רשימה 10 מאת ד"ר רבקה נרדי, 29.05.2010
לפני שנים פגשתי אותה, סטודנטית לפסיכולוגיה שהציגה עצמה בפני כאישה פצועה, קורבן של מדריכיה. ספרה לי בזעם ובבושה על חוויה מתמשכת של יחסי כוח בינה לבין מדריכתה. הייתה מביאה בפניה מקרים של טיפול, בהיסוס ובביישנות של סטודנטית צעירה שזה לה צעדים ראשונים במקצוע. והייתה מדריכתה "מראה לה" כמה היא שוגה, כמה החלטותיה "לא מקצועיות" ועד כמה עליה להיזהר מיוזמות חדשות. כמעט עזבה את המקצוע, לבסוף נסעה לארץ רחוקה לשקם את נפשה וגם להשלים יידע שהוחמץ בתהליך הכושל של ההדרכה.
רשימה 11 מאת ד"ר רבקה נרדי, 05.08.2010
גבר אחד אמר לי פעם: "אם אתחיל לבכות לא אוכל להפסיק". הוא אמר זאת אחרי שאשתו הצביעה עליו באצבע, תוך שהיא מטיחה בו ומביטה בי בתחינה שאבין אותה: " רואה למה אני מתכוונת? הוא כמו אבן. לא איכפת לו משום דבר".
מי מפחד מרגשות? מי לא? גם נשים. אנחנו פוחדים שהרגשות שלנו, כמו פתיתי שלג ההופכים במורד ההר למפולת שלגים, יהרסו את כל הנקרה בדרכם. רגשות בעיניהם של רבים מאיתנו הם כמו ים סוער הצופן בתוכו סכנות. אנחנו חיים בחברה מאצ'ואיסטית המוקירה שליטה עצמית, ריסון פנימי – זו תמצית ההתנהגות התרבותית על פי הקודים המערביים.
רשימה 12 מאת ד"ר רבקה נרדי, 29.09.2010
מנהג קטן התנחל בי לאחרונה. אני פותחת את עיתון הבוקר "שלי" ("הארץ") ובודקת את הכותרות בבהילות – האם "הם הצליחו?" כלומר האם ביבי ועבאס הצליחו לעשות צעד קטן לשלום. אני עוקבת אחר הדינאמיקה המטורפת בין הקפאות בנייה לבין שיחות שלום, בין כותרות על טרקטורים השועטים אלי כיבוש קרקע לבין מפגשים מצוחצחים של לובשי חליפות מכובדים - יבנו מחדש או ישוחח שלום. מה יהיה???
רשימה 13 מאת ד"ר רבקה נרדי, 05.01.2011
העיתונים מלאים במשה קצב. מה לא נאמר. טחנו עד דק את הפרטים "הפיקנטיים", סודות ולחישות מחדרי החקירות,המשפחה, הפרקליטים שכמו יצאו מסרט מתח, הקריירה, האישיות, העיתונות – הכול! וגם (בקושי) כמה מילים על האנשים שידעו ושתקו. עיתונאים ופוליטיקאים וחברים שידעו ושתקו. הם ידעו והצביעו עבורו שייבחר להיות נשיא למדינת ישראל. הם ידעו ותמכו וגיבו ודאגו לימים רעים בעזרת טישטוש ראיות. ועכשיו שגם אנחנו יודעים אנחנו שותקים. כמו היה הדבר טבעי. כמו אין בכך שיתוף לעבירה. והרי לימדו אותנו שחובת הדיווח האזרחית מוטלת על כתפינו – לדווח – אם נהיה עדים לאלימות. לימדו אותנו להעיד נגד מי שנמלט מזירת תאונה. לימדו אותנו ששתיקה כמוה כשיתוף פעולה לכל דבר עם מבצע הפשע. אז למה אנחנו לא מקימים קול צעקה? אולי כי נדמה לנו שזה כבר לא חשוב כל כך, הרי האיש נתפס והורשע.
רשימה 14 מאת ד"ר רבקה נרדי 27/2/2011.
הציטוט הזה של הרודן המטורף מלוב צעק אלי מהעמוד הראשון של העיתון. הפשטות הפרימיטיבית, הטוטאלית, המדויקת בתובענותה והמובילה באופן נחרץ וברור לרצח מעוררת צמרמורת. בדרך כלל רודנים אינם מדברים על אהבה אלא על שליטה, על כוח. זה הרבה יותר פשוט ו"נורמלי". לדרוש נאמנות לשלטון נשמע לגיטימי. מוכר? אם אדם מחזיק בדעות שאינן מתאימות לרוח השלטון הוא עלול למצוא עצמו מואשם בבגידה. מוכר? כן, אפילו אצלנו, במדינתנו, שמחזיקה בדימוי עצמי של נאורה ודמוקרטית, מתגלים מיום ליום יותר ויותר סימנים של עריצות שלטונית. אומנם עדיין לא בשפה של רודנים מטורפים, עדיין עם בלמים ואמצעי ריסון, אך עם סימנים ראשונים של שפת "השחור-לבן". השפה הזו מזכירה לי את הבסיס האנושי עליו היא צומחת, בתחילת חיינו כיצורים רכים ופגיעים – צורך פשוט באהבה, ולימים אם לא נתבגר כפרטים, כחברה, היא עלולה להתפתח לפרי רקוב ורעיל – הדרישה הנואשת לכניעה – תאהבו אותי בלי תנאים. תאהבו אותי על טרופי, על אכזריותי, על מי שאני, כמו שאני. כי ככה!
רשימה 15 מאת ד"ר רבקה נרדי 23/3/2011.
על שבע השנים שנגזרו על קצב שמעתי רק בחדשות שמונה בערב אמש. כל כך הרבה דברו בעניין עד שחשבתי שאולי כבר נאמר הכול וכדאי להניח. ואכן כמעט הנחתי ופני ונפשי היו מוכנים לחדשות הרעות הבאות - עד הכתבה על תגובתם של שכניו/חבריו במקום מגוריו בקרית מלאכי. אחד אחרי השני הם הביעו את שאט נפשם מגזר הדין הנורא, דברו בזכותו של האיש, קוננו עליו כקורבן המערכת, ביזו את בית המשפט ונתחו את כל הפרשה כמזימה פוליטית שבראשה עמד ראש ממשלתנו – מזימה שנועדה להפילו כי כל חטאו היה בהכריזו שיום אחד ירצה להיות ראש ממשלה. כך הם דברו, כל אחד לחוד ובמקהלה מדברת, גברים וגם אישה אחת שממש התרגזה על הנשים ש"פתחו רגליים", אותן נשים שנשלחו כאמור על ידי ראש ממשלתנו לפתות את האיש. כן, הם לא גמגמו את רעיון הקונספירציה, הם זעקו אותו באופן רהוט וברור.
רשימה 16 מאת ד"ר רבקה נרדי 12/4/2011.
בעודי מכנסת את מחשבותיי לקראת כתיבת רשימה זו נזכרתי בשורות שכתבתי בספרי "את לא נראית בכלל" (הדים, 2011) ואיתן בחרתי לפתוח:
”עם התקרב החג מחשבותיי נודדות לחנה. אני דואגת. חנה העדינה חשוכת הילדים, איזה ביטוי אומלל – "חשוכת ילדים", כלומר שהיא חסרה את הדבר הבסיסי ביותר למהותה. היא לא אמא! ואיך תחגוג אישה שהיא לא "אימא" את חגי ישראל, ועוד חנה "שלי" שמשפחתה אינה "משפחה חמה". איזה אסון נורא לאישה. אני חושבת על אסונה של חנה בצער וגם בכעס מהול באירוניה. כבר חודשים שלא דיברנו.