות להתרחבות/ ד"ר רבקה נרדי, 1/7/2014

 

המשפחה המתרחבת עם פתיחתו של פרק ב' בחיינו הזוגיים

רשימה מקוצרת פורסמה לראשונה באתר "ניוסטטוס" http://bit.ly/1kYcYGp

 

"בעלי לשעבר, אשתי לשעבר – האם נפרדנו?

בעלי לשעבר, אשתי לשעבר – האם נפגשנו מחדש, ואחרת, כדי לכונן יחסים חדשים?

יש לנו ילדים משותפים, עניינים שצריך להסדיר. האם סלחנו, כדי שנוכל לשוב ולהיות "ענייניים" זה לזו?

מה קורה כאשר אנחנו נפגשים? על מה אנחנו מדברים, ואיך?

האם אתה עדיין מרגיז אותי, בכול פעם שמכוניתך מתקרבת אלינו לקחת את הילדים?

האם את עדיין מוציאה אותי מן הכלים, בכול פעם שאני שומע מהילדים על "מעללייך"…?

האם אנחנו "נעזרים" בילדינו כדי להעביר מסרים ורמזים?

האם העלבון של אז שמור בכספת סודית, שרק לך, ורק לך, מפתח סודי…?"

(”נישואים שניים" מאת ד"ר רבקה נרדי, מודן 2014, עמ' 188)

 

ברשימה זו נתמודד עם הדעות הקדומות שלנו על "איך משפחה אמורה להיות". נאתגר את המודל הפנימי שיש לנו על משפחה "נכונה". נשאל שאלות מתריסות "איפה כתוב" שרק "ככה" זה נכון. מטרתנו להרחיב את הלב והמודעות לראות אפשרויות חדשות למושג משפחה שהיא מעבר למוכר לנו בנישואים הראשונים. קשרים חדשים שאינם קשרי דם ואשר נחווים כקשרי משפחה, נלמד להכיל לתוכנו מושגים חדשים על בית שהוא יותר מקירות פיזיים, נלמד ליהנות מאפשרויות "מוזרות" כגון שיש לנו יותר מזוג הורים, שיש יותר מבוגרים בסביבתנו המשפחתית שמעניקים לנו שייכות ותמיכה מסוג חדש. שיש הרבה יותר מכול דבר.

בפעם הראשונה שחשבתי על פרק ב' כבית שהוא יותר מקירות פיזיים שאלתי את עצמי אם אני מרגישה נוח במודל הזה, שהרי קירות נחוצים לי, הם יוצרים עבורי גבולות בין "הבית" לבין "החוץ". קירות הבית מגדירים את עולמי. בית חסר גבולות ברורים זורק אותי לעולם הגדול, אני שייכת לא שייכת. המחשבה הזו מלווה כך נדמה את רובנו. המוח רוצה את המוכר, אך המציאות היוצרת אפשרויות חדשות לזוגיות ומשפחה מזמינה אותנו להיפתח אליה, להסתגל. לפני כמה שעות נשאלתי על ידי גבר בשנות הארבעים אם צדק שר החינוך פירון בכנותו משפחה של שני גברים המגדלים ילד – "זו אינה משפחה אמיתית". כעבור זמן קצר חזר בו. הסערה התקשורתית שקמה העידה שקרה דבר. הפלורליזם של מודלים משפחתיים הפך לנורמה, כמעט. אני מספרת זאת כי לא לפני הרבה שנים כמות הדעות הקדומות על משפחה בפרק ב' שכונתה "משפחה חורגת" הייתה במצב תודעתי דומה לזו של משפחה של גייז. כלומר אנחנו מתקדמים, מתמודדים ומוכנים יותר מאי פעם להכיל לתוכנו אפשרויות חדשות.

לפרק ב' אתגר ייחודי. לבנות מחדש ואחרת מה שהתפרק, לא סתם לבנות אלא להגדיל, להרחיב את המרחב המשפחתי באופן שאפשרי רק למשפחה בפרק ב'.

 

תחושת ההתפרקות המלווה אנשים העוברים גרושים ניזונה משני מקורות: (1) התפרקות המשפחה על פי המודל המוכר מפרק א' – משפחה שכול חבריה גרים תחת קורת גג אחת והאב והאם הם ההורים הביולוגיים. (2) תחושת התפרקות אישית הנובעת מהתחושה שהכול נהרס. בשורות הבאות אדגים את ההתפרקות האישית המבטאת את האימה.

 

למרות שעברו הרבה שנים מאז גירושי אני זוכרת בבהירות את "תמונת ההתפרקות" שלי – החלום הקבוע שנהגתי לחלום באותם ימים. אני מונחת בקבר לבושה בשמלה לבנה, שמלת כלולותיי, מחזיקה בזר פרחים. תחושת מוות ויגון כבד ממלאים אותי. אני חשה מתה. את החלום הזה חלמתי לילה אחרי לילה בחודשים שעברו עד שובי לארץ.

לפני שנים הגיע אלי זוג לטיפול בעקבות בגידת האישה. הגבר היה על סף התפרקות פיזית. תיאר את סיוטי הלילה שלו, את הרעד הבלתי נשלט שלו, את התקפי הבכי. הוא היה המום מעצמו כאדם שהיה בכיר באחד מארגוני הביטחון הגדולים בארץ, איש קשוח שעבר הרבה בחייו המקצועיים. בגידת אשתו שברה אותו.

לפני ימים ספורים יש לפני בחדר הטיפול גבר צעיר שבמהלך כול שנות נישואיו לא זכה ליום אחד של אהבה מאשתו. אבל הוא כול כך אהב אותה וחש תלוי בה עד שהסכים לבגידותיה והאמין להבטחותיה ולא עזב כי פחד מהתפרקות טוטאלית. הוא סיפר לי שבעבר חלה בסרטן אך לא פחד מהמוות כפי שפחד מפרוק משפחתו.

כולנו יודעים ופוחדים "להתפרק".

התפרקות היא אובדן שליטה. קריסת הדימוי העצמי. רעידת אדמה פנימית. חולשה פיזית, שקיעה לתהומות הייאוש. קושי לראות עתיד טוב יותר.

ולכן לא פלא הוא שגירושים נמצאים למעלה בטבלה כאירוע מכונן המשפיע על המשך החיים שלנו. ארווין יאלום בספרו "להביט בשמש" (עמ' 36) כולל "התפרקות של יחסים אינטימיים" בתוך רשימת אירועים היכולים גם להיות עבורנו "חווית יקיצה" כלשונו: אבל על אובדן מישהו חשוב, מחלה מסכנת חיים, יומולדת עגול, טראומה קשה כמו שרפה, אונס או שוד, עזיבת הילדים את הבית, אובדן מקום עבודה, יציאה לגימלאות, מעבר לבית אבות ועוד.

אין זה פשוט כלל ועיקר. כשמדובר בשכול, בגירושים, דבקו בנו במהלך ההיסטוריה האנושית אמונות הלוקחות אותנו הרבה יותר לכיוון של התפרקות, עד כדי מתן לגיטימציה – לצמצום החיים – בעקבות אובדן של אדם יקר, אבל לא רק. אלמנות צעירות מספרות לי על זהירות רבה בקשירת יחסי אהבה… השבוע נפגשתי עם מטופלת אישה חכמה מאוד בשנות הארבעים שהביעה רתיעה מהיקשרותו של אביה האלמן לאישה. בראש היא מבינה שזאת זכותו של אביה לבנות לעצמו חיים חדשים, אך הלב כואב ולא מרשה…

שיקום החיים בעקבות גירושים הכולל יחסים טובים עם האקס/אקסית משפחותיהם וילדיהם החדשים נחשב למעט יוצא דופן – איך אפשר "איתו? "איתה"? אחרי כול מה שקרה?

אנחנו לא לגמרה מאמינים שניתן להפוך מצב של התפרקות למצב של התרחבות – פיזית ונפשית.

 

אחת התמונות מעוררות ההשראה לרעיון ההתרחבות שהבאתי בספרי "נישואים שניים" (מודן, 2005, 2014) לקוחה מהקומדיה הרומנטית בבימוייה של קולין סרו הצרפתייה "רומואל וג'ולייט" (1989). במרכז הסרט ג'ולייט, אישה קשת יום העובדת כמנקה במשרד גדול. הייתה נשואה חמש פעמים כאשר מכול בעל נולדו לה ילדים. התמונה שהציתה את דמיוני מתארת אירוע משפחתי על רקע חג לאומי כאשר כול בני המשפחה מתאספים בחצר הבית לפיקניק משפחתי. "כולם" – ארבעת בני זוגה לשעבר וילדיהם המשותפים, בן זוגה הנוכחי, וילדיו, אשתו לשעבר של בעלה הנוכחי  ועוד רבים אחרים בני משפחה בעלי שייכות לכול הצדדים המעורבים. הפיקניק הזה היה שמח. שמחה אמיתית. תמונה זו עוררה אותי לחשוב על חיי שלי. האם גם אצלי? אצלנו?

לפני כמה שבועות ביקר בארץ בן זוגי לשעבר אבי בתי הבכורה. אין זה ביקורו הראשון. כבר שנים רבות שאנחנו גרושים זה מזו, כול אחד מאיתנו בנה חיים אחרים, ועם זאת מביקור לביקור אני חשה גאווה בניצחוננו האישי, בניגוד לכול התחזיות הפכנו להיות חברים טובים, הוא ואני, הוא ובן זוגי, ילדיו וילדינו. במילים אחרות משפחתנו גדלה והתרחבה וצמחו בה ענפים חדשים של דודים ודודות, בני דודים סבים וסבתות, עד שלעתים נדמה כי הפכנו לשבט רב זרועות השולח את ענפיו לעולם כולו. בשל הריחוק הגיאוגרפי וכנראה גם משום צפיפות האירועים היומיומיים אין אנו מממשים בפועל את חווית ההתרחבות המשפחתית המופלאה הזו, אך הידיעה שזה אפשרי, שהפוטנציאל קיים מרחיבה את הלב.

בחרתי לשתף אתכם במידע אישי כפתיחה לרשימה שכול כולה תעסוק באפשרות המפתיעה הזו – להפוך מצב חיים שנושא בתוכו יסודות של התפרקות וייאוש למצב משפחתי חדש שכול כולו צמיחה והתרחבות. נכון, כדי להגיע לכך עלינו להשליך הצידה הרבה דעות קדומות "השומרות עלינו" שחלילה לא ניפרד מגישתנו החשדנית והנקמנית.

המושג "כלים טיפוליים" כולל בתוכו עולם ומלואו, גם אותנו המטפלים שאנחנו "הכלי המרכזי". וזה ידוע. יכולתו של מטפל להתחבר מהמקום האישי שלו, יכולתו להעניק חום ואכפתיות הם המסד והטפחות של טיפול טוב. ואחרי שאמרנו את המובן מאליו נבחן כמה גישות ספציפיות המותאמים לסוגיות הייחודיות הכרוכות למשבר הגרושים ולסוגיות המתעוררות בתהליך בניית קשר חדש.

לפנינו שתי סוגיות יסוד שעלינו להתמודד איתן:

1. גילוי חצי הכוס המליאה.
2. עימות עם הדעות הקדומות שיש לנו לקראת פרק ב'.

ההתמודדות היא "חווית יקיצה" בלשונו של יאלום.

 

(א) גילוי חצי הכוס המליאה – הכלי הטיפולי: אמפאתיה, גילוי אישי, דיאלוג "סוקרטי" .

קשה לשכנע אדם בשיברונו לראות את חצי הכוס המליאה. התחברות סבלנית ואמפאתית שאינה מאיצה בתהליך מאפשרת לאדם להיום עם עצמו הכואב ללא פחד. אני זוכרת את עצמי בימי השבר הגדול שלי משוחחת עם חבר טוב שמבטיח לי שבעוד שנה ארגיש יותר טוב… כמובן שלא האמנתי לו. כאשר אני מחלקת עם המטופלים המיואשים שלי חוויה זו הם חשים שאני מבינה את ההתנגדות שלהם אבל גם מאמינה בהם.

למה זה ככה?

כי הנטייה האנושית היא קודם כול להישאב למחוזות האין, הפסימיות, הייאוש, ההתפרקות, על אף שהתבונה והאינטליגנציה מתחננים בפנינו שנאזין גם לקול האופטימי, לקולותיהן של התקווה והאמונה. עלינו להכיר בנטייה זו שהיא אוניברסאלית, כמו באה להגן עלינו מתמימותנו, שלא ניפול במלכודת הנאיביים, הילדותיים.

ולכן צריך לחפש את העיתוי המתאים לעשות ברור דיאלוגי – מה "הרווחנו" מהמצב החדש. שהרי מה הפסדנו זה ברור.

דוגמא:

מול עיני אישה שהגירושים באו לה כהפתעה ביוזמתו של בעלה לאחר למעלה משלושים שנות נישואים. כול הסימנים היו שם אך היא כאדם עיוור לא ראתה. וכאשר המציאות כפתה עצמה עליה היא הוסיפה וראתה אך ורק את השבר.

הקשבתי ועוד הקשבתי. בשלב מסוים שאלתי אותה אם היא זוכרת את עצמה איך הייתה כנערה לפני נישואיה. פניה אורו. ספרה בביישנות עם קורטוב של גאווה על נערה מליאת חיים ועצמאית מאוד. אותה נערה התחבאה בתוכה שנים רבות כאשר השקיעה את מירב משאביה ב"להכיל" את בעלה שריחוקו ממנה ובגידותיו הטילו עליה אימה. היא אהבה אותו. התעניינתי בנערה ההיא והיא ספרה לי יותר ויותר עליה.

האור בקצה המנהרה החל לבצבץ, וכך גם חצי הכוס המליאה. הנערה ההיא הפכה להיות חלק משיחתנו עד שיותר ויותר במקום לדבר "על הנערה" כבר יכולנו לדבר על האישה שהיא היום. שמחת החיים החלה לחזור ומכאן נסללה הדרך לריפוי ושיקום. וכך נפתחו לה דלתות חדשות שחשבה שננעלו לנצח. תוך כדי התחברות למי שהייתה פעם חל מהפך בתפיסת המציאות.

לעתים תחושת הרווח, ההקלה, מבהילים עד כדי סחרור חושים. חופש. ההרגל להישען על יחסים, גם אם העיקו עלינו, סוגר אפילו את דלתות דמיוננו – איך ייראו חיינו בלעדיו, בלעדיה. אבל אם ניתן לרוח הזו לחדור אלינו ניזכר אולי בתחושות משחררות אלו שזמן רב לא חשנו.

נגלה כי החיים בלעדיו, בלעדיה אינם סוף הדרך.

ודווקא אז כשגילינו שאנחנו יכולים, נוכל להתפנות להשתחרר מתחושת העוינות אליו, אליה. אותה אישה, אותו גבר שנואי נפשנו, עשויים לקבל פרצוף אנושי דווקא בהיותם רחוקים מאיתנו. היותם חלק מחיינו בתפקידם החדש – בן משפחה לא אינטימי לנו אך משמעותי לילדינו – מאתגר במובן החיובי.

אותה אישה, אותו גבר שאיבדנו כי הלכו לעולמם מזכירים לנו כי עלינו להיפרד מהם ולשמור אותם בזיכרונותינו, כחלק ממהותנו האנושית. הכעס, המירמור, הבהלה מצטמקים כאשר אנחנו מתבוננים ברגשות אלו בפרספקטיבה חדשה.

 

דרך נוספת לפתיחת עינינו לראות את חצי הכוס המליאה היא לברר "מה הרווחת מהמצב החדש?"

זו שאלה פרובוקטיבית שהרי התחושה המיידית היא שלא רק שלא הרווחנו דבר אלא הפסדנו בגדול, את העתיד, את טעם החיים, אולי אף את החיים עצמם. ולכן יש לחפש את העיתוי המתאים. שכן זו שאלה מרגיזה, מתריסה, שהרי עינינו הרואות ולבנו המרגיש כמה הפסדנו!  אכן. אין אנו מכחישים את האובדנים והפחדים, כעס, אולי בהלה, מצוקות למיניהן, גם כלכליות. הסיר הפנימי רותח מעומס הדאגות. אבל השאלה נשאלת. אינה מרפה. נפתחו דלתות חדשות שחשבנו שננעלו לנצח. אנחנו מהססים לראות אותן שמא "נשכח" את צרותינו, המעניקות לנו סוג של תמיכה לתחושת האשמה והכישלון המפעמים בנו. השאלה ממשיכה להדהד בחדר הטיפול ומחכה למענה. תוך כדי חיפוש התשובות אנו עשויים לגלות כי החורבן הזה שנכפה עלינו, או שאנו הבאנו אותו על עצמנו ומשפחתנו, מאפשר לנו לעשות מהפך בתפיסת המציאות.

דוגמא:

עולמה של האישה התהפך עליה. איך ייתכן? היא נתנה את כול כולה לאיש שלה. ספגה והכילה וחיזרה וויתרה והתפשרה ושמרה על רכות וריסון בדיבורה והעניקה לו את כול המרחב שביקש. אבל הוא בענייניו, עד שגלתה את בגידתו. מפח הנפש היה קטלני עד סיכון בריאות נפשה. במהלך הפגישות הטיפוליות היא מגלה אפשרויות חדשות לדיאלוג איתו שלא עלו כלל בדעתה. היא מתעמתת באומץ, מבררת, שמה גבולות ובאיטיות אך בהליכה בטוחה פותחת לעצמה אפשרויות חדשות לטיפוח והעצמה אישיים, גם מימוש חלומות ישנים לקריירה שתביא לביטוי את כישרונותיה. איום הגירושים מצידו עומד בפתח אך היא כבר יודעת שתוכל לאיום הזה. מאישה נואשת הפכה בזכות המשבר הקשה לאישה הרבה יותר זקופה.

 

(ב) עימות עם הדעות הקדומות שיש לנו לקראת פרק ב' ובמהלכו

הכלי הטיפולי: כוחה של נדיבות – מידע, שינוי הרגלי חשיבה, מודעות אישית, מגדרית וחברתית, שינוי הנרטיב, התנסות.

דעות קדומות אינן צומחות מואקום. הן נשענות על ניסיון אנושי מצטבר שהופך עם הזמן לסוג של אמת בלתי מעורערת.  הן עוברות הלאה "בכתב ובעל פה" תוך שהן נשענות על סיפורים אנושיים של נשים וגברים  הרואים בהם עדות נחרצת שכך הם פני הדברים. אגב, מחקרים לעתים מאוששים את הדעות הקדומות בהביאם ראיות "מהשטח" שאכן זה המצב. כמו נבואה שמגשימה את עצמה כך מתעצב לו נרטיב אנושי אוניברסאלי שכדי למרוד בו עלינו לגייס כוחות וחשיבה אמיצה שחובת ההוכחה עליה.

כשראיינתי נשים וגברים לספרי "נישואים שניים" אחד המרואוינים, גבר גרוש שנישא פעם שנייה לאלמנה, סיפר לי בטבעיות שמהלך חיפושיו אחר אישה לא היה מעוניין בגרושות…

לפני שנים רבות כשהייתי גרושה נאמר לי: "לא רואים עליך"…

הדעות הקדומות הן על נשים, גברים, ילדי גרושים, משפחה "חורגת", אבות "חורגים", אימהות "חורגות". בקריאה ביקורתית באגדות עם נוכל לגלותן די בקלות.

 

שאלת מיליון הדולר היא איך להתמודד עם דעות קדומות. הן כה מושרשות בנו עד שלעתים גם השקפותינו הנאורות ביותר אינן יכולות להן. הדעות הקדומות הקשורות לפרק ב' מעוגנות עמוק בתרבות וכולנו הפנמנו אותן.

יש כוח אחד שעולה בעוצמתו על כוחן האימתני של הדעות הקדומות, והוא – כוחה של נדיבות. נוכחתי בכך פעם אחר פעם, בעיתות סבל, במשברי קונפליקטים קשים, במצבי ייאוש נוכח אכזבות מיקירינו, כי כוחה של נדיבות המוכחת במעשה היומיומי, מעבר למילים יכול להשיב לנו את האמונה שאבדה.

לנדיבות תפקיד מיוחד ביחסי גבר אישה טרום פרק ב' ובמהלכו. נשים וגברים באים טעונים לקשר הזוגי בפרק ב' ולעתים הם מגיעים אליו גם משלבי חיים שונים, המייצרים ציפיות שונות. הרווקה שמצפה מבן זוגה הגרוש ש"ישכח" את ילדיו מנישואיו הקודמים תיווכח עד מהרה שציפיותיה פוגשות אותו מתוסכל וחסר אונים. זו דוגמא אחת מני רבות.

נשים וגברים נדרשים לפרגן לבני זוגם את מצבם הקיומי ולאפשר להם לקיים את המחויבויות שלהם הקשורות בעברם המשפחתי. הנדיבות היא קרובת משפחה קרובה ביותר של האהבה. אנחנו מפגינים אכפתיות, חום, חיבה, רגישות, השקעה – כאשר אנחנו מגיבים בנדיבות ונותנים את ברכת הדרך לבני זוגנו לטפל בענייניהם המשפחתיים.

 

אפשר לסכם את הדעות הקדומות בשתי שתי סוגיות יסוד: (1) עמדתנו ביחס ל"נשים" ל"גברים", בעיקר "לשעבר", (2) מה קורה לילדים כתוצאה מהתפרקות המשפחה (הכוללים את כול מה שדעותינו הקדומות אומרות על משפחה "חורגת").

 

(1) גבר- אישה (בני זוג לשעבר)

סופה של האהבה, סופו של קשר הנישואים בכאב לב גדול. פרק א' בחיינו מתחיל בקול תרועה. הרבה תקוות. נעורים המעניקים תחושה שהכול אפשרי. אנחנו בטוחים שלנו "זה" (גירושים"), לא יקרה. גם אם לא ממש אהבנו את בני זוגנו אהבה "הגדולה מהחיים", גם אם סבלנו מהקשר הזוגי הבעייתי, גם אם נבגדנו, נפגענו מיחס רע, גם אם היינו אומללים, ההחלטה להיפרד (בעיקר אם היא ביוזמת הצד השני) פוגעת פגיעה אנושה באגו שלנו – הנשי או הגברי. ואם קדמה לפרידה בגידה המצב חמור פי כמה. אחת הדרכים שנשים וגברים רבים נוקטים בהן היא הפיכתם של הכאב ותחושת ההשפלה לזעם נקמני.

"בחיים אני לא אסלח לו".

"צריך להיזהר מהנשים המכשפות השתלטניות".

"כול הגברים אנוכיים ולא מבינים שום דבר בזוגיות".

"נראה אותה איך תסתדר כש"הכספומט" שלה לא נגיש יותר".

"נראה אותו איך יסתדר. הוא לא יודע לעשות שום דבר בבית".

 

עובר זמן. הזעם הלוהט שחלחל לגופנו ונפשנו הופך לבעירה שקטה שאם לא נטפל בה תתנחל בתוכנו וכול מגע עם בני זוגנו לשעבר יזכיר לנו את הפצע המדמם בתוכנו.

מה נדרש אם כן כדי להפוך חווית עבר כה טעונה לקשר אנושי פשוט ועניני?

איך נתגבר על תחושות קשות כגון חרטה (למה הסכמתי), ספק (אולי עשיתי טעות), אשמה (אם הייתי נוהג/ת אחרת זה לא היה קורה), זעם (זה הכול בגללו, בגללה), עלבון (אילו הייתי יותר יפה, רזה, משכיל/ה, מושך/ת, בעל מעמד ונכסים), פחד (מה יהיה עכשיו?), בהלה (לא אסתדר, בחיים לא אסתדר…).

האתגר הטיפולי הוא עצום. שינוי נקודת מבט על העולם, על העבר, על החיים בכלל.

התבוננות בהרגלי חשיבה עליהם גדלנו המפרשים את העולם כפוגעני ומאיים שעומד למחוץ אותנו ולכן עלינו להתגונן בסגנון "סרדיני" (נמנע, מרצה, בורח) או "כרישי" (נקמני תוקף ונלחם). רגשות אלו אינם צומחים בואקום. הם תולדה של  חינוך ואווירה משפחתית חברתית השותלת בתוכנו מגיל רך דעות קדומות על "נשים" על "גברים", על "זוגיות" על משפחה", על "הורות", על "אושר" ועל "מה מגיע לנו". אנחנו לומדים לדקלם את הדעות הנפוצות הללו ורק כאשר נוחת עלינו משבר קיומי אנחנו מוכנים (אולי) לבחון מחדש את אופן ראייתנו את העולם.

אנחנו עשויים לגלות שעולמנו הזוגי מעולם לא היה "שחור-לבן", שגם לנו היה חלק בכאוס. שהציפיות שלנו מבני זוגנו הפכו אותם לבני ערובה לצרכינו הילדותיים/תובעניים. שחלומותינו על מה שהזוגיות אמורה לספק לנו הם פנטזיות הרחוקות מיכולת המימוש של נשים וגברים בשר ודם.

 

דוגמא: מה היה חלקך בכישלון הנישואים?

השבוע הגיע אלי זוג שהתגרש אחרי למעלה מעשרים וחמש שנות נישואים. הם רוצים לחזור. ומפחדים. שאלתי אותם במהלך השיחה "שאלה זהה" – מה היה חלקך בכישלון הנשואים? הם היו מהורהרים. אבל הם ידעו. לא היה צורך לשמוע על מחדליהם מבני הזוג. הם ידעו.

ומכאן נסללת הדרך לבדוק את הציפיות שלנו מבני זוגנו שהופכים אותם לבני ערובה לצרכינו הילדותיים/תובעניים. שחלומותינו על מה שהזוגיות אמורה לספק לנו הם פנטזיות הרחוקות מיכולת המימוש של נשים וגברים בשר ודם. זו למידה מהפכנית. לא במקרה נשים וגברים בפרק ב' מוכנים הרבה יותר ליחסים שוויוניים ומכבדים.

הגילוי שבני זוגנו לשעבר לא היו "מפלצות" מאפשרת מבט הרבה יותר חומל, גם על עצמנו.  

זו למידה דרמטית. היא מזמינה אותנו לבחון את עצמנו בפרספקטיבה של העבר, היא מכינה אותנו להסתכל לעתיד במבט חדש ורענן. במושגים המטאפוריים שלנו אנחנו מכנים זאת ראייה "דולפינית"* – מבט ידידותי לעולם, שאינו מאוים, שמתבונן בסקרנות נטולת פחד וחופשייה מדעות קדומות על האפשרויות האנושיות המחכות לנו בפתח, ובעיקר על מי שהיו בעבר בני זוגנו. האומנם היו "מפלצות"? זה מבט אחר, עם חמלה, נדיבות ואסרטיביות במיטבה המאפשרת לנו להציב גבולות כשנחוץ.

 

 

 

דוגמא: האישה ש"זרקה" אותו והתחרטה – התפקחות מפנטזיה

ניסיוני האישי כפי שתיארתי אותו בראשית דבריי לימדני אחרת. אבל גם מטופליי לימדוני שזה אפשרי. כדי לכונן יחסים תקינים עם בני זוגנו לשעבר ולאפשר להם להיות חלק ממשפחתנו המתרחבת עלינו לראותם כבני אדם אמיתיים, מעבר ל"בעל" או "האישה" שהייתה לנו. כלומר אנשים פגיעים כמונו שעשו טעויות, כמונו, שהגיבו בנואשות, כמונו, שאולי "הגדילו לעשות" בטעויותיהם, אך אין זה אומר שמדובר "במפלצות", או בחורשי רעה כרוניים. המאמץ הזה זקוק לזמן. אנחנו נדרשים להיות "הראשונים" שיוזמים קשר תקין. אנחנו לא ממתינים לראות "מי ימצמץ ראשון". אני שומעת סיפורים על משפחות שהתפרקו ולמדו עם הזמן ליצור מבנה משפחתי מורחב שבא לביטוי בעיקר במסיבות, בחגים, בערבי שבתות. וגם ביומיום. אני שומעת סיפורים על חברות שנרקמת בין "האישה החדשה" לבין "האישה לשעבר" חברות עם רוח טובה וגם הרבה הומור. אני חווה בחיי האישיים סוג זה של חברות בין חן, בעלי הנוכחי לבין בעלי לשעבר.

• ילדים בעקבות גירושים יוצאים שרוטים. שום דבר לא יעזור.
• "הורים חורגים" לא יכולים לתת יחס טוב לילדים שאינם ילדיהם הביולוגיים.
• ילדים לא יכולים לעולם לקבל ובוודאי לא לאהוב את "הוריהם החורגים".
• בני משפחה "לשעבר" מהצד "שלו" או "שלה" לעולם לא יהיו שייכים למשפחה החדשה שלנו.

 

• האומנם ילדים בעקבות גירושים יוצאים שרוטים? האומנם שום דבר לא יעזור? הכלי הטיפולי: מידע, מודעות, דוגמאות מהשטח.

לאחרונה הולכים ומתרבים הסיפורים, כמו חיכו להזדמנות לספרם, על ילדים שגילו את האב שלא היה להם, כמעט. אב שביומיים בשבוע המוקצבים לו במשמורת, מתמקד אך ורק בילדיו. הם מרכז עולמו. חלומו של כול ילד וילדה. האב שהיה שנים נעדר מחייהם של ילדיו בשל דאגות פרנסה או מצוקות אחרות "מגלה", את האבהות, בהתרגשות, בשמחת אמת. כמו נס המתרחש בחייו ובחיי ילדיו. גבר זה שעורר בימי נישואיו הקודמים זעם ומירמור בקרב אשתו וילדיו עשוי לזכות בעדנה, בהזדמנות שנייה – אם רק נאפשר זאת, אם האיש יאפשר זאת לעצמו. כדי לאפשר זאת עלינו (בדרך כלל בת הזוג לשעבר) להתגבר על הזעם המתמצה בשאלה – "עכשיו הוא נזכר להיות אבא? איפה הוא היה עד היום כשנזקקנו לו?" אם נישאר תקועים בשאלה זו שעליה לא נוכל לקבל תשובה מספקת (שהרי "הוא" היה מה שהיה, כי זה מה שאז ושם הוא יכול היה) – לא נוכל לזוז קדימה. אך אם נניח למה שהיה ונתמקד על היש נגלה שהאיש "שנוא נפשנו" אינו האויב. הוא רוצה, הוא משתדל. הוא אבא. בגישה זו נוכל לקרב אותו ולראות אותו כחלק חשוב במשפחתנו המתרחבת. ילדינו מרוויחים אבא וגם רווחה נפשית. הם אינם בתווך בין הוריהם. התפקיד הנורא שלעתים מוטל על ילדים או שהם לוקחים על עצמם בעל כורחם לגשר בין הוריהם, לא נחוץ יותר, לרווחת הכול.

ד"ר רינה שחר, סוציולוגית של המשפחה ומומחית למגדר, מאוניברסיטת בר אילן הביאה לתשומת לבי את מחקרה של לליב כהן ישראלי לשם קבלת תואר דוקטור. החוקרת, במסגרת עבודת המחקר שלה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן מצאה: "לאחר הגרושים סדרי העדיפות והתפקיד האבהי משתנים. אבות גרושים רבים משקיעים במשפחה יותר בהשוואה להשקעתם בעת שהיו נשואים. כמו כן הם משלבים טוב יותר משפחה ועבודה. אולם שילוב זה גובה מחיר המשפיע על ביצועיהם בעבודה. מחיר שכזה על פי הספרות המחקרית, שולם בעבר רק על ידי אימהות". 

 

• האומנם "הורים חורגים" לא יכולים לתת יחס טוב לילדים שאינם ילדיהם הביולוגיים? הכלי הטיפולי – פרידה מציפיות רומנטיות, הגדרה ברורה של תפקיד ההורה החורג.

פגשתי לא מעט נשים וגברים שסיפרו לי על אב "חורג" שגידל אותם ואהב אותם והם החזירו לו אהבה. אבל גם פגשתי רבים שלא כך חוו את ההורה הלא ביולוגי שלהם. שאלתי פעם סוציולוג ידוע מדוע לדעתו יש הרבה אגדות על אימהות חורגות אך כמעט אין על אבות חורגים. תשובתו המבודחת משהו הייתה: "זה כך משום שההבדל בין אב ביולוגי לאב לא ביולוגי אינו כל כך גדול…" כלומר לא היה מה לספר. תפקידן של האגדות על האימהות החורגות היה לספר על "האם הרעה" שאפשר היה להחיל אותה אך ורק על אם חורגת, שכן האם הביולוגית היתה גדולה מהחיים, ללא רבב…

המושג "הורה חורג" שהפך לשמחתנו אנכרוניסטי בעשורים האחרונים, אך עדיין שגור בשפתנו, מספר עד כמה הפנמנו דעה קדומה זו – שהורה חורג יעשה רע, יפגע בילדיו הלא ביולוגיים, יקמץ ממשאביו הכספיים והרגשיים, יפלה לרעה את ילדיו הלא ביולוגיים לרעה, יתנכל להם, יתנקם באשתו החדשה על תשומת לבה ובזבזנותה על ילדיה מנישואיה הקודמים, על חוסר הבנתה "איך מחנכים ילדים" ועוד… ו"במקרה הטוב" יהיה פושר, אדיש, בלתי מעורב, בוודאי לא תומך ולא אוהב.

במהלך החודשים בהם הייתי עסוקה בכתיבת ספרי "נישואים שניים" (מודן, 1994, 2005, 2014) שוחחתי עם נשים וגברים רבים ולמדתי מכלי ראשון (גם אני הייתי אחד ממקורות המידע, "מהשטח") על הקושי, על האמביוולנטיות של  ההורה החורג, על הקושי שלו למצוא את מקומו ולהגדיר את תפקידו, ובעיקר על הכמיהה של שני בני הזוג ביחס לאפשרות הרומנטית שבפרק ב' יכול הורה לא ביולוגי לאהוב את הילדים כמו היו שלו, שלה. תפיסה רומנטית שיוצרת עיוורון וגם התפקחות כואבת ביותר נוכח המציאות. והמציאות מלמדת שהורה לא ביולוגי יכול להיות הרבה דברים טובים עבור ילדיו הלא ביולוגיים, בתנאי שלא ייקח על עצמו את תפקיד "תחליף אב" או "תחליף אם".

הורים לא ביולוגיים יכולים לשמש עבור הילדים עוד מבוגר אחראי, מנטור, מדריך רוחני, אדם שאיכפת לו, שיכול לתת עצה טובה, אוביקטיבית, ללא המטען האמוציונאלי שלא פעם גורם להורים הביולוגיים לא לראות את ילדיהם כפי שהם באמת, להיות קשובים באמת לצורכי הילדים.

המשמעות של משפחה מתרחבת מתמצית בריבוי התפקידים, בלגיטימציה של האפשרויות הנוספות להיות מעורב בגידול הילדים.

 

• האומנם ילדים לא יוכלו לעולם לקבל ולאהוב את "הוריהם החורגים"? הכלי הטיפולי: להתנהל לאט, סבלנות, סובלנות מלווים בגישה אסרטיבית.

אחד הפחדים המשפיעים ביותר על התנהגותם של נשים וגברים טרום פרק ב' ובמהלכו קשור לסוגיה זו. החשש שילדיהם לא יקבלו ואף ידחו את בני זוגם החדשים. החשש שילדיהם, בעיקר אם הם מתבגרים או בוגרים זועמים, יחרימו אותם הוא עצום. בזיכרוני עולה זוג שניסה ככול יכולתו לבנות פרק ב'. שניהם פרקו משפחות, אך ילדיו של הגבר הענישו את אביהם בקשר שכונן עם האישה אהובתו. האיש וויתר. בכול המובנים וויתר.

הכרתי מקרוב זוג שהפעילו אסטרטגיה מתוחכמת הדורשת אורך נשימה – הם הזכירו לי סרט שראיתי לפני שנים רבות. מדובר בגבר גרוש אב לשלושה ילדים הנמצאים במשמורת אצל אשתו. הוא התאהב ברווקה, הם זוג כבר כמעט שנתיים. וכך פעל על מנת לעקוף את בעיית הקונפליקט הידוע – "קונפליקט הנאמנויות" שילדים מתנסים בהם – על מנת להימנע מהקונפליקט הם בונים חומה רגשית היוצרת התנגדות חזקה לכול קשר חדש שאחד ההורים מביא לחייהם. הוא ביקש מחברתו שתסייע לילדיו בשיעורי בית ובעוד מטלות חברתיות מבלי שסיפר להם על קשריו הרומנטיים איתה. הילדים התאהבו בה, עד כדי כך שהם החלו לרמוז לו שכדאי לו…

עלינו להניח מאחורינו את החלום שילדינו יאהבו את בני זוגנו החדשים, אהבה ספונטאנית, חסרת פניות. עלינו להניח להם להרגיש חופשיים לרגשותיהם.

משום כך חשוב שנפעל לאט אך בהתמדה, כשהמסר הוא שאנו בונים מחדש בית, והבית יהיה פתוח ויהיה בו מקום לכולם!

אין לכפות על ילדים אהבה, יש לאפשר גילוי רגשות אוטנטי. המודל האישי שאנו מציבים לילדינו של פתיחות וגמישות עשוי לפתוח את לבם לראות וגם ליהנות מהאפשרויות הנפתחות עבורם. כמובן (ובהתייחס לסעיף הקודם) שהתנהגות ההורה הלא ביולוגי תסייע ביצירת אמון שבלעדיו לא יוכל לקום הבית החדש במשמעותו המתרחבת.

ראיתי ופגשתי ילדים שאהבו בכול לבם את בן זוגה של האם או בת זוגו של האב. האהבה, החיבה, האמון,  צמחו לאיטם על בסיס היחסים היומיומיים שחזרו ועמדו במבחן. הם, הילדים, הם אלו שחזרו והעמידו במבחן את בני זוגם של הוריהם הביולוגיים, מבחן היושר וההגינות, מבחן האכפתיות, מבחן האחריות והמשפחתיות.

ולבסוף – יש לזכור את המלכודות בדרך: מלכודת "הפיצוי" לילדים, מלכודת "האשמה", מלכודת "הפחד מהילדים". להתמודד איתן באומץ ולא להניח לילדינו לשלוט בגורלנו. הנזק הוא עצום לכול המעורבים בדבר.

 

• האומנם בני משפחה "לשעבר" מהצד "שלו" או "שלה" לעולם לא יוכלו להיות שייכים למשפחה החדשה שלנו?

לאחר שאמרנו את כול מה שאמרנו נשארה תלויה בחלל השאלה אם ניתן בכלל לכלול במשפחתנו החדשה את בני משפחתנו הישנה. האם זו אופציה או חלום באספמיה… התשובה תלויה בנו, במידת האמונה שלנו ב"ראש פתוח" ואפשרויות יצירתיות. אם אנו שואבים את אנרגית החיים שלנו מזיכרונות עבר קשים ואם אנחנו מקדשים את מה שהיה המוכיח לנו כי זה גם מה שיהיה – סגרנו את השערים. אך אם נעז להושיט יד ולפתוח את הלב לאפשרויות הגנוזות בשינוי גישה, בסליחה, בתיקון, בחמלה, בהכלה – נגלה כי עולמנו מתרחב. משפחתנו מועצמת, מתרחבת. עם זאת חשוב שנזכור כי מצבנו האנושי המורכב מעבר הווה ועתיד לא מאפשר לנו דרך חלקה. עלינו להתגבר על יצרינו המובילים אותנו חזרה למחשכי דעותינו הקדומות ולהניח לרוח רעננה לנשוב לתוך חיינו. לפעמים נצליח ואז שוב ניסוג, ושוב נצליח, צעד קדימה ועוד צעד אחורה, ושוב קדימה, כי כך אנחנו, סוללים לאיטנו את הדרך כדי לממש את חזון נישואינו החדשים – הקמת משפחה מתרחבת, מאפשרת, חמה ומלוכדת. יהיו גם סדקים ואולי משברים אך נדע לטפל בהם ולהביא את ניסיוננו לעזרתנו.

 

ספרים מומלצים לקריאה:

"להביט בשמש", מאת ארווין יאלום, תרגום לעברית: שרה ריפין, דביר, 2009

"נישואים שניים", מאת רבקה נרדי, מודן, 1994, 2005, 2014

להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות בהורות בעבודה ובצבא", מאת רבקה נרדי וחן נרדי, מודן, 2006

"זוגיות בסערה", מאת רבקה נרדי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003