הגיל השלישי

למי מאיתנו אין חזון, מודל ברור של משפחה? לפעמים זו המשפחה שלנו שדמתה לשבט. לפעמים דווקא משום שגדלנו במשפחה קטנה או מפורקת אנחנו מעתיקים בדמיוננו את מודל המשפחה הענקית שביטויה מגיע לשיא בשני החגים הגדולים: ראש השנה וליל הסדר. יהיו שילעגו למודל הזה בציינם כמה זיוף והעמדת פנים יש בו שהרי ידוע לכול כי משפחות מחזיקות בתוכן כל כך הרבה קונפליקטים שהפער בין החזון למציאות שם ללעג את הפנטזיות שלנו.

ויהיו גם אלו שמרגישים שהם בשוליים. הנשים והגברים שכבר מזמן הגיעו לפרקם אך לא בנו משפחה משלהם, וגם הוריהם המביטים בהם בעיניים כלות ובצער, צערם שלהם, על אי מימוש החזון שכה חלמו עליו.

בדברנו על קשר בינדורי אנחנו נכנסים לעולם מורכב, ייצרי, רווי ברגשות של כמיהה לצד אכזבות וכאב.

לפני כשנתיים נכנסתי למעדנייה עם בתי הבכורה לקנות כמה מצרכים למסיבה בביתנו. הזבן, גבר צעיר וסימפאטי פנה אליה ממתין להזמנה. הם פתחו בדיאלוג על מה "היא", כלומר אני העומדת ממש לידם, רוצה למסיבה שלי! כך זה נמשך כדקה או דקתיים. עמדתי כילדה נכלמת עד שהתעשתי ובחיוך ציני קטן "הזכרתי" לשני הצעירים שמדובר בי ו"בבקשה לדבר איתי. הרי אני הקונה ואני המשלמת". לאחר רגע של מבוכה התנצל הזבן והפנה את כל שאלותיו ישירות אלי. אך העלבון הקטן נשאר איתי. הבנתי שמעתה ואילך עלי לעמוד על משמרתי.