כתבנו בעיתון

מאז תחילת המבצע קשה לי להתרכז. בעבודתי. איני רוצה ואיני יכול להדחיק ולשכוח את מה שקורה מספר קילומטרים דרומה לי. חלק ממשפחתי נמצא בשטח המופצץ על ידי החמאס. באר שבע, אשדוד, ובישובים הוספים בטווח הטילים. חבר טוב גר בקיבוץ גבים הגובל בשדרות,  חברים וחברות ערבים הצופים באל ג'אזירה מטלפנים ומספרים לי על תמונות זוועה מהפצצות המטוסים שלנו. שלשום מדווחים על חמשת בנות משפחת בעלושה שנהרגו מהפצצת המסגד שבו היו טילי גראד. אתמול עוד שני ילדים נהרגים מהפצצה שלנו. הכוח שאנו מפעילים אינו מידתי, מופעל במסה אדירה. נוגד את חוקי המלחמה.

"מצוין, ערבים הורגים אחד את השני, עכשיו לא יהיה להם כוח לירות קסאמים על שדרות," אמרתי לעצמי כשצפיתי בתיאור הקרבות בין החמאס לפתח במהדורת החדשות לפני כמה חודשים. "מבית החולים בעזה נמסר כי בשל הנפגעים הרבים יש חוסר במנות דם" דיווח הקריין, ועל המסך הופיעה תמונת גבר פלסטיני נושא ילד פצוע בזרועותיו וייאוש על פניו. ניסיתי לגרש רעד של חמלה שחלף בי למראה הילד. "מה ההתייפיפות הזו? האם מישהו מהם היה חש צער אם יהודים היו הורגים יהודים?"

המאמר פורסם בעיתון 'הארץ' במדור הספרים בשנת 1998

 

המאמר סוקר מנקודת ראות אישית את ספרה של ד"ר עדנה לומסקי פדר  "כאילו לא היתה מלחמה". מחקרה של פדר עוסק באפן שבו משפיעה המלחמה על עולמם של גברים ישראלים. החוקרת מצאה כי גברים רבים נוטים להדחיק ולהכחיש את השפעות המלחמה עליהם, 'לנרמל' אותה ולראותה כחלק שגרתי בחיים.
במאמר מציג נרדי את השקפתו בהקשר לשאלה האם הדחקת הכאב והכחשת  המצוקה מחלישה או מחזקת אותנו? נרדי סבור כי הכל תלוי בהגדרה מהי חולשה ומהו חוזק. "אם חוזק, פירושו להאמין שאתה חסין מהשפעות המלחמה - איני רוצה להיות  חזק" אומר נרדי וממשיך: "עבורי, ההכרה במגבלות כוחי היא חלק חשוב בהגדרת  החוזק. "כאילו לא הייתה מלחמה" מציב בפנינו מראה שבה משתקפת חולשת המצ'ואיזם הישראלי, ומזמין חשבון נפש באשר לפנטזיות לאומיות מגלומניות  של מנהיגנו".