רשימה 56:לתת לפני…./ד"ר רבקה נרדי, 5/9/2014

בעקבות: "מערכת הביטחון ממליצה להקל בלחץ הכלכלי על עזה" (כותרת ראשית, "הארץ", עמוס הראל, 31/8/2014)

"בוקר טוב אליהו" כך כותרת העיתון לתגובתו של הקורא יורם לחמן מירושלים שהגיב ביום שלמחרת על בשורת "הנדיבות" המשתמעת מאמירה זו. את המירכאות המעטרות את המילה נדיבות המעניקות לה משמעות אירונית, אני שואלת ממאמר המערכת של אותו יום המתייחס להמלצה להקל על עזה. וזה מזכיר לי משהו. לפני שנים, אולי בשנות השמונים, בעודי נוסעת במכוניתי לאנשהו האזנתי לקלטת (כן, היה פעם דבר כזה) שתוכנה עסק באמנות הניהול הטוב. הדוברת הייתה אישה, מומחית אמריקאית ידועה בתחומה. למרות שחלפו מאז למעלה משלושים שנים אני זוכרת בבהירות רעיון אחד, מבריק לדעתי, שהדגישה אותו בדבריה. מה ההבדל", שאלה, בקורטוב של הומור אירוני, בין מנהל מצוין למנהל בינוני? מנהל מצוין מעניק תוספת שכר לעובדיו לפני שהם מבקשים, מנהל בינוני נותן להם את אותה תוספת, אחרי שביתה, כשהם ממורמרים וכועסים. ואז התוצאה היא שהמנהל נתן אך אינו זוכה באמונם של עובדיו ובוודאי לא בהכרת תודתם. למדתי שיעור חכם. נתינה הזוכה להערכה ולשיתוף פעולה לאורך זמן היא תלויה במזג האוויר של הנותן, לייתר דיוק, בסוג הרגש המתלווה לנתינה. נתינה הבאה מנדיבות ומיוזמת הנותן פוגשת את המקבל מופתע, שמח, ומוכן נפשית לתת אמון. נתינה הבאה לאחר מאבקי כוח יוצרת מצב של "מפסיד- מפסיד" כלומר לא הנותן ולא המקבל חשים הקלה. הכעס וחוסר האמון ממשיכים לרחף באוויר.

רציתי, ניסיתי ליישם שיעור זה במהלך השנים, במערכות היחסים המקצועיות והאישיות שלי, גם עם ילדיי. כול פעם מחדש שזכרתי זאת נפעמתי מעוצמת התגובה של האדם המקבל. ברוב המקרים לא רק שהמקבל לא ניצל לרעה את "טוב לבי" אלא לא פעם דחק אף בי שלא אתן כול כך הרבה…

בשפה שפיתחנו במכון שלנו, מכון "דיאלוג" בן זוגי ד"ר חן נרדי ואנוכי, שפת המטאפורות,* זיהינו שלושה דפוסי תגובה הבאים לביטוי בעיקר במצבי לחץ: דפוס "סרדיני" (מבוהל, מרצה בכול מחיר, מבליג, נרקומן של אישור חברתי, "ראש קטן"), דפוס "כרישי" (שתלטן, לוחמני, חייב לנצח בכול מחיר, מתנשא, גזעני, אלים) והדפוס ה"דולפיני" (חכם, אסרטיבי, אמפאתי, שוויוני, אמיץ, עוצמתי). ברוח זו אנחנו מדברים גם על שלושה סגנונות נתינה: נתינה "סרדינית" נתינה "כרישית" ונתינה "דולפינית".

נתינה "סרדינית"

היא נובעת ממצב נפש של "אין ברירה" שבבסיסה תחושת חולשה וקורבנות. הרצון לזכות בפרורי אהבה, הצורך לזכות במעט שבמעט ממי שלא רוצה ולא מוכן לתת, שעמדת השליטה שהוא לקח לעצמו יצרה מאזן כוחות בלתי שוויוני המייצר דיכוי וייאוש. הנותן "הסרדיני" מקווה שאם רק ישתדל יותר, יתאמץ יותר, יתן עוד קצת אולי אולי יזכה לבסוף באיזה נתח של משהו…

כך אישה שלומדת להסתיר מבעלה כול מה שעלול להכעיס אותו, שמשתדלת להיות טובה ונעימה, שרק לא יוציא עליה את כעסו, שיהיה קצת "נחמד"…

כך בת זוג שרוצה למצוא חן בעיני בן זוגה החדש ומוכנה לעשות למענו הכול!

כך גבר שמפחד להתמודד עם אשתו ומרצה אותה ומוצא פורקן ביחסים מחוץ לנישואים.

——————————————————————————————————————————

* ראו ספרם של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי "להיות דולפין: התמודדות עם חולשה ותוקפנות בזוגיות, בהורות, בעבודה ובצבא", מודן, 2006.

כך ילדים החוששים מהוריהם ולומדים להסתיר מהם קשיים ובעיות.

כך בני קבוצות מדוכאות או עובדי קבלן החוששים מפיטורים. מוכנים לעשות "הכול". לשתוק, להבליג.

כך לאורך שנות המדינה הראשונות, עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה, רבים מערביי ישראל.

למה?

כי מצב נפש זה עלול להיות מוטמע בקרב נשים וגברים שחיו בסביבה דכאנית, שהתרגלו לחיות בפחד. כך נשים לאורך אלפי שנות היסטוריה של מעמד נחות, כך נשים וגברים הבאים מקבוצות ומעמדות שסבלו מאפליה, דיכוי חברתי ויחס מתנשא, כך מיעוטים באשר הם. אחת הטענות הזכורות לי מנעוריי כלפי "היהודי הגלותי המתרפס" שהושמעה בהתנשאות על ידי הצברים הישראלים נבעה מהעדר מוחלט של אמפתיה למצבם הקיומי של יהודים בגלות, טרום הקמת המדינה, שחיו בתחושת סכנה ונחיתות, תוצאה מתמשכת של אנטישמיות ואפליה. בעודי חושבת על כך אני תוהה הכיצד "שכחנו" כול כך מהר את חווית ההשפלה הקולקטיבית שהגיעה לשיאים לא יאומנו בשואה. אנחנו, "הישראלים החדשים" "התהפכנו". 

נתינה "כרישית"

נתינה "כרישית" מחזירה אותנו לכותרת המאמר ב"הארץ". נתינה שיש לשים אותה במרכאות כפולות ומשולשות, נתינה שהגיעה מאוחר מידי ומעט מידי ולא רק שלא תזכה בהערכה המצופה אלא אפילו עלולה לעורר גיחוך. "עכשיו נזכרתם? אחרי כול הדם הזה שנשפך, אחרי כול המבצעים למיניהם? מה, פתאום הבנתם…?"

הכריש מסית אותנו לא לתת "בחינם", לעולם לא להיות "פראייר", לעולם לא לתת אמון, כי "אדם לאדם זאב", כי "כול הערבים" כול המוסלמים" "כול היהודים", "כול הנוצרים", "כול הנשים", "כול הגברים", "כול השחורים" "כול הלבנים"… וכך הרשימה הולכת ומתארכת, היא כוללת את מהגרי העבודה, הימנים, השמאלנים, עדות המזרח, האשכנזים, הדתיים, החילוניים. רשימה ששמה בסל אחד את "כול" הקבוצה. הכריש הפנימי בטוח שאצלו מונחת האמת. הוא יודע, הוא בעל ניסיון. הוא ראה, הוא שמע, הוא עבר דברים, ושלא יספרו לו… הכריש הפנימי מבהיל אותנו ב"תובנותיו" שצמחו על קרקע דעות קדומות חשוכות ופחדים. פחדים שהולידו שנאה ותאוות נקם.

האם מדינת ישראל פועלת מפחד? מתאוות נקם? מניסיון מצטבר על גורלנו כיהודים, כישראלים, החשים שכול העולם נגדנו? נראה שהכריש הלאומי, הקולקטיבי, המונע מהפחדים הללו השתלט על החשיבה של מרבית מנהיגנו כמו גם על אחוז גבוה של אזרחי ישראל. ולכן ההצעה הבאה לאחר שהאש פסקה, לאחר ההרס, לאחר הזעם שלנו ושלהם, הצעה המושמעת על ידי בכירים במשרד הביטחון הרואה בהקלת סבלם של אזרחי עזה כלי אפקטיבי לשמירת השקט תתקבל על ידם, על רקע מה שעברו במהלך המלחמה ולפניה, לכול היותר כפרור שנזרק משולחנו של האדון…

נתינה "דולפינית"

ואילו הייתה באה ההצעה קודם. לפני? אולי כול ההרס הזה היה נמנע?

את הדימוי של הדולפין יצרנו עוד ב1992, פרי חשיבתו היצירתית של חן. שאבנו השראה מהיונק הידידותי, העוצמתי שנראה כאילו הוא מחייך אלינו… אהבנו את הרעיון שלדולפין סונר, כמו קרן אולטרסאונד, המאפשר לו לראות פנימה, ממש, לא באופן מטאפורי. באמת. הדולפין יכול לראות למשל את העובר הקטן בבטנן של נשים בהריון ולכן ישחה סביבן בזהירות. הסונר הצית את דמיוננו, כך בדיוק פועלת חווית האמפתיה, חשבנו, לראות פנימה, כמו להיות "בנעליו, של זולתנו. בלי אמפתיה אנא אנו באים? כול קיומנו החברתי תלוי ביכולותינו לחבור לזולתנו מעמדה אמפאתית, לחוש ביחד את אנושיותנו. אהבנו כמובן את זינוקיו המרהיבים של הדולפין, זאת לאחר צלילתו לעומק שעבורנו סימל את היכולת האנושית שלנו "לצלול פנימה" לחשוב, לתכנן, לטפל בפחדינו ובכעסינו (ב"סרדין" וב"כריש" הפנימיים שלנו), ולאחר מכן לזנק החוצה, לגובה, לראות את העולם סביבנו, לקבל פרספקטיבה, לקלוט את משמעות "התמונה הגדולה" של חיינו, שחשוב שנראה אותה דווקא ברגעי לחץ,  כדי שנוכל להתמודד עם יצר הפחד או הנקם, ולקבל החלטות חכמות.

ילדים מתנתקים מהוריהם, בורחים רחוק, גם אם המרחק אינו אלא כמה רחובות. אני מטפלת בהורים הכמהים לקשר עם ילדיהם ומוכנים לעשות הרבה. הילדים הבוגרים למודי האכזבה לא רוצים לא "מדובשם ולא מעוקצם" של הוריהם. אילו רק הבינו קודם – "לפני".

בני זוג רבים מתחרטים על המלחמות האינסופיות שניהלו עם בני זוגם.

אילו רק הוא היה מציע שותפות בגובה העיניים מבלי שתצטרך להיאבק על כך…

אילו רק הייתה מציעה תמיכה ומעניקה רוח גבית לשינוי שרצה לחולל בקריירה שלו…מבלי שיילחם על כך או יוותר…

אילו רק היה מציע ויוזם חיזור ופרגון ועזרה ממשית להקלת העומס שלה, לפני שהפכה מרירה וכועסת…

אילו רק ראתה אותו בפגיעותו והייתה נוהגת בו יותר בהתחשבות ובאמפתיה, לפני ש"החזיר" לה בהתנכרות ועוינות…

אילו רק היה לנו, נשים וגברים, מדינות, קבוצות, אילו היה לנו האומץ להיות הראשונים שיוזמים נתינה נדיבה, הראשונים שמציעים שלום, הראשונים שמושיטים יד. האומץ לנהוג כך אינו "נס משמיים". הוא אפשרי כאשר אנחנו יודעים שאם נדיבותנו תיתקל בתגובה מזלזלת, כפוית טובה או אלימה – נגיב. תגובה שקולה, מידתית, מחוברת לאירועי המציאות.

נתינה ברוח הדולפין היא ברוח דבריה החכמים של אותה יועצת ארגונית שהוזכרה בראשית דבריי.

לתת לזולתנו לפני שהוא מבקש, לפני שתובעים מאיתנו, לפני  שכועסים עלינו, לפני שדורשים מאיתנו בלהט, לפני שנלחמים בנו, לפני שעושים לנו אינתיפאדה. לפני! לפני המרד, לפני הגרושים, לפני הניתוק, הניכור, לפני השנאה.