הדגמה: מרלין מונרו

מתוך ההרצאה: "הכתב והמגדר – הנסתר והנגלה בחוויה הנשית"
מאת ד"ר רבקה נרדי, סופרת ומומחית למגדר ומיכל דורון, משוררת וגרפולוגית

מיכל:
בכתב ידה של מרלין מונרו ניכרים סימנים של שאפתנות גבוהה בצד פגיעות ורגישות. האותיות החדות והמהירות מעידות על תפיסה מהירה. ניכרת אישה שקולטת את המציאות בעזרת טביעת עין חדה, אישה אשר חשופה לכל רחש מסביבה. מחד, תכונה העוזרת לה לקלוט דקויות, מאידך, היא בעלת סף גירוי נמוך מאוד ופגיעה מאוד.
לצד הצורניות והאותיות הגדולות קיימות אותיות זעירות וכתב יד חוטי. שילוב זה מראה על מורכבות וגיוון, אך גם על מאבקים פנימיים של הכותבת. הזווית בכתב חדה ואינה עקבית, הכתב מהיר. ניכרת גמישות בקו. הקישורים בין האותיות מהירים וחדים. כל אלו מלמדים על פקחות, יכולת הסתגלות עד כדי היטמעות, ותנודתיות במצבי הרוח. האזור האמצעי המשקף את האגו ,על פי הגישה הפסיכו- דינאמית, תנודי-קטן, וזה מעיד על הערכתה העצמית הנמוכה והתלויה למעשה בחיזוקים מן הסביבה. עם זאת, בולטים בכתב הפרשי האורך. אזור תחתון מנופח המבטא יצריות, אזור עליון דומיננטי ומראה אישיות שאפתנית בעלת מוטיבציה גבוהה, רצון להתבלט ו'אנימוס', החלק הגברי של האישיות, המכיל דעתנות, ביקורתיות ווכחנות.
תכונות אלו לא ממש מתאימות ל'בייב' שמצפים ממנה לשחק את המשחק הנשי, 'להיות יפה ולשתוק'. הפער בין השאפתנות הגבוהה לבין הפגיעות והרגישות גרמו, בין יתר הגורמים, לקונפליקט ולמשבר הבלתי נמנע.

שאלה לרבקה: מה גרם, לדעתך, למרלין מונרו להפוך לאישה שברירית, "נר ברוח"?

רבקה
לאחרונה צפיתי בסדרה דוקומנטרית על משפחת קנדי. דמותה של ג'קי קנדי, האישה היפיפייה, האלגנטית אשת הנשיא, מוארת לי באור חדש לצד דמותה של מרלין מונרו בה חושק הנשיא. הפיצול בין "מדונה" למאהבת", תולדה של גישה תרבותית מסורתית לנשים, עולה בי מיד. אף אחת מהן לא יכולה להיות אישה "אמיתית", כלומר על ריבוי גווניה. כמה ימים אחר כך ראיתי את הסרט הדוקומנטרי "נורמה ג'ין ומרלין". תיאור הדרגתי של הטרגדיה הבלתי נמנעת. נורמה השאפתנית שחלמה גבוה, למרות ילדותה הנוראה, מתמסרת למובילי תעשיית הסרטים המעצבים את דמות האישה כאידאל מיני, מוחפץ. נורמה הופכת לאישה אחרת, למרילין מונרו. היא למעשה מאבדת את עצמה. דמותה הקודמת רודפת אחריה, אבל היא חלשה מידי. היא הופכת להיות סמל מין אך בתוכה היא חלולה, מתה, בודדה לגמרה.
העולם ראה במרלין מונרו את אפרודיטה המודרנית – אלת היופי והאהבה. אבל זו אינה אפרודיטה מהאולימפוס. זו אפרודיטה ששלמה מחיר. היא כאמור משחקת את תפקיד ה"סמל המין, הבובה", התפקיד שהגדיר אותה, התפקיד שבזכותו יזכרו אותה, התפקיד שציפו ממנה לשחק אותו. בתפקיד זה אין מקום להראות היבטים אחרים של אישיותך. של כוח, שאפתנות, אסרטיביות מול גברים, עמידה אמיצה מול העולם הגברי, העסקי והפוליטי.
נשים כמרלין קיימות בחברה המודרנית גם בימינו. הן מספרות לעצמן סיפור על יופי ונעורים שיספיק להן כדי להיות מאושרות. ספרה של נעמי וולף "מיתוס היופי" מספר את הסיפור מאחורי הקלעים של תעשיית היופי והניתוחים הפלסטיים. תופעה שלהערכתה אף החריפה בשנים האחרונות. ניתוחים פלסטיים שגובלים בהתמכרות, הפרעות אכילה והרס עצמי. מודל היופי שהופך לצעיר ובלתי אפשרי הם המחשה. הפחד, אימה של ממש, של אישה שלא תתאים למודל היופי האידיאלי גורם לה להתמקד במראה החיצוני שלה, להתכחש לגילה ולרדוף אחר הבלתי אפשרי. במצב זה אין אנרגיה למאבקים ראויים הנחוצים לשינוי ולהטבת מצבה החברתי והאישי.
הטרגדיה של אישה כמרלין מונרו צמחה מתוך האשליה – שיופייה והסקספיל המהפנט שלה הם מספיקים, שלכאורה יש לה "הכול". אבל למעשה רק היא יודעת שמשהו חסר. היא חסרה לעצמה. תחושת הניכור הפנימי גוברת ככל שהיא מתרחקת מעצמה, מתחושותיה הפנימיות.