כה רבות מאתנו בוחרות את "הדבר הנכון" ואינן מסתכנות באותו עימות, מסוכן בין ה"בחירות הנכונות" - "שלהם" לבחירות שלנו. "הדבר הנכון" הוא הדבר ה"מסתדר נכון" עם המוסכמות החברתיות, שמייצגיהן, הנאמנים הם הוריך, כאשר היית ילדה (אולי גם היום), בן-זוגך (אם נישאת) ומיני דמויות סמכותיות, ש"יודעות יותר טוב" איך צריך ומה רצוי לבחור. אם את "ילדה טובה", מאוחר יותר "בחורה שלא עושה בעיות" - את לומדת לבחור את מה שממילא בחרו בשבילך. את גם מאמינה, שזה טוב לך, ואם, חלילה, עולים הספקות - כי את רואה סביבך אפשרויות אחרות, כי את כבר חווה את העולם אחרת, אולי משום שבגרת, אולי משום שהעזת לתת דרור לרגשות רדומים - את, אולי תמהרי להכחיש, להסביר, לטשטש, ורק לא לעמוד מול מציאות, שיש בה אולי בשורה חדשה מאיימת לפי תפיסתך. את עוצמת עיניך מלראות את הסיכוי שבחופש. וייתכן, שהצורך בשינוי יהיה חזק מהפחד, ואת תעזי להתבונן פנימה ולהסתכן בשינוי, בבחירות של אמת. מאמר זה מלמד כיצד להציב גבולות מול אלו הלוחצים עליך לא להקשיב לצו לבך ושכלך. הנה העקרונות:
-
היי בהירה וברורה במסר שאת מעבירה.
-
השתמשי גם בהצבה חלקית של גבולות.
-
הסתייעי במינון הנכון של "השרירים הנחוצים".
-
הגיבי על סגנון, אם נחוץ, לפני שאת מטפלת בתוכן.
-
הבחיני בין כוונותיו הטובות של בן-שיחך לבין יכולתך ו/או רצונך להענות להצעותיו.
הגישה האסרטיבית מעוגנת בתיאוריה ההתנהגותית-קוגניטיבית בפסיכולוגיה. תרומתה הייחודית של תיאוריה זו היא בגישתה לבעיות-אנוש מנקודת-מבט של "כאן ועכשיו", של זיהוי המיומנויות החסרות לאדם, שהיעדרן מביא אותו להתנהגויות המזיקות לו ולסביבתו. יש קשר בין "נשיות" סטראוטיפית לבין חסכים במיומנויות חברתיות. כדי לענות על הציפייה החברתית על אשה להבליט סוג מסוים של תכונות תוך כדי בלימתן של אחרות. לדוגמה: אשה נדרשת להבליט את רכותה, מסירותה ויכולת הענקתה על חשבון עמידה תקיפה על זכויותיה. כאשר אין אשה ממלאת ציפיות אלו, היא מסתכנת בענישה חברתית, שמשמעותה איום על כוח-משיכתה הנשי, האשמתה כ"מסרסת גברים" ובדידות. למידה ואימון באסטיביות אישית מסייעת לאשה להתמודד עם הרגלים שלמדה ולבטא עצמה בייתר אוטנטיות המחזק את כושר עמידתה להגן על זכויותיה.
במסגרת פרלמנט הנשים בנושא: פמיניזם עכשווי בישראל, בית התנועה הקיבוצית, 15.3.07
בשנות השבעים בהיותי גרושה צעירה אמר לי גבר, לאחר שסקר אותי סקירה ארוכה ודקדקנית: "את לא נראית גרושה...". אני זוכרת שתהיתי ביני לבין עצמי זמן רב לאחר אותה אפיזודה למה כוונתו. איך בעצם אמורה להיראות גרושה – שפופה? מסכנה? מחפשת נואשות? ציידת גברים? אולי הכול ביחד. לימים כאשר למדתי והשכלתי בנושאי המיגדר חשבתי רבות על הדימוי של גרושה (בעיניהם של נשים וגברים) המייצג את מצבה של אשה בחברה סקסיסטית הרואה באשה הגונה אשה נשואה, "שייכת" לגבר.
מתוך: "נשים חסרות מנוח", מאת דר' רבקה נרדי, "פרדס", 2007, עמ' 68-69
נשים רבות חשות שמשהו, לעתים קרובות "מישהו", חוצץ בינן לבין קידומן למשרות יוקרתיות. ה"מישהו" הזה בלשונו של ד"ר חן נרדי – "הגבר הנואש" שעולם העבודה הוא לו מעוז אחרון של שליטה ועליונות. הנה דבריו:
"הגבר הנואש הוא הבלם העיקש האחרון של השוויון בין נשים לגברים. זהו הגבר שבלהט מהפיכת שחרור האישה נישכח מאחור, ושמצוקתו אינה עולה על סדר היום הפמיניסטי. זהו גבר פגוע ומושפל שאינו רוצה ואינו יכול להיות אמפאטי למצוקתן של נשים, ובודאי לא שותף למאבקן לשוויון.
מאת דר' רבקה נרדי ודר' חן נרדי
מבוסס על ספרם של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי "להיות דולפין – התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות, בהורות, בעבודה ובצבא"
"למרות היותי מנכ"ל ותיק, למרות התארים האקדמיים שלי, ולמרות הניסיון והידע הניהולי הרב שצברתי, אני נדהם כל פעם מחדש כיצד ברגעים של לחץ, כאשר אני נפגע, או כועס, חלק גדול מהמטען הערכי והמקצועי שלי פשוט נעלם ואני הופך לתוקפני ומעליב אנשים או נכנס לדיכאון ולתחושת חוסר אונים".
דבריו אלו של מנהל בכיר שהשתתף בסדנה "להיות דולפין בניהול" משקפים קושי מרכזי בניהול: כיצד להתמודד ברגעי הלחץ עם רגשות כמו תיסכול, כעס, אכזבה, עלבון, המתפרצים לעיתים באפן פוגעני המכשיל אפילו את טובי המנהלים ברגעי הלחץ שלהם.
"להיות דולפין בניהול" משמעותו:
א. להיות מיודד עם 'הסרדין' ו'הכריש' שבתוכנו – שני יועצים מבוהלים הנמצאים במוחנו ומשפיעים עלינו במיוחד בשעות לחץ.
ב. לטפח את הדולפין הפנימי שלנו וללמוד ממנו כיצד מרגיעים את יועצינו המבוהלים ומתמודדים בחכמה עם אתגרי החיים.
בשורות הבאות נכיר את יועצינו הפנימיים: את הסרדין והכריש וגם יצור כלאיים (הסרדי"ש), וכמובן, את הדולפין.
לפני כשנתיים נכנסתי למעדנייה עם בתי הבכורה לקנות כמה מצרכים למסיבה בביתנו. הזבן, גבר צעיר וסימפאטי פנה אליה ממתין להזמנה. הם פתחו בדיאלוג על מה "היא", כלומר אני העומדת ממש לידם, רוצה למסיבה שלי! כך זה נמשך כדקה או דקתיים. עמדתי כילדה נכלמת עד שהתעשתי ובחיוך ציני קטן "הזכרתי" לשני הצעירים שמדובר בי ו"בבקשה לדבר איתי. הרי אני הקונה ואני המשלמת". לאחר רגע של מבוכה התנצל הזבן והפנה את כל שאלותיו ישירות אלי. אך העלבון הקטן נשאר איתי. הבנתי שמעתה ואילך עלי לעמוד על משמרתי.