" אשתי טוענת שאני אוטיסט" אמר במבוכה הגבר בן ה 50 שפנה אלי לטיפול. . "מדוע לדעתך היא טוענת כך?" שאלתי. "מפני שבכל פעם שהיא שואלת אותי מה אני מרגיש, אני מתחמק" השיב ונע באי נוחות בכיסאו "כשהיא מספרת לי על הבעיות של הילדים ואני מציע פתרונות, היא מתעצבנת ואומרת שכל הפתרונות שלי הם טכניים ולא רגשיים". שאלתי איך הוא מרגיש עם האמירות האלה. "זה מעצבן אותי. יש לי הרבה רגשות אבל אני לא מסוגל לבטא אותם, פשוט אין לי את המילים האלה של הרגש. אני מהנדס ובמקצוע שלי לא מדברים במילים של רגש".
רשימה זו מבוססת על הרצאותיי, כתיבתי וחוויותיי כמטפלת. היא לא נולדה כתוצאה מאירוע או כותרת בעיתון. היא דומה מעט למאמר (אם כי לא מאמר אקדמי) ופחות ל"רשימה" ולכן אולי אינה מתאימה לז'אנר הרשימות שבסגנונן (אם אדמה אותן לשפת הציור) דומות יותר לרישומים. ובכול זאת לא "התאפקתי".
***
כשהייתי ילדה קטנה שמחתי שנולדתי ילדה... לא הבנתי את פשר הברכה – "ברוך שלא עשני אישה". אהבתי להיות ילדה רגישה, לאהוב יופי, לחלום חלומות רומנטיים, להישבע לעולמי עולמים לנאמנות לחברות... להיות כמו אמא...כשהייתי נערה נפקחו עיני לראות סימנים של אפלייה.
כשאני חושבת על אהבה בזוגיות שנייה אני חושבת על אהבה שיש עימה תיקון, או לכול הפחות תקווה לתיקון. שהרי היא מחזיקה בתוכה את כול המרכיבים הידועים – מהחיצוניים ביותר הבאים לביטוי במחוות חיזוריות ופרגון, ועד היבטים פנימיים עמוקים של קבלת האחר על חולשותיו ומוזריותיו. אך לא רק, הרבה יותר מכך. נזכרתי ברומן "גיי'ין אייר" של שרלוט ברונטה, אחת מיצירות הספרות הידועות ביותר שפורסמה ב1847. במרכזו עומדת אהבתם הבלתי אפשרית של גיין....
· לפעמים כשהוא כועס עליך שהוצאת יותר מידי כסף הוא מוציא זאת על הבת המתבגרת. ואת יודעת שהטפת המוסר שלו אליה מכוונת גם אליך. את מתפוצצת.
· אתה יודע שכשהיא צועקת על הבן, בחור גדול אחרי צבא, גר עדיין בבית, שמבלגן את הסלון, אתה יודע שהיא מתאפקת לא לצרוח עליו שהוא דומה לאבא שלו, כלומר לך, יותר ויותר מיום ליום, באנוכיות, בחוסר הסדר. אתה בולע את הכעס, וכאילו ממשיך הלאה...
כשהייתה לה תקלה במדפסת היא דמיינה איך בן זוגה מסייע לה בחיוך ובנועם, שהרי הוא טוב יותר "בדברים הללו" ממנה. אבל הוא בא אליה בפנים זועפות ונזף בה שהגיע הזמן שתסתדר לבד. היא הרי כבר ילדה גדולה...
כשסיפר לה שהוא חש חוסר סיפוק בעבודתו והוא מהרהר/חולם על הקמת מיזם פרטי, הוא חלם שתעודד אותו, שתתלהב יחד אתו. אבל היא נבהלה ואמרה לו שזה ממש לא הזמן והיא גם לא בטוחה שיש לו הכישרון הדרוש לעסקים.
בגלל הגאווה אנשים מנתקים יחסים.
בגלל הגאווה אנשים מתגרשים.
בגלל הגאווה אנשים שותקים, נוקמים, אלימים, רוצחים, מתים, מתאבדים.
והרגישות לעומתה, באה מחמלה, מרחמים, מהיפתחות הלב.
בגלל הרגישות תשאל האישה את בעלה למה שותק, בעדינות תשאל.
בגלל הרגישות הוא יחבק אותה ויאמר לה בלי מילים שהכול בסדר.
היא מתחילה לספר לו משהו שקרה לה היום בפגישה עם החברה שלה. הוא מקשיב בחוסר עניין ופוטר אותה באמירה "את לוקחת יותר מידי ללב". הסיפור שלה נשאר תלוי באוויר.
כבר זמן מה שהוא חש חוסר סיפוק בחייו המיניים ושעמום זוחל בחייו שמשגע אותו. הפך להיות עצבני ומתוח בחברתה. היא שואלת מה קרה. הוא משיב לה ש"כלום". הוא לא בטוח שאפשר לשוחח איתה על דברים "כאלו". הוא חושש שתיבהל ותבוז לחולשתו.
בהשראת "תחרות ויחסי כוח בין בני זוג", פרק חמישי, מתוך: "שיחה זוגית", מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, "הדים", 2010, 2012
"היה היה פרופסור למתמטיקה מהסוג הנדיר שקשה מאוד למצוא היום.
המורה הגיע יום אחד לכיתה וראה את תלמידיו צועקים, מתנצחים ומעליבים זה את זה.
הוא ניגש ללוח, לקח גיר וצייר קו באורך מטר אחד.
הוא ביקש מהתלמידים להציע הצעות כיצד לקצר את הקו בכל דרך שהיא.
רובם הציעו למחוק מימין, משמאל, אחד הציע לקפל...
ואז הדגיש המורה: לקצר את הקו מבלי לגעת בו!
התלמידים נדהמו, חשבו, היה זה אתגר לא קל. הם התקשו למצוא פתרון.
המורה ניגש אל הלוח וצייר מעל הקו הקיים עוד קו, ארוך יותר מהקו שביקש לקצר.
המורה הוסיף: כדי "להקטין" מישהו, אינך צריך לפגוע או להעליב אותו...
פשוט עליך להגדיל את עצמך".