המלצתה של שירה ריכטר, אמנית

הוזמנתי להופעה של משפחת נרדי. תחילה חשבתי שלא אלך, כי הלו"ז מלא, יו נו… ואז הבטתי שוב. ואמרתי לעצמי – "שירה, יא גנובה. תראי מה קורה פה. יש כאן משפחה (כמעט) שלמה על הבמה. יחד. לחוד וביחד. חלום חייך". משפחה שיכולה לתמוך ולהיתמך -יחד. כמה משפחות יודעות באמת לתמוך באמן/ית/יוצר/ת בתוכה ולהבין מה תפקידה/ו במארג המשפחתי?". לפי ניסיוני – מעט מאוד. מילא כשהילד/ה קטנ/ה, ואמנות זה סבבה. אבל בגיל בוגר? לכן גררתי את הבןזוג והלכנו. כמי שכמהה למפגשים בעלי משמעות – קיבלתי מנה עיקרית.

מה שמיוחד במופע הזה הוא היחד/לחוד הזה. נדיר מאוד. בן נרדי שר שירים שכתב והלחין. רבקה נרדי וחן נרדי (ההורים), הם לא סתם מטפלים, אלא מטפלים אשר הקימו יחד מכון טיפול. גם כן נדיר. זוג אישה/גבר העובד יחד. ומה שעוד יותר נדיר ומהפנט במופע, הוא שהם מניחים על הבמה את המקומות הלא פשוטים. של עצמם. הם לא נשארים עטופים בפוזה של הורים. וגם לא בפוזה של המטפל/ת היודע/ת הכל. לאחר כל שיר של בן, בו נחשפים חלקים מנשמתו- רבקה או חן לוקח/ת משפט אחד, מילה אחת, או סוגיה אחת מתוך השיר, ומפתח/ת אותו דרך סיפור אישי המפרט ומתאר מקום נפשי ואישי מאתגר. זה לא ניתוח, וזו לא מציצנות. זו כנות אנושית בסיסית. והכל מדוד עד לדקה הדקיקה. אין ניתוחים "מעל". אין דיבורים "על". יש שירה. מוסיקה. סיפורים. אישיים. סוגיות של קשר, אהבה, נזקקות, כמיהה, בושה, גאווה גברית וגבריות, בדידות ונשיות – מוצאים את מקומן אל החלל. ההופעה הזו נוגעת במי התהום של הנפש, וממשיכה לחלחל אל תוך חיי היום יום המשפחתיים שעות ימים וחודשים אחר כך. ככה בשקט, פקעות נוקשים מתרופפים להן מעצמן, דבר המאפשר מקום למשהו חדש ועדין יותר לנבוט. ממליצה לכל אלו אשר נפשם כמהה למפגשים תרבותיים משמעותיים.

פורסמה לראשונה בדף הפייסבוק שלה