מאמרים

פורסמה לראשונה בתוכנייה של בית לסין להצגה "בית מרקחת שטרן-בלום" מאת גורן אגמון

אלונה, גבורת המחזה "בית מרקחת שטרן-בלום" היא אישה חזקה ובעלת לב רחב, מנהלת את העסק המשפחתי כמו גם את משפחתה למופת. על אף המשברים שפקדו אותה היא תמיד קמה, מתפקדת, מעניקה, מגוננת, אוהבת, דואגת, רואה הכול, נוכחת. היא כאותה אישה יודעת כול שבדמיוננו הקולקטיבי רואה הכול, כקוסמת, שעיניים לה גם בצידי ראשה, בגבה, רואה אפילו בשנתה...

מי לא רוצה אמא כזאת, "גדולה מהחיים" שבמציאות אפשר גם לנזוף בה על נתינת ייתר, על שתלטנות, על דחיפת אפה לעניינים לא לה, או לשנוא אותה שלא הייתה שם מספיק, שדאגה רק לעצמה, שהתמכרה לקריירה שלה, או לחילופין להזהיר אותה על הזנחה עצמית, על כך שלא השכילה "לעשות משהו מועיל עם החיים שלה".

שוו בנפשכם מצב שלאחר בדיקה רפואית שאמורה לבשר לכם "כן" או "לא", תשובה שבדמיון של רובנו היא כמעט כמו "לחיים" או למוות". מי לא עבר סיוט שכזה. לפני שנים חיכיתי לתשובת ביאופסיה עשרה ימים תמימים שנדמו כנצח. מה שנשאר זה להתפלל. אבל מה יעשה מי שאינו מאמין בכוחות עליונים. אז עזר לי משפט תמים, אולי סוג של "מנטרה", שמאז הפך להיות ידידי לשעת צרה: "חשיבה חיובית – אהבה". באמת שאין לי הסבר הגיוני למה דווקא צרוף מילים אלו עזר לי להרים ראש ולהתגבר על החרדה.

 פורסם לראשונה באתר ניוסטטוס ב23/12/2013

מוטי נשבע שזה לא יקרה לו. הוא יהיה האבא (לייתר דיוק תחליף אבא) שמעולם לא היה לבתה. הוא יהיה רך, וגם קשה כשצריך, נדיב, אך לא יותר מידי, משתף פעולה, אוהב, מלא חום וחיבה, בקיצור אב אידיאלי שמוכיח לאהובתו, שתהפוך בקרוב מאוד לאשתו, שהוא לוקח בחשבון את הבת שלה מנישואיה הראשונים. וזאת למרות שיש לו בן משלו הגדל אצל אימו, גרושתו שתיעב וגם ריחם עליה, ילד מתבגר שמתחמק מחברת אביו. כל אימת שחשב על בנו היה לבו מתכווץ מצער, לפעמים חש תיעוב וטינה לבן החצוף, כפי הטובה שלו, אבל הדחיק. זה היה הלך הנפש של מוטי כשעקר למגוריה של רונית. הם תכננו להינשא כעבור מחצית השנה.

פורסם לראשונה באתר ניוסטטוס ב6.10.13

ראש השנה, חג כל כך משפחתי, מעורר ציפיות לחוויה של התלכדות משפחתית. דווקא משום כך כל "סטייה" ממודל המשפחה הנורמטיבית מזכיר לנו את מצבנו ועל אף שבימים אלו של עולם שמושגיו על "משפחה נורמאלית" השתנו בעליל, עדיין, אי שם עמוק בלב, בחגים "הגדולים", ראש השנה ופסח, אנחנו, רובנו כך נדמה, שוקעים באיזו נוסטלגיה לממש את החלום המשפחתי האידיאלי. ועכשיו, על רקע כמיהותינו הרומנטיות משהו נדמיין שהילדים שלנו לא יכולים לחגוג איתנו, כי בחג הזה הם עם הגרוש או הגרושה שלנו ומשפחתם. ואנחנו לבד. לגמרי לבד.