מאמרים

15 במאי 2016

להיות דולפין בגירושין – מאת ד"ר חן נרדי

המאמר מבוסס על ספרם של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי "להיות דולפין – התמודדות הם תוקפנות וחולשה (מודן )6002 פורסם באתר: ניו–סטטוס, ספטמבר 6002 שלושה יועצים נאבקים בתוכנו בתהליך הגירושין: סרדין חששן , כריש תוקפן ודולפין חכם. כיצד הם חושבים, מרגישים ומתנהגים, ומה היחסים ביניהם? הסרדין: הסרדין הפגיע, הקטן, מייצג את כניעתנו לפחדים בתהליך הגירושין. חשיבתו אסונית (קטסטרופלית) ומאופיינת בהיגדים פנימיים כגון : "סיום נישואיי הוא סוף חיי, נכשלתי בחיים, אין לי סיכוי, אני אפס, לוזר, ילדיי יתרחקו ממני, אשאר בודד עד סוף חיי, אין לי סיכוי בשוק הפנויים פנויות כי אני לא מספיק יפה, סכסי, מבוסס, משכיל ועוד […]
21 באפריל 2015

רשימה 60: לצאת מזה/ד"ר רבקה נרדי 10/4/2015

מאז אוקטובר כשחזרנו מפורטוגל אני לא כותבת. אולי מעט בדמיון. את רשימותיי שהצטברו מאז 2009 חשבתי להפוך לספר בעזרת בתי שתכתוב ותהדהד אלי ואני אליה וכך יצמח לנו דיאלוג אם בת . חשבתי וחשבתי ואפילו ערכתי את החומרים הישנים עם החדשים והכול תקתק עד ש... הגיע פסח. טלי נסעה לחופשת כתיבה בסנטוריני ובקשה שלא אבוא כי עליה להקדיש את כול כולה לסיום ספרה אותו החלה לפני שנים. נעלבתי? קצת. התגברתי כי הבנתי שתפקידי כאמא להגיב באופן בוגר. אז זהו. נפלה עלי עצלות משובבת מהסוג שאני לא מרשה לעצמי. לא בא לי לעשות כלום. אירוח משפחתי היא משימה מספיק תובענית ואני טופחת לעצמי על השכם ולא דורשת מעצמי שום דבר נוסף . המוח שלי רדום עד כדי כך שאני חוששת שמא אבדה לי חדות המחשבה.
16 בנובמבר 2014

רשימה 59: שנאה בשם: "הצדק", "הקיפוח", "קדושת המקום", "האמונה", "אלוהים"…/ד"ר רבקה נרדי, 15/11/2014

פעם אהבתי את ירושלים. כול כך אהבתי אותה, בשנים שהתגוררתי בה כסטודנטית, עד שהיו בי רחמים על תושבי השפלה, תל אביב בעיקר. הם מחמיצים את הקיר חשבתי, את הנופים מלאי ההוד של הרי יהודה, את הסמטאות המסתוריות החמקמקות המעניקות לכול שכונה את הצבע המיוחד לה, את בתי האבן שהיה בהם עבורי ניחוח של זרות קסומה, ים תיכונית, מפתה. חשבתי לי איך הם לא נוהרים בהמוניהם לירושלים, היפה והמסתורית בערי תבל, לחוות את הקסם הזה הנמצא בה בכול פינה. נהגתי לנסוע לבקר את משפחתי אחת לשבועיים. ותמיד חזרתי אליה במוצאי שבת בתחושת הקלה, כמו חוברתי מחדש לבלון החמצן שלי.

23 בספטמבר 2014

רשימה 57: אהבה חמקמקה/ד"ר רבקה נרדי, 21/9/2014

אני שמחה לחלק איתכם את רשימתי החדשה העוסקת בחווית האהבה. אני מאחלת לכולנו שנה טובה עם הרבה סיפוק ויצירה, בריאות טובה ואהבת אמת הדדית.

 

”היה ערב ינואר קר במיוחד, שמעון התעטף בשמיכה והתיישב לצפות בטלוויזיה כמנהגו מדי ערב. ההתרגשות הקלה שפעפעה בו מן הבוקר שככה עכשיו. בגילו המתקדם, לא מזמן מלאו לו ששים ושתיים, השלים עם חייו שאינם זוהרים ומרתקים כפי שחלם שיהיו. הוא רפרף בין הערוצים והגיע לסרט שדמויותיו לא היו מוכרות לו. לחצן המידע בשלט גילה לו כי הסרט כבר בעיצומו. על המסך נראתה אישה, בערך בגילו, נשענת אל אדן החלון בחדר השינה שלה ולידה ניצבת, בהבעה עצובה, אישה צעירה, כנראה בתה. סמוך לשתיהן על מיטה רחבה שכב גבר. שתיקה מעיקה שררה בחדר.

6 בספטמבר 2014

רשימה 56:לתת לפני…./ד"ר רבקה נרדי, 5/9/2014

בעקבות: "מערכת הביטחון ממליצה להקל בלחץ הכלכלי על עזה" (כותרת ראשית, "הארץ", עמוס הראל, 31/8/2014)

 

"בוקר טוב אליהו" כך כותרת העיתון לתגובתו של הקורא יורם לחמן מירושלים שהגיב ביום שלמחרת על בשורת "הנדיבות" המשתמעת מאמירה זו. את המירכאות המעטרות את המילה נדיבות המעניקות לה משמעות אירונית, אני שואלת ממאמר המערכת של אותו יום המתייחס להמלצה להקל על עזה. וזה מזכיר לי משהו. לפני שנים, אולי בשנות השמונים, בעודי נוסעת במכוניתי לאנשהו האזנתי לקלטת (כן, היה פעם דבר כזה) שתוכנה עסק באמנות הניהול הטוב. הדוברת הייתה אישה, מומחית אמריקאית ידועה בתחומה. למרות שחלפו מאז למעלה משלושים שנים אני זוכרת בבהירות רעיון אחד, מבריק לדעתי, שהדגישה אותו בדבריה.

30 ביולי 2014

רשימה 55 : כשהשקט יחזור/ד"ר רבקה נרדי, 23/7/2014

אחרי שהכול ייגמר (בערך) והשקט יחזור (עד מתי?) האם נרגע? המלחמה ליכדה אותנו, האומנם? האזנו לקולות המפרשים לנו את המצב, דאגנו, כאבנו, פחדנו, האמנו בצדקתנו, היינו שקועים עד צוואר בהבנת עצמנו וכעסנו מאוד על מי שחשב שאולי... כלומר שאולי מצבנו קשור איכשהו לכיבוש המתמשך. הס מלומר זאת. חלילה. מעשיו הנפשעים של החמאס מבטלים כול אפשרות של שיח הלוקח בחשבון מה קרה. והאומרים, הספקנים,  נתפסים כבוגדים, כראויים לגינוי, לחרם, להוקעה ציבורית. שהרי לא יתכן שנחשוב על מה שקורה בצד השני, שם, הם לא בני אדם כמונו, הם שונאי חיים, חיות אדם.....
14 ביולי 2014

רשימה 54: "עדר"/ד"ר רבקה נרדי 14/7/2014

כשהפצצות ניגרות מלמעלה על עזה כמו גשם שחור, וכשהרקטות עפות משם אלינו, וכשהרוח הכללית היא ש"אנחנו צודקים" אולי מוטב לשתוק. אבל גם לשתיקה מחיר. אז זהו, אני כותבת את אשר על לבי.

כבר זמן מה שאני שואלת את עצמי, ובימים האחרונים זה כבר ממש מדיר שינה מעיני - איך הפכנו בתהליך זוחל אך בטוח, לחברה בעלת אפיונים גזעניים, ימניים, לאומניים, עם שנאת ערבים וזרים, בלי בושה. כמי שגדלה על אידיאולוגיות סוציאליסטיות שנראו כחלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני מצאתי את עצמי ״יום אחד״ עומדת נדהמת, מבוהלת, מול מציאות שאין לה דבר עם חזון העבר.

ועכשיו מבצע "צוק איתן". ושוב חיל האוויר מפציץ "מטרות" בעזה.....

19 במאי 2014

רשימה 52: צלו של העבר/ד"ר רבקה נרדי, 12/5/2014

גבר ואישה שהיו פעם בני זוג והתגרשו לפני מעלה מארבעים שנה נפגשו מחדש בנסיבות משפחתיות (לזוג שנישואיו היו קצרים נולדה בת). המפגש ביניהם היה נטול אמוציות, חביב למדי, מנומס ואף לרגעים ידידותי ברמה האישית. הבית היה מלא באורחים ולאחר כשלוש שעות של סעודה דשנה ושיחות סלון עזבו רוב האורחים. בן זוגה של האישה וילדיהם הגדולים פרשו למטבח ועסקו בשטיפת הכלים ובסילוק השאריות. באותם רגעים והגבר והאישה נותרו לבדם בחדר המגורים המרווח. יש לומר שהאישה והגבר נשאו מחדש ואף הולידו ילדים. במהלך השנים הקשר ביניהם היה רופף מאחר והגבר חי בארץ אחרת.